וולטיר, מתוך "אגדות אמיתיות" כרך ב'

הסיפור שלנו מתחיל בחצרו של המלך לואי ה14, השליט הגדול של צרפת שזכה לכינוי "מלך השמש" מכיוון שהאמין שכל העולם נסוב סביבו.

זה היה עידן של שקרים וחנופה, עידן שבו איש לא הראה את פרצופו האמיתי ואפילו הגברים הסתירו את פניהם מתחת לפיאות גדולות ומאחורי שכבות עבות של איפור.

הסיבה לכך הייתה כפולה – מצד אחד, מי שהשכיל להתחנף למלך זה ליהנות מחברתו והשפעתו, מצד שני, מי שהעז להגיד שמשהו רע בממלכה המושלמת של מלך השמש, זכה לראות את הצד הפנימי של תא המאסר, או שפשוט איבד את ראשו.

בעולם כזה, שבו שקרים מסתירים את כל הסודות, ספרים שמגלים את האמת מביאים למהפכות. ולכאן נולד פרנסווה-מארי ארואה בשנת 1694, בעיר פאריז.

משפחת ארואה לא היו עשירים במיוחד אבל היה להם מספיק בשביל לספק לילדיהם את הדברים החשובים בחיים: קורת גג נאה ומרווחת, מזון מזין ואיכותי, בגדים נאים וחינוך טוב בבית ספר יוקרתי ואיכותי. פרנסווה-מארי אהב מאוד את הלימודים, ועוד לפני שסיים את לימודיו פנה לאביו בהתרגשות והכריז שהוא יודע מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול: סופר!

אביו, פרנסוואה ארואה היה עורך דין בהשכלתו ואף הצליח להשיג משרה מכובדת כפקיד זוטר במשרד האוצר, ולכן האמין בלב שלם שהוא יודע דבר או שניים על כסף. הוא אמר בסמכות של אחד שמעולם לא שם לב שהוא שוגה שהוא מסרב בכל תוקף שבנו הצעיר יהיה סופר. הוא ידע היטב שמעולם לא היה אדם אחד שהצליח להתעשר כסופר ושלכן רוב האנשים שחוטאים בכתיבה הם או עניים ומסכנים, או בני אצולה עשירים שיכולים להרשות לעצמם לבזבז את זמנם. מכיוון שידע כי בנו אינו ממשפחת אצולה עשירה שכזו, ומכיוון שלא רצה שבנו יהיה עני ומסכן כל חייו סירב בכל תוקף שבנו ימשיך בחלומותיו הספרותיים ועוד הוסיף שהוא לא מוכן שהשם המכובד של משפחת ארואה יגיע לדפוס.

פרנסוואה מארי הקשיב לאביו ארוכות. הוא הבין את התבונה מאחורי דבריו וידע שעליו לכבד את רצונו של אביו – הוא הסכים שהשם ארואה לא יגיע לעולם אל הדפוס ומיד כשסיים את לימודיו, עזב את ביתו והתחיל לכתוב ברצינות.

כדי להיות סופר גדול באמת, לא מספיק רצון לכתוב, צריך גם שיהיה מה להגיד. פרנסוואה-מארי ידע זאת היטב, הוא ידע שמה שהוא רוצה לכתוב עליו זה לא עוד קשקושים ריקניים כמו של שאר הכתבנים – הוא רצה לכתוב על האמת, לגלות את הכסוי, לחשוף את המוסתר ולצעוק את המושתק. אבל מה הם בדיוק כל הדברים האלה? זאת לא היה לו מושג. אז הוא בילה וכילה את זמנו בחיפושים, עד שלבסוף התגנבה לאזנו שמועה שהמלך לואי ה15, יורשו הצעיר והמפונק של מלך השמש בכבודו ובעצמו מתנהג לא יפה בכלל.

מצאתי! אמר לעצמו, מצאתי נושא לשירי הראשון – ומיד התיישב לכתוב שיר לפרסום שבו הוא מכריז לכולם שהוד מעלתו לא מתנהג יפה בכלל. גאה בעצמו במיוחד, הלך לפרסם את שירו הרציני הראשון. אבל אבוי, למרות שציפה ששיר זה יביא לו תהילה ושגשוג וייקח אותו אל כל המסיבות הכי טובות בפאריז, השיר הזה הצליח לקחת אותו רק למקום אחד – לתא קטן בבסטיליה, בית הכלא הידוע לשמצה של פאריז.

במהלך הזמן שבילה בתא המאסר היה לפראנסווה-מארי די והותר זמן לחשוב על טעותו. לא מספיק להיות צודק, אמר לעצמו, חשוב גם להיות חכם. אבי צדק, חשב, כך לעולם לא אהיה עשיר, שלא לומר – מאושר. הוא החליט להתחיל מהתחלה ושינה את שמו לוולטיר. בשום פנים ואופן לא היה מוכן לוותר על רצונו לכתוב על האמת, אבל הוא הבין שמעתה יהיה עליו לעשות זאת בצורה חכמה יותר.

לכן החליט שבמקום לכתוב שיר על מלך צרפת, יכתוב מחזה על אדיפוס, המלך האגדי מיוון העתיקה. כך, אוכל להגיד את כל מה שארצה, מבלי שמישהו יטען שאני פוגע בכבוד הממלכה.

אל תוך סיפור המחזה הוא הכניס את כל הסודות והעובדות שניתן היה לגלות על המלך, אך מכיוון שכולם חשבו שמדובר במלך שחי לפני אלפי שנים, איש לא חשב שיש כאן בעיה. רק מעטים, משכילים וחכמים, הצליחו להבין את תחבולתו של וולטיר, אבל אלה ידעו לשמור על סודו.

מיד כשיצא מתא המעצר הלך אל בית התאטרון המלכותי והחל להפוך את המחזה להצגה. מכיוון שלוולטיר היה גם כישרון ולא רק רצון, ההצגה הפכה במהרה להצלחה אדירה. ואפילו המלך בעצמו הגיעה לחזות בה. תארו לעצמכם את מלך צרפת הגדול והמכובד צופה בהצגה הזו, מגלה באמצע הדרך שכל סודותיו הכמוסים הועלו על הבמה ושאינו יכול לעשות דבר בנידון שכן אם רק יעז לכעוס על וולטיר יגלה מיד לכולם שיש אמת בשמועות לגביו. כך וולטיר גילה את הדרך שבה ניתן לדבר על האמת במדינה המתקיימת על סודות – האירוניה, או  אמירת שקר כאשר האמת ידועה.

מיד לאחר מכן כיוון את עטו, כמו שקשת מכוון את חיציו, למטרה הבאה – בימים ההם צרפת כולה געשה בגל של שנאה וקנאה דתית, מכל מקום הגיעו עדויות על אנשים הנרדפים החוצה מביתם, רק בשל אמונתם. כאדם נאור ומחונך וולטיר האמין שזו חובתו להילחם למען חופש האמונה ונגד הכפייה הדתית, אבל הוא גם ידע שהכפייה הזו זוכה להגנתו של צו מלכותי – הרי היה זה המלך לואי בעצמו שביטל את חופש הדת בממלכתו. מה יעשה? הוא החליט לכתוב את היצירה הגדולה "ההנריאדה" – אפוס לאומי גדול שכל כולו כבוד והלל לבית המלוכה הצרפתי. גיבור היצירה היה המלך הנרי הרביעי – אבא של סבא של המלך לואי ה15. השיר תיאר את גדולתו של המלך ההוא, שלחם בגאווה נגד רדיפה דתית ושהצליח להביא במו ידיו לסופן של מלחמות הדת האיומות ששררו באירופה במאה ה16, על ידי חקיקת החוק המבטיח לכל אזרח צרפתי חופש מרדיפה בשל אמונותיו. אותו החוק בדיוק שהמלך הנוכחי מצא לנכון לבטל.

היצירה הזו הצליחה מאוד בקרב העם הצרפתי, ולמרות שהיא עצבנה מאוד את הכנסייה ואת בית המלוכה, איש לא יכול היה לומר שום דבר, שכן השיר היה כולו הילולה לבית המלוכה והכנסייה. הם אפילו נאלצו לתת לוולטיר פרס ממשלתי מכובד. בין רגע וולטיר הצליח להפוך לאחד השמות המפורסמים ביותר בכל אירופה, הוא הוזמן למסיבות המפוארות ביותר וכולם המתינו למוצא פיו.

באחת המסיבות האלה, השבלייה דה רוהן, שהיה מהאצילים האלה שאין בהם שום דבר אצילי, העיר לוולטר שוודאי זה נחמד מאוד להמציא לעצמך שם חדש מתי שזה נוח. וולטיר השיב בחיוך נעים ואדיב שזה וודאי עדיף מאשר להרוס שם ישן ומכובד.

כולם צחקו. מלבד השבלייה. אבל, במקום לנסות לענות, או לחילופין להודות בתבוסה ולשתוק, הוא החליט לנקום בוולטיר בדרכם של פחדנים נאלחים: כשוולטיר יצא מהמסיבה, חבורה של ביריונים שהיו בשירותיו של האציל, התנפלו עליו והכו אותו נמרצות. עצוב ומושפל וולטיר רצה להגן על כבודו בדו קרב מול השבלייה, אבל זה שוב בחר בדרכו של הפחדן וניצל את קשריו כדי להביא למעצרו של וולטיר.

כך וולטיר מצא את עצמו שוב בבסטיליה הארורה, הפעם רק לימים ספורים. הותר לו לצאת מהמאסר בתנאי ויסכים לגלות הרחק מצרפת, מולדתו האהובה. למרבה המזל לוולטיר היו חברים באנגליה והדוקס מבולינברוק שמח להזמין אותו להתארח באחוזתו.

וולטיר נהנה מאוד מהשהות באנגליה. הוא נדהם לגלות שם הוגים שונים שאינם מסכימים על דבר ובכל זאת מסכימים לשבת זה עם זה ולנהל אחד עם השני שיחה מנומסת. שום נושא לא היה אסור או מצונזר, ובמקום בו בפריס היו שולפים אגרופים בלונדון שלפו טיעונים מנומקים.

באחד הימים וולטיר זכה להיות מוזמן להלוויה מלכותית גדולה שאליה כל מכובדי האומה התכנסו. לתדהמתו של וולטיר הלוויה לא הייתה למלך או לדוכס אלא לאדם שנולד ללא מעמד בכלל, אדם בשם אייזק ניוטון. את סיפורו המופלא של המדען הדגול הזה נשמור לפעם אחרת, בינתיים נעיר שהוא היה אחד המוחות הגדולים ביותר שכוכב הלכת הקטן שלנו זכה לאכלס ושגילוייו המדעיים שינו לחלוטין את האופן שבו אנחנו מבינים את העולם.

וולטיר נדהם מהכבוד הרב שהאנגלים נותנים למדען מהאוניברסיטה. בצרפת, הדרך היחידה שמדען יכול היה לזכות לכבוד, הייתה אם יפרסם מאמר שמסביר מדוע מבחינה מתמטית ופיזיולוגית, המלך הוא הטוב ביותר בעולם.

וולטיר נהנה מאוד מהשהות באנגליה, החברה שבה שהה כיבדה אותו מאוד, לא מתוקף איזה תואר שהירש, אלא בזכות מה שעשה ומי שהיה. הוא למד מאנגליה כל כך הרבה שהיה חייב לשתף את לימודיו עם צרפת מולדתו. כך, בסדרה של מכתבים הוא סיפר לצרפת על כל התגליות הגדולות שגילה אצל שכנתם. הוא סיפר על הסובלנות הדתית ששררה בלונדון, הודות לכך שבאנגליה חיו זה לצד זה אנשים מדתות רבות ושונות. כך, בדרכו האירונית והעקיפה ביקר את הקנאות הדתית של הכנסייה בצרפת ואת צרות האופקים של אזרחיה.

הוא סיפר לכולם על תגליות המדע והפילוסופיה שפגש באנגליה ועל האופן שבו, הודות למדע, מצילים חיים באנגליה וממגרים מגיפות בעזרת חיסונים. הגישה הכללית של ההוגים השונים באנגליה הייתה שהמילה האחרונה לא נאמרה, ולכן העולם מלא בפלא ובסימני שאלה. מנקודת המבט הזו, לא ניתן להכריע באופן מוחלט וסופי לגבי שום דבר וודאי שלא כדאי לכפות על אחרים את דעותינו שלנו, כמה שלא נאמין שהן נכונות.

בנוסף לכל אלה, וולטיר למד באנגליה שיעור חשוב נוסף: בצרפת האצולה בזה לעבודה ולעצם העיסוק בעסקים. אציל אמיתי, כך האמינו, לא צריך להתעסק בכסף ובתעשייה, אלא רק להתאמן באמנות החנפנות. לעומת זאת באנגליה וולטיר ראה שכל מי שמצליח לגייס לעצמו הון ראשוני, מיד ממהר לנהל את כספיו, להשקיע בתעשיה ובמסחר וכך להגדיל ואף להכפיל את השקעתו הראשונית. את השיעור הזה וולטיר יישם בעצמו ומאותו הרגע, את כל הכסף שהרוויח מספריו והמחזותיו, מיהר להשקיע במסחר.

אחרי שהות ארוכה של שנתיים, וולטיר החליט שהגיע הזמן לשוב לפאריז. מיד כשהגיע, מיהר לפרסם את רשמיו הרבים מאנגליה, בספר ששמו "מכתבים פילוסופיים". כצפוי, הספר עורר תגובות רבות וקשות. הממשלה גינתה אותו, הכנסייה גינתה אותו, האצולה גינתה אותו וכולם מיהרו לקנות אותו ולקרוא אותו. הספר הפך כל כך פופולארי, שלוולטיר לא הייתה ברירה אלא לברוח שוב מפאריז לפני שאנשי המלך ישלחו אותו לכלא בשלישית, הפעם לזרועותיה הפתוחות של הגבירה אמילי דה שאטלה.

למרות שאין בידינו יכולת מעשית לבדוק זאת, ניתן לטעון עם וודאות מסויימת שמדאם אמילי דה שאטלה הייתה האישה החכמה ביותר באירופה באותה תקופה. היא אהבה ריקודים ואלגברה ויהלומים ופיזיקה ובגדים יפים וכימיה, ולא התביישה להיות גם יפה וגם חכמה. ספריה הסבירו את המשוואות המסובכות של ניוטון בצורה כה בהירה שכל מי שבאמת רצה להבין את העולם החדש נעזר בהם. כמו כל אירופה, גם היא עקבה אחרי פרסומיו של וולטיר וקראה בשקיקה את ספריו, ועכשיו, כשגילתה שהוא שוב נרדף, שמחה לפתוח את שערי אחוזתה בפניו.

השניים התאהבו מיד. היא לימדה אותו מתמטיקה, והוא לימד אותה לחייך מהלב. ובכל ערב השניים היו יושבים זה לצד זה בחדר הקריאה, לומדים ועובדים יחדיו, לעיתים מפסיקים בשביל לגלוש אל תוך שיחה קולחת בנושאים ברומו של עולם. וולטיר למד ממנה בעיקר את חשיבותה של רצינות בעבודה, הוא למד שאם ברצונו לכתוב דברים גדולים באמת, לא מספיק להסתפק בהשראה ובשנינות, אלא יש לערוך מחקר מעמיק ולתכנן את הצעדים בקפידה. 

בהנחייתה, וולטיר כתב ספרים על פילוסופיה ועל מדע, הוא כתב שירה ותיאטרון ואף פרסם מחקרים בהיסטוריה שהציבו אותו במהרה כגדול ההיסטוריונים של דורו. לא עבר זמן רב ואף זכה לתואר "ההיסטוריון המלכותי", והיה להוגה הדעות החשוב ביותר באירופה.

גם בעוגה המתוקה ביותר נחבא קמצוץ של מלח, ולא ניתן לחיות חיים מאושרים באמת, בלי לפעמים לטעום את הטעם המר של האבדן. וכך, אחרי מספר שנים מאושרות יחדיו, אמילי דה שאטלה נפלה למשכב ועזבה את העולם. וולטיר, שחיוכו המאושר היה מוכר לכל, היה עצוב מאוד. הוא מצא עצמו ללא בית, ללא מולדת ובלי החברה הנפלאה של אהובתו. 

בדיוק בזמן הזה הגיע לידיו מכתב מהוד מעלתו המהולל, קיסר האימפריה הפרוסית, פרידריך הגדול. פרידריך שיבח את וולטר על ספריו הרבים, שיבח אותו על תרומתו להפצת התבונה בעולם ועל מלחמתו בחוסר הסובלנות הפושה על הארץ והזמין אותו לארמונו להיות לו ליועץ מלכותי.

אל המכתב הקיסר צירף גם ספרון שכתב בשם 'אנטי-מקיאבלי' בו הסביר שהשליט הנאור צריך לדאוג לרווחת התושבים ולחינוכם ולא רק למיסים וכיבושים. כשסיים לקרוא את המכתב והספרון וולטיר מצא כי עיניו דומעות. הפעם, לא היו אלה דמעות של צער, כי אם דמעות של התרגשות ושמחה.

הידד! אמר לעצמו, אוכל להיות הפילוסוף האישי של הקיסר, להדריך אותו בעניינים של מוסר והשכלה ולעזור לו להביא את פרוסיה לעידן הנאורות. בעיני רוחו כבר ראה כיצד הוא עוזר להקים בתי ספר ולבסס שלום של אמת בין פרוסיה ושכניה.

מה רבה הייתה אכזבתו כשהגיע לארמונו המפואר של פרידריך הגדול, וגילה שיועד לו תפקיד אחר לחלוטין. פרידריך רצה אותו בחצרו, לא כהוגה, אלא כליצן הנקרא מידי פעם לשעשע את האורחים בשיחה או סיפור. הוא אמנם ראה בוולטיר מורה, אבל לא מורה המוביל להשכלה, אלא מורה לכתיבת שירה. מטלה שהתגלתה כקשה במיוחד, ברגע שקרא את שירתו האיומה של הקיסר. 

וולטיר היה מאוכזב מאוד מהתפקיד שייעד לו הקיסר, אבל – לאן ילך? כך נשאר בחצר הארמון כציפור שיר הכלואה בכלוב של זהב. מידי פעם יוצא לשעשע אצילים, ובזמנו הפרטי עמל על כתיבת ספרים חדשים. כעבור שלוש שנים הגיע קש ששבר את גב הגמל. הקיסר, שכתב בספרו בשבחי השלום, החליט להכריז מלחמה.

וולטיר ניסה לשווא להסביר לו שאין שום סיבה טובה לשלוח חיילים צעירים למותם, אבל הקיסר הסביר לו בעדינות אצילה, שהיום מלחמה זה פשוט באופנה.

ולטיר לא היה מוכן לשמוע על כך. הוא לא ייתן יד למלחמות מיותרות. וכך, באישון לילה, החליט לברוח מארמון המלוכה. ליתר ביטחון, החליט לקחת אתו אוסף משיריו הגרועים של הקיסר – אם רק ינסה להחזיר אותי, הוא חשב, אפרסם אותם והוא יהפוך לבדיחה של כל אירופה.

כשהקיסר גילה שוולטיר ברח וששיריו חסרים, מיד שלח בעקבותיו חייליו חמושים שהצליחו ללכוד אותו ליד הגבול ולהציב אותו במאסר.

כעבור חמישה שבועות ארוכים במאסר, הקיסר הסכים לשחרר את וולטיר ולשלוח אותו לדרכו. אבל, לאן ילך? השמועה הייתה שבעיר ז'נבה אנשים נוטים שלא להתעניין זה בענייניו של זה. שהם אוהבים לחיות איש איש את חייו בלי התערבות. זה נשמע מקום מושלם בשבילי! חשב וולטיר, ומיהר לקנות בית עירוני מרווח בז'נבה.

הוא אפילו חזר לכתוב מחזות תיאטרון ובמהרה התיאטרון של ז'נבה התכבד להעלות הצגה מקורית חדשה של הסופר הנערץ וולטיר.

אבל אז קרה לתושבי ז'נבה דבר נורא – כל אירופה שמעה שוולטיר מעלה הצגה דשה ומיהרה לקנות כרטיסים. במהרה, העיר השקטה ליד האגם הפכה למרכז שוקק של כל המי ומי, אצילים, אמנים, ומלכים הגיעו למלונותיה והביאו איתם גם פמליות גדולות של רוכלים ורכלנים.

במהרה, תושבי ז'נבה גילו שדווקא הם, שאוהבים שאיש לא מתעניין בהם, הפכו למרכז העניינים של העולם כולו. והכל בגלל איש אחד שהעלה הצגה.

באסיפה העירונית, חשבו תושבי ז'נבה מה אפשר לעשות? הרי אי אפשר לגרש אדם סתם בגלל שהוא מצליח. ההצגה שהעלה לא הייתה אירונית ועוקצנית ולא פגעה ברגשותיו של אף אחד ולכן, לא ניתן היה לגרשו בגללה.

לבסוף החליטו להחזיר לתוקף חוק ישן מלפני למעלה ממאה שנים. על פי החוק הזה – אסור היה להעלות הצגות תיאטרון על אדמת העיר בשום פנים.

לוולטיר נמאס. בכל פעם שחשב שהנה מצא לעצמו מקום שבו יוכל לחיות ולכתוב בשקט, הופיעה בעיה חדשה שהכריחה אותה לעזוב. עתה הוא היה כבר בין שישים וחמש. והגיע הזמן שימצא לעצמו מקום משל עצמו.

למרבה המזל, השנים בהן השקיע את כספיו בתעשייה ומסחר הניבו תוצאות מספקות ביותר ועתה היה אחד האנשים העשירים ביותר באירופה. היום ישנם סופרים רבים שמצליחים לחיות מאומנותם וחלקם אפילו מצליחים להצליח ולשגשג, אבל וולטיר היה הראשון להיות סופר שהפך מיליונר.

כך, עם כספו בכיסו, החליט לצאת למרחק של שני קילומרים מז'נבה, לעיירה הקטנה פרנה. הוא בחר בעיירה הזו משום שהים ניצבה בדיוק על הגבול שבין צרפת לשוויץ, כך אם תהיינה בעיות עם אחת המדינות, יוכל לדלג מעבד לגבול למקום מבטחים, אצל השכנים.

בפרנה הוא רכש את בית האחוזה הגדול ביותר, שהיה מוקף באדמות רבות, אותן הפך לגנים, חורשות וגינות נעימות. שם בילה את ימיו בהנאה, עובד את האדמה. לאיכרים שעבדו דאג לתת את שכר גבוה יותר מכל אחד אחר ובמהרה יצא שמו כבעל האחוזה הטוב ביותר שניתן לעבוד אצלו.

לא עבר זמן רב וביתו החדש הפך למקום עלייה לרגל של אושיות העולם. והוא אירח את כולם בהנאה וסובלנות, עם החיוך הנעים המתנוסס על פניו. סופרים צעירים שעלו לרגל לביתו מצאו פעמים רבות שק של זהב באמתחתם שהוחבא שם לפני שעזבו.

אבל יותר מהאירוח והעבודה בגינה, הוא בעיקר ישב כותב.

בפרני הוא כתב למעלה ממאה ספרים ואלפי מאמרים ומכתבים. כשהיה לו משהו מסוכן להגיד, פרסם אותו תחת שם בדוי, ואף דאג לפרסם בשמו גינוי רשמי לאותו הדבר שפרסם בשמו של אחר. כך, הבטיח לעצמו שקט מצד השלטונות, וגם הבטיח עבודה רבה לחוקרים שיבואו אחריו לאסוף את כתביו.

עם עטו כחרבו, הוא לא הפסיק להילחם – נגד קנאות דתית, נגד עינויים ועבדות, נגד מערכת משפט שמדירה חלשים לטובת בעלי ממון. הוא כתב למלכים נגד מלחמה ולראשי ערים על רדיפות דתיות במחוזותיהם. הוא כתב בעד חיסונים וקידום הרפואה המדעית להצלת חיים ובעד כל אדם שפועל למען קידום האנושות וטיפוח הגינה הגדולה שהיא עולמנו. ומעל לכול כתב בעד הערכים הגדולים של השלום, השכלה והסובלנות.

 כעבור עשרים שנים נפלאות של עשיה, מלך צרפת לואי ה15 עזב את העולם ואת מקומו ירש בנו - לואי ה16. ביחד עם מעבר השלטון נגמרו החשבונות הישנים של ממשלת צרפת, וצו המאסר של וולטיר פג מהעולם. פתאום, והוא אחרי גיל שמונים, וולטיר קיבל הזמנה מלכותית לשוב לעיר פריז אהובתו כאורח הכבוד בהפקת תאטרון של המחזה האחרון שלו.

וולטיר הסכים ובהתרגשות עלה על הכרכרה שתביא אותו לעיר הולדתו. את ההצגה הוא לא ראה. פשוט משום שברגע שהופיע בתא הכבוד של התאטרון, הקהל התזמורת וכל השחקנים מחאו כפיים לכבודו עד שהידיים לא יכלו לשאת עוד מחיאות.

שיר על האסון בליסבון / וולטיר

שיר על האסון בליסבון

או בחינה של האקסיומה "הכול טוב"

בני תמותה חסרי מזל! ארץ אפל ואבל!

אסופה מפוחדת שך המין האנושי!

כאב נצחי מתחמשך ומיותר!

בואו, פילוסופים, הקוראים, "הכל טוב"

והוגים באובדן העולם.

הביטו בפיסות והרמצים של גזעיכם,

הילד עם אמו ערומים במדמנה אחת,

איברים פזורים אלו מתחת לחגווי השיש-

מאה אלף שהאדמה בלעה,

אשר, קרועים ומדממים, עודם מפרפרים,

קבורים תחתי קורת גגם המזמינה,

בעינוי קורע של חייהם המוכים.

לחרחורי אנקה אלה של הגוססים,

למחזה מזעזע זה של יגון,

האם תשיבו: "אתה מדגים

את חוקי הברזל של שלשלאות רצון האל"?

אמרו, מעל לערימת בשר זו שעודה רוטטת:

"אלוהים ננקם: שכר החטא הוא מוות"?

  איזה פשע, איזה חטא, ביצעו אותם לבבות צעירים

השורעים, מדממים וקרועים, על חזה אימם?

האם ליסבון אשר נפלה שתתנ יותר מכוס החטא

מלונדון, פריז או מדריד השמשית?

במחולם של אנשים אלה; בליסבון התהום מפהקת.

מתבוננים שלווים בחורבן אחיכם,

אדישים אל מול ריקוד דוחה זה של המוות

המחפשים בשלווה את הסיבות לסערות כגון זו,

תנו להם להצליף בביטחונכם;

דמעותיכם יעורבבו בחופשיות עם המבול.

כשהאדמה פוערת לועה האימתני,

תלונתי תמה. זעקותיי צודקות.

מוקפים על ידי אכזרויות גורל כמו אלה,

על ידי זעם של רוע וגידופי מוות,

 ניצבים אל מול פראות היסודות,

שותפים למכאובינו, הואילו לקבל את קינתי.

"זו הגאווה" אתם אומרים – "גאוות לב מורד,

לחשוב שאנו יכולים לזכות לטוב מחלקנו."

לכו, אמרו זאת לגדות המוכות של הטאחו;

חפשו בחורבות הזעזוע הארור ההוא,

שאלו את הגוססים בבית יגון זה,

האם זו גאווה שזוקת לרקיע לישועה

ומרחמת על סבלם של בני אדם.

"הכול טוב" אתם אומרים, "והכול גם הכרחי."

חושבים אתם שהיקום הזה היה נחסר

בלי המפרץ התופתי של פורטוגל?

האם אתם כה בטוחים שהסיבה הנצחית הגדולה,

היודעת את כל הדברים, ולעצמה בוראת,

לא הייתה יכולה להימנע מלמקמנו באקלים כה עגום,

בלי הרי געש גועשים תחתי רגלנו?

המציבים אתם את הגבול הזה לכוחו של הנשגב?

האם אתם אוסרים לו על שימוש בחנינה?

האם אמצעיו של האומן הגדול

בלתי מוגבלים בעיצוב תכניותיו?

לא אפגע באדון, אך לי משאלה

שמפרץ זה של אש וגופרית היה משחרר

את מבול האימה שלו בין ישימון המדבר

את אלוהים אני מכבד, אך את היקום אני אוהב.

אין זו גאווה אלא, זו אהבת האדם

המתאבלת על מכה כה נוראה.

האם ינחם את תושביה המסכנים

של אותם חופים בוערים ועזובים

לומר להם: "הניחו חייכם בשלום;

לטובתו של העולם בתיכם הוקרבו;

ארמונותיכם ההרוסים יבנו אחרים;

לאנשים אחרים יתרוממו קירותיכם

הצפון מתעשר על אובדנכם העגום;

מכאוביכם אינם אלא חישור בחוק הכללי;

לאלוהים הנכם כאותם תולעים מזדחלות

המחכות לכם בקבריכם הקבוע מראש"?

איזה נאום להציג בפני קרבנות יגון זה!

אל נא תוסיפו טענה כה אכזרית לכאבם.

לא, אל תדחקו בלבי הנרעד

את חוקי הברזל הקבועים האלה,

את שרשרת נוקשה זו של גופות, שכלים, ועולמות.

חלומות של החושב חסר הדם הם כאלה מחשבות.

אלוהים מחזיק בשלשלת: הוא לא עצמו כבול,

בבחירות רצונותיו הכול מסודר.

נוטר ונוקם הוא לא, אלא חפשי וצודק.

מדוע סובלים אנו, א כן, בידיו של אחד כה צודק?

זה הוא הקשר שהוגים שכמותכם צריכים לפרום

חושבים שתרפאו את מכאובינו בהכחשתו?

כל בני האדם, נרעדים בידו של האל,

חיפשו את מקור הרוע בעולם.

והחוק הנצחי שאת כל הדברים מניע

משליך את הסלע במכת הרוחות,

בברקים מבקע ומבעיר את האלון האיתן,

הם לא מרגישים את המהלומות המוחצות;

אך אני, אני חי וחש, לבי הפצוע

קובל למזור מההוא אשר עיצבו.

ילדיו של אותו כוח אינסופי, אנו פושטים

ידינו ביגון אל אדוננו המשותף.
למען האמת, לא נשמע שהמיכל

"מדוע אהיה כה מחליא, כה גס, כה שביר?"

שום דיבור או מחשבה לא ניתנה לו.

הכד אשר, מידיו של הכדר עוצב,

מחליק ומתנפץ ללא לב

הכמהה לחסד ומתכווץ מסבל

"הסבל" אתם אומרים, "הוא טובתו של האחר"

מגופי הנרקב עוד יוולדו

אלף תולעים, כשהמוות ייסגור את כאביי.

יופי של נחמה הדבר הזה במצוקתי!

ספסרות קודרת על סבלי אנוש,

אתם מכפילים, לא משכחים, את מכאוביי.

בכם אני רואה את ההתלהמות הפחדנית של הגאווה

המחביאה את מחלתה באמתלת שביעות רצון.

אני חלק פצפון משלם גדול

כן; אך כל החיות נידונו לחיים,

כל בעלי החושים, נולדו לאותו חוק נוקשה,

סובלים כמותי וכמותי גם מתים.

הנשר ננעל על טרפו הנרעד,

ודוקר במקור מדמם את האיברים הרוטטים:

הכול טוב, נדמה, עבורו. אך כעבור זמן מה

עיט קורע את הנשר לגזרים;

העיט מרותק באלתו של אדם;

האדם, אפרקדן באבק שדה הקרב,

מערבב את דמו עם רעיו הגוססים,

הופך בתורו סעודה לעורבים.

כך העולם כולו בכל אחד מחלקיו נוהם:

הכל נולדו לעינויים ולמוות משותף.

ומעל לתוהו הנורא הזה אתם תאמרו

כאבם של כל פרט זה הטוב של הכלל!

איזו ברכה! וכפי שאתם, עם קול רועד,

אנושי ומעורר רחמים, בוכים, "הכול טוב,"

היקום מאמין לכם, ולבכם מכחיש

מאה פעמים את טענות שכלכם.

כל הדברים המתים והחיים נעולים בתוך מדון.

היו חפשים להתוודות – הרוע פוסע בארץ.

עקרונו הסודי לא ידוע לנו.

האם הוא פרי עטו של מחבר כל הטוב?

האם נידונו ליבב מול חוק רודן

של טייפון שחור או של ברבריות של אהרימן?

את מפלצות איומות אלו, אשר עולם רועד

הפך אלים, רוחי דוחה מכל וכל.

אך איך לתפוש אל של טוב עליון,

המאציל טובותיו על בניו אשר אהב,

אך מפזר רוע ביד לא פחות רחבה?

איזו עין תחדור לעומקי תוכניותיו?

האם הפגע לא הגיע מישות מושלמת זו

הוא הגיע מלא אחר, משום שהוא האדון:

עם זאת זה קיים. הו אמת עיקשת ומשתקת!

הו ערבוב מופלא של גיוונים!

האל ירד לשחרר את עול גזענו המוכה:

הוא ביקר בארץ ומיאן לשנותה!

סופיסט אחד סיפר שלא היה לו כוח לשנות,

"היה לו," אחר קרא, "אך הוא רצה שלא:

 יבוא היום והוא ירצה, אין ספק." ובעוד אלה בפטפוט,

הרעמים הנחבאים. מגוהקים בתחתי האדמה

משליכים לכל עבר את חורבות מאות ערים

על פניה המחויכים של פורטוגל.

אלוהים מעניש את האשמה המולדת באדם

או שהוא, שליט שרירותי של החלל והזמן,

נטול מרחמים ומזען,

חותר אחר התכניות הקרות שהוא הגה,

או אולי החומר חסר הצורה הזה, בסרבנות,

נושא בתוך עצמו פגמים שאין לשלול;

או אולי אלוהים בוחן אותנו, וחיי תמותה אלה

אינם אלא מעבר אלי ספרות עליונות.

זה כאב בר חלוף שסובלים אנו כאן,

והמוות גאולה מלאת רחמים.

עם זאת, כשנחצה את המער הנורא הזה,

מי יטען שהכתר הגיע לו?

איזה צד שנבחר עלינו לגנוח;

יודעים אנו דבר, ועלינו לפח מהכול.

הטבע אילם, לשווא נפנה אליו;

הגזע האנושי דורש את דבר האל.

זו חובתו להדגים את מלאכתו,

לנחם את היגעים ולהאיר את החכם.

בלעדיו האדם, לתהות ולטעות נידון,

מבלי למצוא קנה עליו ניתן להישען.

מלייבניץ איננו למדים מאיזה כבלים

בלתי נראים, בזה הטוב שבכל העולמות האפשריים;

אי סדר נצחי, תוהו של מצוקה,

חייב למהול את רגעי עונגנו הקטנים כך במכאוב;

או מדוע החפים סובלים את כל הצער הזה

יחדיו עם האשמים הכי בזויים.

זה לצון מולם לטעון שהכול טוב.

כמו דוקטור מלומד, איני יודע כלום.

אלפטון אמר שלאדם היו פעם כנפיים

וגוף מוגן מפני כל מחלות אנוש;

שכאב ומוות היו זרים בעולמו.

כמה נפלנו מאותו מעמד נאצל!

אדם זוחל ומת: הכול נולד בשביל בסוף למות:

העולם הינו אימפריה של הרסנות.

המבנה הרעוע של עצבים מהירים ועצמות

לא יכול להכיל את זעזוע היסודות;

תערובת זמנית זו של דם ואבק

אוחדה יחדיו רק בשביל להתפרק;

חוש חד ומידי זה של עצבים

נוצר בשביל לסבול, במסדר המוות:

כך אזני את הודעות הטבע מגישות.

את אפלטון ואפיקורוס אני דוחה.

גם עם דבריו האיתנים של בל יש לי ספקות.

הוא, חכם וגדול מספיק שלא תהיה לו אמונה.

הוא שחט את כל השיטות- ונלחם אף בעצמו:

כמו אותו כובש עיוור של הפלישתים

הוא שוקע בתוך ההריסות שהוא יצר.

מה הוא גזר הדין של החכם באנשים?

שתיקה: ספר הגורל חתום בפנינו.

אדם הוא זר למחקריו.

אינו יודע מנין בא ולאן הוא הולך.

אטומים מעונים במיטה של בוץ,

נאכלים על ידי המוות, בדיחה על גורל.

אך אטומים חושבים, אשר עיניהם רואות רחוק,

מונחות במחשבה, מדדו את הקלושים שבכוכבים,

ישותנו טובלת באינסוף;

לעולם את עצמנו איננו רואים, או לומדים להכיר.

העולם, אולם תאטרון של גאווה וטעות,

גועש בנחיל טיפשים חולים שמדברים על אושר.

עם תלונות ותחינות הם משלימים את המסע,

למות באין ברירה, או שוב להיוולד

ברגעים מסכנים בחיינו הנעוצים בכאב

ידו של עונד מנגבת דמעותנו;

אך העונג עוזב כצל חולף,

ומותיר מאחוריו מורשת של כאב ואבדן.

העבר עבורנו הוא רק חרטה מתוקה,

ההווה קודר, אלא אם העתיד בהיר.

אם על המחשבה להיגמר באפלת הבור,

הכול יהיה טוב יום אחד – כך זורקת התקווה.

הכול עכשיו הוא טוב, אינו אלא חלום עצל.

החכמים רימו אותי: רק האל צודק.

 באנחות עקומות, נתון של כאבי,

אינני משליח יהבי אל מול ההשגחה.

פעם אף שרתי, בקול פחות נוגה,

דרכי החמה של החוק הענוג של העונג;

הזמן חלף, ואני, מושכל מבוא הגיל,

ושותף לאנושות השברירית

מחפש אור בתוך האפילה המתעמקת,

איני יכול שלא לסבול, ולא לרטון.

היה פעם כליף אחד, אשר כששעתו האחרונה הגיעה,

את התפילות שמוענו אליו האציל בכבוד:

"אליך, מלך יחיד וכל יכול, אני נושא

את כל מה שלך חסר בעוצמתך-

רוע ובורות, מצוקה וחטא."

הוא יכול היה להוסיף עוד דבר מה – תקווה.