הגיבורים החדשים, פרק שלישי – חייזרים, חלק ב'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

בספרו של ה. ג'. וולס, "האנשים הראשונים על הירח", ישנו רגע שבו מוצאים גיבורי הספר שיצורי החלל משתמשים בזהב כחומר לכליהם. התגובה של אחד מהם היא זו: "עלינו לנכס את הירח הזה! זהו חלק מעולו של האדם הלבן". באופן מיידי, כאשר נמצא שישנם משאבים שניתן לנכס, גיבור הסיפור מבקש ליצור מהירח קולוניה בריטית. הביטוי שבו הוא משתמש 'עולו של האדם הלבן', לקוח משירו של רודיארד קיפלינג "עולו של האדם הלבן" הקורא לבני התרבות לכבוש, לנצח ולהביא תרבות לברברים הבורים מאפריקה, ארצות ערב, והמזרח הרחוק. השיר פורסם בשנת 1899, בשיאו של עידן האימפריאליזם האירופאי.  ספרו של וולס 'האנשים הראשונים על הירח' הוא, במובן מסוים,  ביקורת על הקולוניאליזם הבריטי בכך שהגיבור המבקש להפוך לכובש מתואר בספר כברברי חסר תרבות שרק מחפש כיצד להתעשר, ואינו שם לב לאופן שבו הוא נוהג במארחיו שוכני הירח. בסוף הספר מתואר נספח שבו חברו של הגיבור, המדען הנאור המייצג את הגישה העדיפה של כבוד הדדי בתמורה לשגשוג הדדי, מלמד את שוכני הירח על המושג האנושי 'מלחמה'. שוכני הירח מזועזעים שבכוכב הכחול ישנם גזע של יצורים שמוכן להרוג אחד את השני בשביל דברים שוליים כמו גבולות ומשאבים.

למרות ש'האנשים הראשונים על הירח' הוא אחת מיצירות חקר החלל הראשונות, והוא ביקורתי כלפי הגישה הקולוניאליסטית ששלטה בעידן שבו הוא נכתב, הז'אנר הספרותי העוסק במסעות החלל למיניהם מושפע בדרכים רבות מהקולוניאליזם, לאו דווקא באופן ביקורתי.

ראשית, מערכת המושגים שבה משתמשים ב"אופרות החלל" השונות האלה לקוחה כולה מהז'אנר המקדים שלה – ספרי המסע הימיים, סוגה שבמאה ה-19 הגיעה לפסגה מסוימת הן מבחינה איכותית והן מבחינת פופולאריות.

הנטייה הראשונה, בבואנו לדבר על סיפורי המסע הימיים של המאה ה19, היא להתחיל מהגדולים שבהם – 'לב האפילה' ו'מובי דיק'. ספרים אלה, יצירות מופת לכל דבר, אינם ייצוגיים לסוגה הזו, שכן הם כבר מניחים היכרות עמוקה איתה ומבקרים אותה מתוך כך. ספרי המסע הפופולאריים היו יותר דומים לסרט 'מכרות המלך שלמה', גדושים בהרפתקאות עשירות באוריינטליזם, גזענות, ובורות תרבותית. גיבור הספר יוצא בדרך כלל למסע ימי, פוגש בברברים קאניבליים, בורח מהם, מוצא אוצר, חוזר לעולם הלבן עם כסף וסיפור.

אם נשאל מה היה ספר המסעות הימי הראשון יכול להיות שנאלץ להשיב 'האודיסיאה', מאז ועד המאה ה16 היו ספרים רבים ושונים שתוכנם נסוב סביב מסע ימי, אבל במאה ה16, עידן מגלן, העולם היה מוצף ביומנים חצי-בדיוניים של ספנים. בבואנו למאה ה18 אנו מוצאים יצירות הנוגעות בתחומנו עם 'מסעות גוליבר' של סוויפט, 'רובינזון קרוזו' של דניאל דפו, ויצירותיו של סופר שהיום כמעט ושכך בשם טוביאס סמולט – 'הרפתקאותיו של רודריק רנדום', ו'הרפתקאותיו של פרגרין פיקל'.

אבל בבואנו למאה ה19, במיוחד באנגליה, אנו מוצאים כמות אדירה של יצירות מהסוגה הזו, תחילה רובן היו יצירות לא בדיוניות, אבל למציאות יש נטייה לאכזב את הקורא, ובמהרה החלו צצים עוד ועוד יצירות בדיוניות.

 ראשוני הסופרים של הסוגה הזו היו ג'יימס פנימור קופר, אשר בילה חמש שנים כימאי לאחר שהועף מאוניברסיטת ייל בעקבות נטייה להתבדח יתר על המידה. ספריו כמו 'הנווט' ו'אריות הים', מתארים את האדם ברגעי ההתעלות שלו, הפיזית כמו גם המוסרית'. לצד קופר ניצב קפטן פרדריק מרייאט, אשר נכנס לצי הבריטי כשהיה רק בן 14, טיפס בסולם הדרגות על לדרגת קפטן ולבסוף פרש כדי לכתוב. ספריו כגון 'פיטר סימפל' ו'ג'ק העני', נחשבים עד היום ספרי הרפתקאות מהנים.

אלה היו כאמור הראשונים הגדולים בסוגה הזו, לצדם ניצבו שפופים עשרות, אם לא מאות, סופרים בינוניים שנשכחו מההיסטוריה, סופרי נוסחה שחיפשו דרך קלה להרוויח כסף על גב הדרישה הציבורית. הגישה הרווחת בספרים הללו הייתה עליונותו של האדם הלבן, אשר, הודות לניוטון וחבריו, פתר את כל מה שצריך לפתור בנוגע למדע ודת ולפיכח כל דת אחרת, בין אם היא של הזולו או של האינקה, אינה אלה דוגמה נוספת של עבודת אלילים.

אל תוך הז'אנר האלה נכנסו ענקי הז'אנר ג'וזף קונרד והרמן מלוויל. אבל לפני שניגע בהם, חשוב להזכיר את הנגיעה בז'אנר על ידי סופרים אחרים; אדגר אלן פו, אשף האימה והסופר שהמציא את הסיפור הבלשי, כתב רומן בשם 'סיפורו של ארתור גורדון פין' המתרחש כמעט כולו בים הגדול בדרך לאנטארקטיקה. ברומן הזה, שהיה הרומן הארוך היחיד שפו כתב, אנו רואים כיצד רעב, בדידות ותשישות הופכים גם את המתורבת שבאנשים לקניבל פראי. זו היא ביקורת על הגישה האליטיסטית שבאה לידי ביטוי ברומנים הזולים של התקופה. כמו כן, איננו יכולים להמשיך מבלי להזכיר את העובדה ש'פרנקנשטיין' של מרי שלי הוא גם סיפור מסע ימי המתרחש כולו על ספינה בדרך לקוטב הצפוני.

אבל דומה שהביקורת הגדולה ביותר באה דווקא מקונרד ומלוויל, מכיוון שהם לא רק ביקרו את האימפריאליזם הבריטי, אלא את כל התפיסה של המאה ה19 של אחרי המהפיכה התעשייתית. הם ביקרו את השחצנות של האדם הלבן להאמין שהוא, עכשיו שהוא מחזיק בידיו את כוחה של המכונה התעשייתית, ניצב בעולם הגדול כשליט יחיד שעמים אחרים והטבע עצמו, נתיניו.

ב'לב האפילה' של קונרד, אנו בראש ובראשונה נתקלים בסיפור שלא ניתן לסמוך על המספר שלו, הוא כל הזמן מתנצל ומסביר שהוא לא זוכר הכול, או שמילותיו אינן משיגות את מה שהוא מבקש לגעת בו. חוסר היכולת הזו שמזכירה ניסיון פסיכולוגי להוציא טראומה מודחקת, ניצב בסיפור אל מול ה'נאורות החדשה' בפניו של האדם אותו הוא מבקש למצוא - מפקד לבן שעבר לצדם של הפראים, לחיות בחיקם כשליט אכזר.

"האימה האימה" אותו ביטוי מפורסם שמובא בסוף הספר כאילו יש בו מעין הסבר או פתרון לבעיה, נשאר חסר פשר בקונטקסט הזה של הסיפור; האם זו האימה של הפרא הלבן שאיבד כל דמות אנושית? או אולי זה מה שנשאר בליבו של המספר, אחרי שכל המילים יצאו ונשארה התחושה? כמו כל שאלה טובה, גם לזו אין תשובה סופית.

ב'מובי דיק' הסיפור כולו נע סביב הניסיון של אחאב לתפוס את הלוויתן הפיזי במרחב הפיזי, כמו גם ניסיונו של ישמעל, המספר, לתפוס את הלוויתן כרעיון או מושג מטאפיזי. מלוויל ממלא את הספר באוצר אנציקלופדי של מושג הלוויתן בספרות, באמנות, בהיסטוריה ובתעשייה, שבאותה תקופה נשענה על שומן לווייתנים. כל הניסיונות האלה, הפיזיים והמטאפיזיים, כושלים. האנציקלופדיה, מלאה בשגיאות והמסע שבה היא נכתבת נגמר באופן טרגי.

מלוויל טוען ומוכיח את טיעונו, שלא ניתן לתפוס את הלוויתן. שלא ניתן לאחוז בטבע הפראי בקלות שבה אוחזים בספר. טיעון זה חזק כלפי כל מושג מהמושגים המרכיבים את העולם במאה ה19, והוא מבשר את חוסר הביטחון שלנו, כצאצאי המאה העשרים, כלפי מושגים סגורים. היום אנו מוצאים את הטיעון שאין ביכולתנו להכיל או להבין את כל המשמעות של מושג זה או אחר, כשם שלא ניתן להכיל או לדעת כל מה שניתן לדעת על אופיו של האדם. אבל הבנה זו באה אחרי שנים של מודרניזם, פוסט-מודרניזם, פוסט-סטרקטורליזם ועוד פוסטים ואיזמים רבים ושונים, במילים אחרות אחרי מאה שנים של התדיינות סביב הבעיה שהועלתה באלגנטיות על ידי מלוויל וקונרד.

 אחרי היצירות האלה היו עוד יצירות בז'אנר המסע הימי, כמו לדוגמא 'אי המטמון' של סטיבנסון, אבל בהחלט ניתן לראות דעיכה של הסוגה הזו עד שהיום היא כמעט נעלמה.

בד בבד עם הדעיכה של הז'אנר הזה החל מתגבש הצאצא הישיר שלו – המסע הבין-כוכבי. היום אנו לוקחים כמובן מאליו שמסע בחלל מתרחש בתוך 'ספינה' עליה מפקד קברניט, ספינת החלל גם 'עוגנת' בין מסעותיה. אין סיבה טובה שלא נדבר על מטוסי-חלל אשר נוחתים במקומות שונים, אך סיפורי החלל הקדימו את המטוסים בכמה עשורים והם התבססו על מודל שהיה שיא הטכנולוגיה של התקופה – הקיטור.

הדוגמא האהובה עלי היא זו של הטכנאי – בימי המסעות הגדולים של המאה ה19,  כאשר קרבי הספינה היו מלאים במכונות ייצור הקיטור, לא היו טכנאים ומהנדסים טובים מהסקוטים. דבר זה היה ידוע לכל ולא פעם היינו מוצאים ספינה הולנדית, אמריקאית או בריטית, עם סקוטי בתוך הטכנאי שלה. זו הסיבה שאנו פוגשים את 'סקוטי' בסדרה 'מסע בין כוכבים' – סקוטי בעל המבטא הסקוטי הכבד הוא מכונאי הספינה כי הוא תמיד היה מכונאי הספינה, גם לפני שהיא נעה בחלל.

בתחילת המאה ה20, היו יותר מסעות ספרותיים בחלל מאשר בכל תקופה אחרת, עדכונים בטכנולוגיית הדפוס אפשרו ייצור מאסיבי של ספרות בעלות זולה, ספרי כיס בעלי כריכה דקה. לצד רומנים רומנטיים שלא איבדו פופולאריות מאז יוון העתיקה, שני ז'אנרים ספרותיים שלטו ביד רמה על כל האחרים; המערבון, והמדע-בדיוני.

אלו לא היו מערבונים ברוח סרג'יו ליאון או יצירות מדע בדיוני איכותיות כמו של אסימוב או פיליפ ק. דיק, אלא ספרות זולה שנכתבה במהירות לפי משקל. הוצאות הספרים שילמו לסופרים בעבור כל עמוד שהם כתבו ולכן הסופרים היו כותבים כל ספר במהירות רבה ככל האפשר, לעיתים בתוך פחות משבועיים, כדי שיוכלו להמשיך ולהתקדם לספר הבא.

כדי לעמוד בהספק כזה מרשים, חייבים לבוא וויתורים בתחומי העלילה ואיכות התוכן. הספרים נכתבו בשפה פשוטה, ועלילתם נעה תמיד במסלול קבוע: איש חלל נכנס לחללית, מגיע לכוכב מוזר, פוגש חייזרים רעים, בורח מהם ושב עם שלל, לעיתים בדמות עלמה צעירה ויפה. במקבילת המערבון, אנו פוגשים בקאובוי צעיר שיוצא לערבה, פוגש אינדיאנים רעים, בורח מהם ושב עם שלל, לעיתים בדמות עלמה צעירה ויפה.

אנו יכולים לצחוק על הסגנון הזה, תוך התעלמות מהעובדה שחלק גדול מסרטי האקשן, המותחנים למיניהם וסרטי ההרפתקאות שלנו עדיין פועלים לפי גרסה דומה של הנוסחה הזו, אבל ניתן לנקות בעמדה ביקורתית יותר ולשאול 'מה הם הערכים המושרשים בקורא המקבל פעם אחר פעם אחר פעם את אותה הנוסחה?'

הערכים המתקבלים הם ערכים אותם ערכים של אימפריאליזם קולוניאליסטי. אנו הלבנים, אנו בעד הלבן הטוב. החייזרים, או האינדיאנים הם הזרים. הזרים הם ברברים ונחותים. צריך להילחם בזרים משום שאין טעם לדבר איתם. בנוסף, אם מישהו מ'שלנו' מת זה אסון נוראי לעומת זאת אם משהו מ'הם' נהרג זה עניין של מה בכך. בסופו של דבר הכי חשוב זה לחזור הביתה למימוש חיים של שגשוג הטרוסקסואלי.

בגלל המקורות הפחות מזוהרים של סוגת המדע בדיוני עד היום אנו רואים כיצד על כל ספר מד"ב טוב יוצאים עשרה שאינם ראויים לקריאה, כאילו ההוצאות עדיין לא מתייחסות לספרי מד"ב טובים כשייכים לעולם הספרות הכללי. עם זאת, אנו יכולים לראות כיצד הסוגה הזו הפכה במהלך החצי השני של המאה העשרים, בד בבד עם התפתחויות טכנולוגיות אדירות, לקרקע נפלאה להתנסות רעיונית.

היכולת של הסוגה הזו להציב את האדם לצד יצורים תבוניים אחרים, מאפשרת לנו לחקור צורות מחשבה אחרות ולחשוף כשלים בצורת המחשבה שלנו. כך אנו רואים עוד ועוד יצירות כמו 'מלחמת הכוכבים', 'בבילון 5', 'מסע בין כוכבים', באטלסטאר גלקטיקה, וטרילוגיית משחקי המחשב 'אפקט המסה' המאפשרים לנו לראות כיצד הערכים האנושיים נראים לצד (או בעיני) תרבויות אחרות.

מעניין לראות שאנחנו עדיין, ברוב הסדרות, מתבקשים לעודד את "הצד שלנו", את בני האדם. האם זה פטריוטיות אנושית, או שמא זה מוסר כפול, לפיו אנחנו מתבקשים להיות בעד עצמנו, ונגד האחרים. בסדרה 'בבילון 5' יש התמודדות עם השאלה הזו דרך הצגת המין האנושי כגזע צעיר ולא מנוסה ביחס לתרבויות מגלקסיות אחרות, ב'אפקט המסה' עוד הגדילו עשות ושילבו את השאלות המוסריות האלה בגופו של המשחק.
לחלק הבא

העיר, פרק חמישה עשר - לונדון

לתחילת הספר

בפרק זה אנו מגיעים ללונדון – העיר המודרנית הראשונה, שבמשך שלטון המלכה וויקטוריה הייתה למרכזה של האימפריה הבריטית אשר שלטה על נתחים גדולים מהגלובוס - גם אחרי שנאלצה לוותר על ריבונות בארצות הברית ובקנדה.

כדי להבין את התהליך שהוביל את בריטניה לנקודה זאת, נחזור אל התגובה של אנגליה למהפכה הצרפתית ולתהליכים החברתיים-כלכליים שעיצבו את אוכלוסיית לונדון באותם זמנים.

המהפכה הצרפתית חילקה את אוכלוסיית בריטניה לשניים: מצד אחד אלה שהתבוננו בהתרגשות על התנועה לעבר עתיד של שוויון ודמוקרטיה; ומצד שני אלה שהביטו על היבשת בחשש לאבד את מה שהם ראו כהוד וההדר של האריסטוקרטיה - שלא לדבר על ראשיהם של האריסטוקרטים.

אדמונד בורק, במכתבו בן 500 העמודים על המהפכה הצרפתית, ביקר את האובססיה כלפי החדש והעמיד את המסורת הישנה כערך נשגב יותר מהקפריזות של רוח הזמן. גישתו תפסה תאוצה בקרב קהל הקוראים האנגלי, ששמחו לקרוא מסמך שדוחה את הצרפתים בשם העליונות הבריטית. בעקבות זאת החלה תנועה חדשה בשם הישן – השמרנות.

היום אנו נוטים להתייחס לשמרנות כאל תוצאה של שרשרת מסירה עתיקה אשר הגיעה עד לימינו אנו. תפיסה זו שגוייה לחלוטין. מבחינה היסטורית, כל תנועה שמרנית היא תגובת נגד לחדש, ולפיכך - באה אחריו. לדוגמה, ראינו כיצד הכנסייה הגיבה על הרפורמציה על-ידי התבצרות שמרנית שהייתה נוקשה יותר מאשר גישת הכנסייה הקתולית שלפני לותר וקלווין; דוגמה נוספת, הפעם מן היהדות, היא התנועה האורתודוקסית, אשר באה לאחר התנועה הרפורמית ולא לפניה.

באנגליה אימצו את השמרנות הנינוחה של בורק; אך עדיין היה צורך להתמודד עם שאלות השוויון והדמוקרטיה, שנתפסו על-ידי תומכיהם ערכים אוניברסליים. בהקשר זה הופיעו שני תהליכים מקבילים משמעותיים: תהליך הדמוקרטיזציה בתוך הפרלמנט על-ידי סדרה של רפורמות (לדוגמה, הענקת זכות בחירה  לקתולים); השני הוא המצאת מעמד ה"ג'נטלמן".

הג'נטלמן אינו אריסטוקרט, אלא אדם ממעמד הסוחרים אשר - בעקבות עמל כפיו או כתוצאה מירושה – צבר סכום כסף מכובד, אשר פעמים רבות מאוד עלה בהרבה על הכנסתם השנתית של האריסטוקרטים למיניהם. הג'נטלמניות היא תוצר של התנהגות וחינוך; זוהי צורת התנהגות נרכשת, שלא כתואר אצולה.

למרות החשש הכבד מפני המהפכה הצרפתית קרב האצולה והחברה השמרנית, נאלצו הבריטים במהרה להתמודד עם מהפכה חדשה: המפכה התעשייתית. כמו כל אירוע היסטורי בעל משמעות, גם המהפכה התעשייתית לא הייתה מאורע של אדם אחד, או של תהליך אחד, אלא באה כתוצאה מצטברת של סדרת אירועים – כפי שנראה להלן.

הרקע התיאורטי: אדם סמית, שכמו כל פילוסוף אנגלי גדול היה סקוטי, היה לפילוסוף של הקפיטליזם. בספרו "עושר העמים", הוא ניגש לחקור בצורה שיטתית כיצד חלק מהמדינות הפכו לעשירות וחלקן לא. ראוי להעיר שהשאלה 'מדוע מדינות הן עשירות?' אינה מובנת מאליה: היום אנו שואלים שאלה הפוכה: 'עם כל השפע שאנו מייצרים, כיצד ייתכן שקיים עוני בעולם?', אבל בראשית עידן המדינה, כל הבדל בין מדינה אחת לשנייה הפך למשמעותי.

ספרו של סמית היה מחקר שיטתי ראשון מסוגו: הוא היה הראשון שהתייחס להון המצטבר של כל מדינה כדבר אחד, מבלי להבדיל בין הונם של אנשי עסקים לבין זה של האצילים; סמית התייחס למדינה כמערכת אחת. הוא הביא בספרו את הרעיון של חלוקת העבודה: מבנה של מפעל שבו כל עובד אחראי על נקודה אחת קטנה בפס ייצור מורכב. בדרך זו, הראה כיצד אפשר להגביר את התפוקה הכוללת של כולם. רק מעטים מדגישים את ההיבט המוסרי בספרו של אדם סמית: הוא ראה במפעל מבנה שוויוני, שבו כל אחד הוא בעל ערך בפני עצמו. הוא ניסה למנוע מצב שקרא לו "שיעבוד משכורות" – מצב שבו מתוקף החובות שצבר אדם פרטי, משכורתו משועבדת ברובה להחזר החובות. המושג 'קפיטליזם' נובע מגישה זאת של גיוס הון (קפיטל) על ידי החברה, שאינה אדם פרטי, לטובת המפעל שידאג לכלל. חבל שאנשים הרואים ב'קפיטליזם!' ערך עליון, אינם יודעים שספרו של סמית עומד מאחורי הדגל שהם נושאים.

השלב הבא בתהליך התיעוש היה המעבר ממנגנונים הפועלים על כוח זרימת הנהרות למנועים הפועלים על שריפת פחם. עד אז היה צריך להעמיד את המפעל צמוד לנהר זורם - כלומר באזורים כפריים יותר; ואילו עתה אפשר היה להעמיד את המפעלים קרוב לנמלים שבהם פורקים ומעמיסים את הסחורות – כלומר בעיר. כך הפכה המהפכה התעשייתית לתהליך אורבניזציה שכמותו לא היה עד אז.

עד כה דיברנו על העיר כצומת, כמרכז של תנועה אשר לא מייצר דבר, מלבד תרבות, עתה, העיר הפכה לראשונה למקום שבו מייצרים סחורות ולא רק מעבירים אותן מיד ליד. לונדון הייתה לגוף היצרני הגדול בעולם. תהליך זה הביא לסדרה של שינויים מהותיים בפניה של העיר עצמה. אם נסיר מלונדון את המבנים שנבנו בה במהלך המאה העשרים, נישאר עם סדרה של מבנים מרשימים אשר חלק גדול מהם נבנו אחרי השריפה הגדולה של 1666 על ידי כריסטופר רן (Wren). כדי ללמוד את אמנות הבנייה האורבנית, רן נסע ל'מסע הגדול' - שהיה פופולארי במאות ה17 עד ה19 - המתחיל בלונדון וממשיך לפריס, לאמסטרדם, לפירנצה ולרומא (ואם המשאבים הספיקו לכך - גם לקונסטנטינופול ולירושלים). בעקבות מסעו, כריסטופר רן בנה ללונדון כיפה משלה: הכיפה מעל כנסיית פיטר הקדוש. 

בנוסף למבנים המרשימים של רן, התפתח עוד סמל לונדוני של המהפכה התעשייתית: מה שנקרא לימים 'המשעבד החדש', הלא הוא השעון. 'ביג בן' התנשא מעל לעיר והשמיע ברחביה את צלצול הפעמון שלו, כשהוא מסמן לכולם מתי מתחיל יום העבודה, וכעבור 12 שעות - מתי הוא נגמר. התושבים שנאו את השעון הזה: עד אז העבודה התרכזה בתפוקה של העובד; ואילו עתה הפועלים נתבקשו להגיע בשעה מוגדרת וללכת בשעה מוגדרת, מבלי להתייחס לעובדות כמו שעת הגעתם של חומרי הגלם, או מתי מסיימים את המכסה היומית. לפתע, עובד מצוין הוכרח לחוש כעובד גרוע רק בגלל שמחוג כלשהו הקדים אותו בדרכו לעבודה.

המעבר למנוע קיטור הפועל על שריפת פיחת גרם לכך שהעיר כולה כוסתה בפיח: המבנים היפים נצבעו בשחור-פיח; העובדים היו שחורים, והחלונות בבתים היו מוגפים תמיד.

הזיהום והפיח לא היו הבעיה העיקרית של העיר המתועשת. הבעיה הגדולה ביותר הייתה עיוות של שיטה כלכלית שהונהגה בצרפת של אחרי המהפכה, שיטה שנקראה "Laissez-faire". במקור הייתה הכוונה לכלכלה משוחררת או חופשית משליטת המדינה והכנסייה: חופשית לסחור ולהתפתח מבלי לשלם על כך למוסדות הטפיליים. 'כלכלה חופשית' הפכה בידי העסקנים החדשים לכלכלה שאין עליה כל ביקורת. אנו שומעים היום הרבה על כלכלה החופשית מרגולציה; מבט  על לונדון של ראשית המאה ה-19 ילמד אותנו הרבה על פניה של הכלכלה החופשית.

ראשית, בהיעדר רגולציה, אין כל הגדרה של הגיל המתאים לעבודה; כך, נערות נשלחו לעבוד במפעלים וילדים קטנים עבדו כמנקי ארובות - עבודה מסוכנת ביותר: לא זאת בלבד שהפיח והמחנק היו גורם תמותה שכיח, אלא שהילדים התבקשו להזדחל אל תוך ארובות קטנות, בהן הם היו פעמים רבות נתקעים. כדי לשחרר אותם ה"מפעיל" שלהם היה קושר חבל לרגלם, ואם הם היו נתקעים הוא היה פשוט מושך בחבל ומפיל אותם (או רק את רגלם) למטה.

בהיעדר רגולציה, אין שכר מינימום ואין הסדרה של תנאי העבודה:  מנהל העבודה יכול להכריז על הגדלת שעות העבודה ללא התחשבות בתנאים שאנחנו כיום התרגלנו לדרוש - כמו שעות נוספות, או הפסקה מסודרת. נשים נתבקשו לעבוד לצד גברים במפעלי עיבוד הפחם, ללא בגדים, חשופות יום-יומית להטרדה מינית ולמקרי אונס תכופים.

מאידך, זו הייתה תקופה של שגשוג. המצב נתפס כחלק מהמחיר החדש שעל האדם לשלם בעבור עולם שבו קיימים רכבות קיטור ומפעלי ברזל. כאשר פועל מייצר מאות מעילים ביממה, למח אכפת שישנה שכבת אוכלוסייה שלמה שנאלצת לפשוע כדי לשרוד. המעמד הנמוך נקרא 'מעמד הפשע'; כייסות, הונאה ורצח היו עניין יום-יומי בלונדון. בתקופה שבה ג'ק המרטש רצח זונות והשאיר אותן ברחובות, היו למעלה משלושת אלפים בתי זונות בלונדון ועוד עשרות אלפי נשות לילה שעמדו בקרנות הרחוב, שעבדו במה שנתפס כדרך הטובה יותר, הרווחית והבטוחה ביותר להרוויח כסף, בהשוואה לעבודה במפעלים.  

בתגובה למציאות החדשה, הומצא בלונדון גוף עירוני שמטרתו הייתה להתמודד עם המציאות החדשה: "העיר", או באנגלית The Police. מערך השיטור העירוני שהוקם בלונדון אומץ במהרה על ידי כל עיר שהמהפכה התעשייתית הגיעה אליה. היום אנו רואים במשטרה חלק בלתי נפרד ממערך הניהול העירוני; אך חשוב לזכור שעד למאה התשע-עשרה דבר כזה לא היה קיים. כאשר השלטון רצה להשליט סדר הוא היה מכניס את הצבא לתוך העיר. כזכור, בימי הרפובליקה הרומית אפילו זה לא היה מקובל, ותושבי העיר היו אחראיים על הסדר בתוכה.

לצדה של תגובה ניהולית זו, היו גם תגובות אחרות, תרבותיות וכלכליות, למציאות החדשה. ראשית, התגובה התרבותית: המשורר וויליאם בלייק, לונדוני, היה לאבי השירה הרומנטית האנגלית. היום אנו שוגים לחשוב ששירה רומנטית היא שירה של אהבה ושל טיולים שקטים על גדות הנהר; אך שירתו של בלייק, וכן זו של קולרידג', וורדסוורת', שלי וקיטס אחריו, הייתה בראש ובראשונה שירת מחאה על המציאות החדשה והמנוכרת. בלייק כתב על הילדים מנקי הארובות המייחלים למנוחה של המוות, ועל העיר לונדון המבזה את נשותיה. אהבת הטבע שלמדנו לייחס לרומנטיים, הייתה יציאה אל מחוץ לגבולות העיר המזוהמת והרקובה מבחינה מוסרית, אל הנופים התמימים של הכפר.

התגובה הכלכלית הידועה ביותר שיצאה מלונדון באה דווקא מפילוסוף גרמני שהתגורר תקופת מה בלונדון - קרל מארס. הגישה המרקסיסטית, או הגישה הסוציאליסטית, אינה אלא קריאה לזכויות העובד, לאחריות המוסרית של המעסיק לפועליו המנוצלים. מרקס היה בטוח שהמהפכה הקומוניסטית תתרחש בראש ובראשונה בלונדון - שם, לדעתו, הייתה נחוצה ביותר.

תקופה הייתה גם שיאה של האימפריה הבריטית. בעוד שהאירופים, בעקבות הקונגרס בווינה, נהנו מיחסים שלווים בין העמים, אומותיהם הפנו את נשקם כלפי שאר העולם. יותר מכל מדינה אחרת הייתה זו בריטניה ששלטה בחלקים הגדולים ביותר מהעולם. היא שיעבדה את הודו, והפכה את אוסטרליה למושבת עונשין לפושעיה המרובים. היא ניהלה מלחמות בסין למען הזכות להבריח אופיום לכפרים הסיניים, וכך להרוויח מההתמכרות הקשה של הכפריים. היא טבחה בשבטי אפריקה, הציבה מכונות ירייה מול חניתותיהם והקימה מחנות ריכוז להתמודד עם האוכלוסייה הכבושה שם. סופר הילדים רודיארד קיפלינג טבע את הביטוי "עולו של האדם הלבן" (White Man's Burden) כדי להסביר את התופעה. בתפיסה המהדהדת את האימפריאליזם הרומאי, הוא תיאר את העמים האחרים כגזע ברברי נחות אשר האדם הלבן צריך לכבוש ולתרבת אותו.

למרות שבראשית המאה ה-19 לא הייתה מעצמה שהייתה מסוגלת להתחרות עם האימפריה הבריטית, בסוף אותה מאה שתי מעצמות אחרות עקפו אותה בייצור ובשגשוג: האימפריה הרוסית והרפובליקה האמריקאית. בראשית המאה העשרים לא היה ברור מי מן השתיים תהייה היורשת הגדולה של האימפריה הבריטית; אבל מהפכה מרקסיסטית הפילה את השלטון הצארי ברוסיה, והיה על אימפריה זו להתחיל לבנות את עצמה מחדש.