יום שני, 11 בפברואר 2019

חופשה משפחתית, פרק 13: מעגל פרסת הברזל


הגענו לסופו של הנרטיב שלנו. מהפילוסופיה של וולטיר והנאורות, למעשה המהפכה הצרפתית. מטירות האבירים, למדינה דמוקרטית ששומרת על החירות שלה כאילו שזה משהו שאפשר לאבד בקלות. מהבלי האדם לאדישותו של הטבע הכביר. מחלומות על נסיכות, לארוחות קטנות בחיק המשפחה. זה הסיפור שרציתי לספר לבנותי. על הכוח של הרעיונות, על הגבורה והסכנה שבמעשים, ועל איך הכל מתגמד בצילו של הר. עתה הגיע הזמן לקרשנדו האחרון. לא טירה, לא מבצר. אפילו לא הר. אלא פשוט משהו גדול ויפה שאפשר לטייל בתוכו ולהרגיש פיצפון.
ליעד שאחרון שלנו למסע בחרנו במקום שנקרא Cirque du fer a cheval, או מעגל פרסת הברזל. עיגול ענקי של צוקים, אשר עשרות מפלים חפרו בצלעיהם חגבים צרים. אבל לפני כן, כמו תמיד, צריך היה להגיע לשם. בקו אווירי המקום היה בערך עשרים קילומטר משמוני, אבל בין לבין היו קצת אלפים שצריך לעקוף ולהקיף. בשלב הזה התיאוריה שלנו לגבי הקושי של הצרפתים בחישוב מהירויות מותרות לכבישים הפכה לעובדה מוגמרת. במקום שבו נפתח לפנינו כביש רחב המתהדר בשני נטיבים עשרות שלטים של "50" מפוזרים בכל פנייה. במקום שבו פניה אחת לא נכונה תוביל למוות - "90" היה באופן קבוע כתוב ע ל השלטים. מכיוון שאנחנו אוהבים את חיינו נסענו 50 בכבישים של 90, ומכיוון שאנחנו אוהבים את ארנקנו, נסענו 50 גם בכבישים של 50. אחרי שעה וארבעים הגענו אל היעד.
מרחוק ניתן היה לראות את ההרים הענקיים שהיו יעדנו, אבל מרחוק הכול נראה קטן. היינו צריכים ממש להיכנס לשם כדי להבין שהכל עדיין רחוק והדבר היחיד שקטן – זה אנחנו. בכניסה למתחם הענקי קיבלה את פנינו מפה מפורטת של פעילויות ומסלולים, לכולם צמוד חישוב זמנים. "אם תלכו בכיוון הזה במשך שעה וחצי – תגיעו למפל קסום המתרסק לאגם צלול". "אם תלכו מכאן במשך שעתיים תמצאו מערה". בחרנו את המסלול הקצר – רבע שעה בחורשה קטנה שמאחוריה מתגלה שדה ירוק ענקי המוקף בפרסה האדירה של מפלים.
מסביבנו ראינו כיתות של ילדים בטיול, עלמות רצות, גברברים חתיכים רוכבים על אופניים, ולא רחוק מהמקום שבו התמקמנו – אב ובנו מתאמנים לקראת טיפוס הרים. הטיפוס על המצוקים האלה אמור להיות יפה במיוחד, אבל גם ידוע לשמצה במיוחד. בעבר האמינו שיש זהב מאחורי המפלים הגבוהים האלה. ז'אק בלמונט, הבחור שכבש ראשון את המון בלאן, מצא כאן את מותו בחיפוש אחר הזהב הזה.
אבל אנחנו לא באנו לטפס ולא לרוץ ולא לשחות. אחרי שבוע שלם מלא בהרפתקאות, כל מה שרצינו זה לנוח, ואיזו דרך טובה יותר לנוח מפיקניק במרכז השדה הירוק, כאשר רקפות מבצבצות מכל פינה מסביבנו, עם רחש המפלים ופכפוך הנחלים?
אחרי הנשנושים והרביצה הממושכת, הצלחנו לאסוף כוחות בשביל ללכת קצת, אל זוג סוסים שראינו באופק. מרחוק חשבנו שמדובר בסוסה ובסייח שלה, אבל כשהתקרבנו גילינו שהסוס השני היה פשוט פוני קטן שהצליח לברוח מסרט מצויר. בתי הקטנה, שפיתחה לאחרונה אובססיה לכל הדברים הקשורים בסוסים, ממש הייתה עצובה לגלות שהסוסים נמצאים מאחורי גדר ושאבא דורש שלא נעבור אותה בלי רשות. אז ניסינו לקרוא לסוסים ולמרבה ההפתעה הפוני הגיע להגיד שלום
למרבה הצער, לכל דבר טוב יש סוף והגיעה השעה לנסוע הלאה, עברנו כפר אחרי כפר עד שזה הפך כבר לבדיחה. כל כפר הכיל ארבעה בתים בשורה. אחריהם היו עשרים מטרים של כלום לפני שהתחיל הכפר הבא. צרפת היא אחת המדינות האחרונות בעולם הראשון שבה יש יותר תושבים בכפר מאשר בעיר. הכלכלה שלה כולה עובדת על מגוון רחב של מוצרים שמיותרים בחוות קטנות ומתמחות. הרבה יקבים קטנים, המון חוות לאינסוף גבינות. בכל העולם המערבי החיים בכפר הפכו לדבר מיותר שלא מאפשר ממש מחייה נורמלית. גם בארץ אין מקומות תעסוקה בפריפריה. אבל שם הצליחו לשמר ערכים סוציאליים מבלי ליפול לסוציאליזם. המבנה הקטן הזה מאפשר גם לשמור על איכות חיים טובה לא רק לאיכרים, אלא גם לבעלי החיים שהם מגדלים. כמובן שניתן למצוא בצרפת את המקומות התעשייתיים הגדולים שמייצרים כמות, אבל בתרבות שלמדה להעריך איכות מעל הכול, המקומות האלה לא נהנים מהכבוד והשגשוג היחסי שהם היו מקבלים במדינה אחרת.
אבל לפני שנשגה לחשוב שהכול כאן קטן וחמדמוד, בקצה השורה הארוכה של הכפרים הגענו לסופר ענקי שריכז את הקניות של המחוז כולו. עצרנו לסבב קניות אחרונות. עוד כמה גבינות להביא הביתה, עוד איזה בקבוק יין או שניים. בקופות ראינו איש עם זקן מדובלל בבגדים בלויים קונה לעצמו ארבעה בקבוקי שמפנייה וחריץ גבינה. לעזאזל, חשבתי, אפילו אלכוהוליזם הם עושים נכון
ועתה הגיעה השעה לרדת מהאלפים, אל עבר התחנה האחרונה שלנו לפני הטיסה הביתה. חזרנו אל האוטו והתחלנו לנסוע למטה בחזרה לכיוון אגם ז'נבה. בשלב הזה, לא ידענו כמה נמוך נצטרך לרדת.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה