יום חמישי, 6 בספטמבר 2012

אם אתה רוצה

אִם אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת
מְסֻדָּר וְגַם פָּרוּעַ,
אָז מָה אַתָּה שָׂרוּעַ
כְּבָר לְמַעֲלֶה מִשָּׁבוּעַ,
בְּתוֹךְ עוֹד עָתִיד יָדוּעַ?

אִם אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת
גַּם כָּבֵד וְגַם עָמֹק,
אָז מָה אַתָּה מִתְפַּלֵּא שֶׁאַתָּה שׁוֹקֵעַ?
הַיּוֹם, לֹא כָּל אֶחָד יוֹדֵעַ,
כַּמָּה זֶה קָשֶׁה לְהִשְׁתַּגֵּע.

אִם אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת
גַּם חַפְּשִׂי וְגַם קַלִּיל,
אָז גַּם אַתָּה סָתַם אִישׁ רָגִיל.
הַיּוֹם, זֶה לֹא הַגִּיל
שֶׁמַּכְבִּיד כְּמוֹ טַפִּיל.

אִם אַתָּה רוֹצֶה לִהְיוֹת
אָז מָה הַשְּׁאֵלָה?
מִי לֹא רוֹצֶה לִהְיוֹת?
מִי יָכֹל שֶׁלֹּא?

אִם אַתָּה רוֹצֶה מַכּוֹת,
תַּמְשִׁיךְ לִרְצוֹת לִהְיוֹת
בְּמָקוֹם לִחְיּוֹת.

יום שלישי, 4 בספטמבר 2012

על השיטה – מתוך 'אל מול פני התהום'

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום'
בפרק הקודם העליתי את כוונתי לבנות גשר מעל לתהום בין הגישות השונות של הפילוסופיות של המאה העשרים. דיברתי על כך העל הגשר להיות שיטה שדרכה ניתן לערוך התייחסות בין שתי הגישות. עכשיו, לפני שנוכל להמשיך ולבנות את הגשר עצמו, נקדים בשני דיונים חשובים על השיטה עצמה באופן כללי על מנת להניח לפנינו הקשר רלוונטי להבנת השיטה המסוימת שתוצג כאן.
למילה שיטה ישנם שני צדדים – מתודה ומערכת – מתודה היא התבנית אשר לפיה בונים ומערכת היא המבנה הנבנה בעזרת אותה תבנית. מתודה היא תכנית הבנייה ומערכת היא מה שנבנה. דומה שאם יש בידי שיטה אזי נשלמה מלאכתי לפני שהחלה. שכן, המילה שיטה מכילה את ראשיתה של הדרך וגם את יעדה. ואכן, מה הוא ערכה של תכנית בנייה למבנה שאי אפשר לבנות?
לפני שנוכל לדון בשיטה עצמה, עלינו להקדים ולענות על מספר שאלות, שגם אם אמנם דומה שהן מובנות מאיליהן, יש לבחון אותן ביתר קפדנות. השאלות הן; מה הערך בשיטה? ומה התוקף של שיטה?
באופן מסורתי ניתנו ארבע קריטריונים שונים אשר נותנים תוקף לשיטה: עקביות, תואם עם העולם, תואם עם האינטואיציה ושימושיות. הבה נבחן את הקריטריונים האלה בזה אחר זה.
עקביות, גולת הכותרת של הדיאלקטיקה והלוגיקה, היא השמירה על יחסי נביעה בין הרכיבים השונים של המערכת. לפי הגישה המעמידה את העקביות כקריטריון לתוקפה, שיטה היא נכונה אם אין בתוכה סתירות פנימיות, אם כל אחד מחלקיה נובע מהחלקים שקדמו לו.
אכן ישנו היגיון רב בהסתמכות על ההיגיון. עם זאת, שני קשיים עולים מתפיסה זו; האחד הוא שעקביות ניתן לבסס בין מושגים שאין להם משמעות שכן עקביות היא צורנית בלבד; כל השלומפים קורפסים וכל קורפס הוא שלונגיזון ולכן כל השלומפים הם שלונגיזונים. הנביעה של המשפט הקודם היא ברורה לכל, אך האם די בכך כדי לבסס תורה בעלת תוקף מחוץ למערכת הצורנית? הלוגיקה היא מערכת של יחסים בין מושגים, ולא ניתן ליצוק לתוכה תוכן תקף ללא עמידה על תנאי המשמעות של המושגים הנמצאים בשימוש בתוך המערכת. לכן, בעוד שבהחלט ישנו משקל רב לעקביות, לא ניתן לבנות מערכת יציבה על יחסים בלבד לבל נגלה שבנינו מגדלים באוויר אשר אין להם קשר עם הקרקע תחתם.
הקושי השני הוא שכאשר אנו מניחים את העקביות כקריטריון למתן תוקף אנו מניחים מראש את כך שאין סתירות בעולם, דבר זה עומד בניגוד לבעיית האבסורד הנוכח בעולם. הנחה זו של היעדר הסתירה אינה משוללת סיבה אך היא מניחה שכבר יש בידינו ידיעה שאינה מובנת מאיליה - שהעולם הוא אחיד ואחד ושידיעותינו על העולם הזה צריכות לקבל גם הן את אחידות זו. האם יש בידינו ידיעה זו? האם התברכנו בוודאות כזו לגבי עולמנו? אם הייתה בידינו ידיעה מספקת לגבי אופיו של העולם, לא היינו צריכים שיטה חדשה להבין אותו.
הקריטריון השני טוען ששיטה היא נכונה אם היא מתאימה למצב העניינים בעולם. שוב עולים כאן שני קשיים; האחד נוגע לשאלה האם נתון בידינו מצב העניינים בעולם? כלומר האם אופן ההינתנות של הדברים בעולם זהה עם הדברים עצמם. השאלה הזו נראית פשוטה כאשר אנו מנסים לזהות מה היא כיכר לחם, אנו מוצאים שמה שנראה כמו כיכר לחם, מריח כמו כיכר לחם, מרגיש כמו כיכר לחם וטעמו כשל כיכר לחם הוא כיכר לחם. ופחות או יותר נוח לנו עם הצורה הזו של תנועה מרשמי החושים אל המסקנות מכיוון שבלעדי התנועה האינטואיטיבית הזו, האם היינו יכולים לדבר על משהו? שלא לומר להשתמש במשהו. אבל כאשר אנו חושבים על מושאים מורכבים יותר, כבני אדם, אנו מתחילים לחוש פחות בנוח עם הצורה הזו של היגיון. אינני מתכוון לביסוס זהותו של אדם ע"פ רשמי החושים אלא על זהות אופיו של אדם ע"פ רשמי החושים. כאשר דנו בכיכר לחם, לאחר הזיהוי התווספו הנחות נוספות לגבי האובייקט שלפנינו – שהוא משביע, שהוא אפוי, שהוא מכיל ערך תזונתי זה או אחר... אבל כאשר אנו מזהים אדם באופן זה השיפוטיות הופכת לבעיה בפני עצמה: אמנם אנו שופטים אדם אחר ע"פ רשמי החושים שלנו – אם הוא נראה זקן אנו מניחים שכוחו חלש, אם הוא נראה נמוך אנו מניחים שיהיה לו קשה להגיע לגבהים מסוימים, אבל כאשר אנו רואים אדם מחייך ומניחים מכך שהוא מאושר, או מרוצה, אנו מתחילים להיכנס לשטח רחב של עמימות שכל שיפוט שנעשה בתוך הערפל הזה שאליו נכנסנו עלול להיות טעות באותה המידה שהוא עלול להיות נכון.  
הקושי השני הוא שתיתכן שיטה המתאימה למצב עניינים מסוים אך כאשר אנו מנסים להלביש אותה על מצב עניינים אחר ומניחים שהיא תהיה טובה לו מתוקף התואם הראשוני, אנו נופלים בבור אותו חפרנו בעצמנו. יכולה להיות אפילו שיטה מתאימה לעולם כפי שאנו רואים אותו שהיא בכל זאת אינה נכונה. ניתן להעלות לפנינו את השיטה הפרוידיאנית כדי להמחיש בעיה זו – אמנם ישנם מתחים בין ילדים לבין הוריהם, ואמנם ניתן למצוא דמיון בין המתחים האלה והמתחים של הבוגר, שכן גם כאן וגם כאן הם מתחים, אבל הקפיצה מכאן לכך שכל המתחים של החיים הבוגרים נובעים ממתחים אשר עוצבו בילדות, נראית כקפיצה שכל אדם ביקורתי יחוש מידה של אי נוחות לגביה.
בנוסף, יכולות להיות מספר שיטות המתאימות למצב הנתון לפנינו, אשר אינן מתיישבות זו עם זו. בחדרי מלחמה, לעיתים, מספר הדעות לגבי הפעולה הבאה יכול להיות רב כמספר הנוכחים בחדר, וייתכן שכל אחד מהרעיונות נובע משיקולים של נתונים אשר אכן נמצאים ברקע. במצב כזה, ע"פ הקריטריון הנוכחי, אין בידי המצביא את היכולת לקבוע מי מהן השיטה הנכונה. אלא עליו לקבל החלטה שתסתמך לא רק על התואם עם מצב העניינים הנתון אלא גם על קריטריונים אחרים כמו לדוגמה – מי מהיועצים הוכיח מידה של ראיית הנולד, ומי מהם טעה בעבר.
מלבד זאת, תואם עם העולם הנתון לפנינו יכול להיות בדיוק הקריטריון לשלילת שיטה., ניתן להעלות את השאלה - האם מצב העניינים אינו אלא עולם התופעות אשר מאחוריו נמצא עולם אחר, השונה לחלוטין מהאופן שבו העולם הזה נתון לנו. תפישות עולם רבות, לדוגמה במזרח, רואות בעולם התופעות עולם שקרי אשר הוצב לפנינו כמכשול בדרך אל העולם האמיתי,  לפי תפישות אלה, רק על-ידי שלילת התופעות מתגלה המציאות הנכונה.
שוב אנו מוצאים את עצמנו עם קריטריון אשר יכול להיות יעיל בחלק מהמקרים, או לא יעיל בכלל, או יעיל רק אם נצרף אליו קריטריון אחר, כמו בדוגמת, האמפיריציזם הלוגי בנוסח ראסל, אשר הציב לפניו את שני הקריטריונים הראשונים – עקביות ותואם עם המציאות, ככלים לידיעת העולם.
הקריטריון השלישי שהזכרנו הוא תואם עם האינטואיציה. קריטריון זה נראה לנו מצוין כאשר אנו שאולים שאלות פשוטות כמו מה הוא הקו הישר הארוך ביותר שניתן לכלוא בתוך מרובע ומגיעים למסקנה שהאלכסון הוא הקו הזה. אך כאן אנו מוצאים קשיים אחרים לחלוטין.
הקושי הראשון שעולה הוא שהאינטואיציה עצמה אינה ברורה לנו, מה היא אותה הכוונה פנימית אשר לה אנו קוראים אינטואיציה? האם היא תוצר של עיבוד נתונים המהיר מכדי להיות נהיר, או שמא היא תוצר של גחמות של הלב המבקש לפתור את הבעיה לפני שהשכל יסתבך בדרך לפתרון הנכון. כמה פעמים אנו מתייחסים אל האינטואיציה כראיית הנולד שבה ניחנו מעטי-מעט?
קושי שני הוא שהאינטואיציה אינה תמיד נתונה לנו; פעמים רבות אדם עומד בצומת דרכים ואין בידיו שום אינטואיציה לאן לפנות. לעיתים האינטואיציה שלנו כל-כך רחוקה מאתנו, שהפנייה אליה דומה להעלאה באוב של רוח ממקומות רחוקים.
הקושי השלישי הוא שייתכן שהאינטואיציה שלנו היא דבר מה המרחיק אותנו מהאמת להבדיל ממקרב אותנו. לעיתים רבות תלמידים מתבקשים להתעלם מהאינטואיציה שלהם כאשר זו מתנגשת עם האופן שבו מוריהם מבקשים להקנות להם ידע בדברים מורכבים.
לבסוף, בהניחנו תואם עם האינטואיציה כקריטריון אנו מניחים את אחדות האינטואיציה. להנחה זו ישנו ביסוס -  לכל אחד ישנה אינטואיציה המאוששת את אמיתות החשבון הפשוט. אך האינטואיציה, כדבר המכוון אותנו מהפנים אל החוץ היא אישית לחלוטין וככל דבר אישי היא מקבלת את הדמות הייחודית של כל בעל אינטואיציה; בהינתן מצב עניינים מסוים, פעמים רבות אנו מוצאים שאנשים שונים רואים בחירה שונה כמתאימה לאינטואיציה שלהם.
הקריטריון הרביעי הוא השימושיות של המתודה – כאן אנו מוותרים על מתן תוקף לשיטה אלא רק  רואים בה כלי. מה נותן תוקף למקדחה?
הקושי העולה מעיקרון השימוש הוא אחר: אם ישנה משימה שעלי לבצע הכלים שיש ברשותי הם הכלים שיש ברשותי. וערכו של כל כלי נמדד בהיעדר כלי אחר המתאים יותר למשימה. אם מצאתי כלי טוב יותר, הכלי הזה הוא טוב כל-עוד לא נמצא ברשותי כלי שלישי שהוא טוב יותר מקודמיו. ומה אם הכלי השלישי מתאים יותר למשימה שלפני ומחר אפגוש במשימה אחרת שדווקא הכלי הראשון היה מתאים לה יותר, אך אבוי! את הכלי ההוא השלכתי ברגע שהגיע לידי הכלי החדש?
מכל הקריטריונים שבחנו כאן דומה שבכל זאת זה האחרון הוא הטוב ביותר, שכן לפחות כאן אנו מוצאים את עצמנו עם משהו שבין אם הוא אמיתי או שקרי, נכון או משולל תוקף, לפחות הוא שימושי (זאת, כמובן, כל עוד נזכור לא לזרוק את ארגז הכלים שאספנו עד כה).
כאשר אנו מסתכלים על התוקף של שיטה מנקודת המבט של השימוש, שאלת התואם אינה מתייחסת לתואם עם העולם, או עם האינטואיציה, אלא לתואם עם המטרה שלשמה אני זקוק לכלי. הערך של השיטה נמדד כך על-ידי התאמתה למטרה מסוימת ולא לכל משימה באשר היא.
מנקודה זו אין מקום לתפוש מהשיטה כדבר מוחלט אשר, אם הוא מוצלח, עליו לענות על כל השאלות האפשריות, אלא רק לשאול אם הוא מצליח לטפל בבעיה המסוימת שניצבת לפנינו, בצורה יעילה באופן יחסי לכלים האחרים שניתן להשתמש בהם למטרה זו.
מטרה זו אינה פשוטה כפי שהיא נדמית ברגע הראשון, שכן בשיטה המציגה אופן פירוש למושגים הקושר את המושגים ביחס מוגדר אל המילים המתייחסות אליהם ולא רק אל הייצוגים שלהם או המושאים שלהם, כפי שמציעה השיטה המתוארת כאן, עלינו להבטיח שכל המילים שבהן אנו משתמשים יהיו כפופים לאותה שיטה פרשנית. לכן כאשר נביא מושג בעל משקל מהותי לשיטתנו יהיה עלינו להכילו בתוך השיטה, או, ליתר דיוק, להכיל את השיטה עצמה עליו, גם אם היא עצמה עדיין אינה ברורה.

לפרק הבא

יום שני, 3 בספטמבר 2012

קרבה - מתוך 'החיים ביחד'


היא שכבה על הדשא, עניה עצומות לבל השמש תצרובן. הוא ישב לידה, מביט בידיו הממוללות את הדשא במעין צפייה או חוסר מעש. ברוחה היא ניסתה לשלוח אליו את מחשבותיה. היא רצתה שהוא יבוא אליה, ירכן מעליה ויישק לצווארה, היא דמיינה כיצד היא תחבק, עדיין בעיניים עצומות ותיכנע לזרועותיו.
היא לא רצתה את הנשיקה. היא רצתה אותו. הוא נראה לה הגון, כן, שונה. הוא נראה לה בן אדם טוב. ויותר מזה לא צריך דבר.
הוא חש במחשבותיה, לא ניתן היה לומר כיצד. וכך, בלי שהוא חשב על זה, נוצרה בליבו כמיהה אליה. מעולם הוא לא היה חושב לפנות אליה כך, הוא לא הכיר אותה, לא באמת, אבל המחשבה הזו רדפה אותו.
לבסוף הוא אזר אומץ, קם ממקומו ופנה אליה, עיניה העצומות לא הבחינו בצל הגדל מעליה עד שהוא חסם את השמש וגם אז הן סירבו להיפקח.
וכך, לפני שהיא הבינה את אשר חלומותיה יצרו, היא חשה לפתע בנשמתו ושפתיה נרטבו משפתיו. הבל פיו היה חם וזיפי שפמו שרטו אותה. לא. היא לא רצתה בזה. היא לא רצתה בו.
היא פקחה את עיניה בבהלה, ליבה רטט והיא לא הצליחה להבין אם זו התרגשות או פחד. הוא נרתע מעט ומרחק הקצר שנוצר בניהם היא הצליחה להשחיל סטירה.
היא חשבה שהוא אדם הגון ולכן היא רצתה בו. אבל אדם הגון וטוב לב שכמותו, לא היה רוכן כך מעליה.
מבולבלת היא מצאה את עצמה עדיין חושקת בו, אבל רק מרחוק.
צולם באירוע 'בית ריק 2'


יום ראשון, 2 בספטמבר 2012

על השולחן

על שולחן הכניסה של הלובי למלון המסופח לאוניברסיטה הלאומית עמד חבר המועצה לתכנון עתידי. מאחוריו ניצבו שאר חברי הפאנל שחיכו כל אחד לתורו לדבר. אף אחד מהם לא הקשיב לו, כל אחד מהם היה עסוק מדי בהרצת הרצאתו שלו בראשו.  על הרצפה מסביב לשולחן, פזורים בכל רחבי הלובי, ישבו או שכבו הסטודנטים של הדור הבא. גם הם לא ממש הקשיבו לחבר המועצה לתכנון עתידי. הוא פשוט לא דיבר בשפה שהם הבינו. שלא יהיה ספק, הם הבינו את המילים שהוא אמר, אבל השפה, כמו כל דבר אחר בעולם הזה, כפופה לתהליך של התפתחות מתמידה ושפתו של כל דור אינה שפתו של זה הקודם. בין הסטודנטים של הדור הבא ולחבר המועצה לתכנון עתידי עמדו ארבע דורות ושפתו נשמעה להם כמו מסר קדמוני מהעבר. 
"הסינים!" חבר המועצה לתכנון עתידי הרים את קולו כדי לעורר את הקהל המנמנם, כשהוא ראה שה לא עוזר הוא השיב את קולו הצפצפני לגובהו הרגיל "הסינים, או כך לפחות קראו לגזע זה של אנשים באותה תקופה... ככל הנראה, היו הראשונים להשתמש בזה. לפני שהמערב הבין מה קרה יצאה הודעה רשמית שאמרה ואני מצוטט עכשיו מלוח דפוס עתיק שוועדה לארכיאולוגיה אנושית מצאו: 'הרפובליקה העממית של סין גאה להכריז שפרוייקט 'השלב הבא' הסתיים בהצלחה'." חבר המועצה התכוון לשתוק לרגע, במעין פאוזה דרמטית, אבל חוסר האיכפתיות המשווע של הקהל גער בו להמשיך את דבר ואם אפשר גם לסיים אותם "...מבחינת המערב זו הייתה יריית הפתיחה למרוץ החימוש של המאה ה-21 – המרוץ האבולוציוני. אחרי הניסיון הכושל של המאה ה-19 לכבוש את הטבע, והניסיון הקטסטרופאלי של המאה ה-20 לכבוש את החלל, יעד חדש ניצב בפני האנושות עם שחר המאה ה-21 – כיבוש האדם." היה לו עוד הרבה לומר, אבל הוא ראה בכך טעם וכך, בשקט, הוא סינן את המילים "אני מתכבד להזמין את יו"ר תת-הוועדה לרפואה גנטית שיסביר לכם את הנושא המרתק הזה" וירד מהשולחן. בדרכו למקומו הוא חשב שהם עשו טעות מרה בכך שהם קיצרו שת מערכת ההשכלה הגבוהה ליום אחד בלבד שבו נדחס כל הידע הנצבר של הדורות הקדומים, והוא נזכר בנוסטלגיה שימיו שלו כסטודנט, שלושה ימים שלמים היו להם ללמוד החומר, שלושה ימים שבהם אפשר באמת להיכנס לתוך הנושאים ובאמת להתמודד עם השאלות הקשות.
אחריו עלה למרכז השולחן יו"ר תת-הוועדה לרפואה גנטית, הוא היה לא פחות זקן מקודמו וקולו היה לא פחות צפצפני, לסטודנטים הספיק מבט אחד בעכברון המזדקן הזה כדי להבין שמהפה הקטן של זה שופ דבר טוב לא יכול לצאת. "תודה רבה כבוד חבר הוועדה" התחיל יו"ר התת-ועדה לרפואה גנטית את דבריו "ובכן... חידוש זה לא היה אפשרי אלמלא תגליתו של הפרופסור המהולל, זוכה פרס נובל לרפואה, יוהאן פינקלפלאט, מאוניברסיטת היידלברג אשר, במאמרו המהפכני "על האצת הדיאלוג הרפלקטיבי של הRNA”, גילה לעולם כולו את מהות טיבה של האבולוציה." זו לא הייתה הפעם הראשונה שבה יו"ר הוועדה השתתף ב'יום לימודים' ולכן הוא ידע שאין טעם להתעצבן או אפילו להרים את הראש אל הקהל ולכן הוא המשיך למלמל את דבריו בתקווה הכוזבת שאולי אחד מתוך הקהל המנומנם יקשיב. "המאמר סוכם במילים הבאות: "מתוך הנתונים שהועלו כאן, ניתן להודות מבעד לכל ספק סביר, שהתהליך האבולוציוני מתרחש במהירות של פי 4.54 מהצפוי אצל סובייקטים אשר נחשפו לנסיוב JF882, זאת הודות לאופן הרפלקטיבי של הRNA המגורה המשפיע באופן ישיר ומיידי על מבנה הDNA, אשר עד כה האמנו – באופן שגוי – כי הוא בלתי משתנה." כמה סטודנטים התחילו להרעיש, שיחה שהתנהלה עד כה בשקט פרצה פתאום והדהדה בחלל, שלושה שומרים שניצבו ליד הכניסה מיהרו למקור הרעש, כל אחד מהם הרים אחד מהסטודנטים המרעישים וגרר אותם החוצה מהמתחם.
באדישות מוחלטת יו"ר תת-הוועדה לרפואה גנטית המשיך את דבריו: "ממומנים על ידי חברות התרופות, העיתונים החלו להסביר לעם את פשר המאמר: "האבולוציה", כך הם טענו, "אינה רק תהליך הנמשך מיליוני שנים – הוא מתרחש בכל יום ובכל רגע נתון." כדי לייצר הוכחה הם השתמשו בשיבוש גס של טיעון אנושי עתיק שנקרא 'הפרדוקס של זינון': כדי להגיע מנקודה אחת לשנייה, לדוגמה מהקוף אל האדם הקדמון, חייבים לעבור בכל נקודה ונקודה בדרך בין הקוף והאדם. לפיכך האבולוציה אינה מתרחשת בין שלבים שונים, ואף לא רק בין התת-שלבים של כל דור ודור, אלא אפילו בתוך כל פרט ופרט כתהליך המתמשך מהלידה ועד המוות." יו"ר התת-ועדה חייך, הוא ידע שאף אחד מהסטודנטים לא יצליח למצוא את הכשל בטיעון. "מיד אחרי ההסבר המופשט והשגוי נאמר כי חברות שונות החלו לעבוד על תרופה שתתבסס על הJF882 ותוצע לציבור הרחב. התרופה, כך הם טענו, תגרום לכל הנוטל אותה לחוות שינויים אבולוציוניים מואצים בגופו." יו"ר התת ועדה לרפואה גנטית כיחכך בגרונו. הוא סיים את דבריו ועתה נותר לו רק להעביר את רשות הדיבור למרצה הבא. "אני מתקבד להזמין לכאן את חבר וועדת המשנה ההיסטורית לניתוח דברי דפוס אנושיים שירחיב על האופן שבו החל השימוש בתרופה."
חבר וועדת המשנה ההיסטורית לניתוח דברי דפוס אנושיים לא חיכה לתורו, הוא היה באמצע קריאת מאמר חדש שיצא לדפוס באותו הבוקר, כשרמזו לו שתורו לדבר הוא נאלץ לחדול את הקריאה. בחוסר עניין מוחלט הוא קיפל את העותק של המאמר, הניח אותו וקם לעמוד על השולחן. במונוטוניות מוכאנית הוא החל חוזר על המילים אותן הוא אמר לכל כיתה בכל יום לימודים עד כה: "ובכן..." הוא שאף מלא ריאותיו באוויר והחל מדבר במהירות דידאקטית "לא היה סוף לספקולציות, היו אלה שטענו שהתרופה, אם היא תהייה קיימת, תהפוך את כל הנוטלים אותה לבעלי כוחות מיוחדים – טלפאטיה וטלאקינזיס היו הכוחות הנפוצים ביותר, אך היו אלה שהאמינו שהיא תגרום אפילו לכוח פיזי מוגבר, וליכולת לחזות את העתיד ואפילו לעוף. כולם, כמובן, טעו." משהו בקולו המונוטוני ובמהירות שבה דיבר, למעלה משלוש מילים בשנייה, גרם לסטודנטים להקשיב לדבריו ביתר מאמץ.
"התרופה הייתה אמורה לצאת בעוד כעשור וכשאני אומר עשור אני מתכוון לעשור בשנות אנוש. שזה, פחות או יותר מאה ועשרים דורות בזמן שלנו. משך הזמן הארוך הזה נבע מרצונם של חלק מבני הגזע האנושי לשחרר את התרופה לציבור הרחב רק לאחר שיערכו מבדקים רחבים של סוכנות התרופות העולמית, אבל אז הסינים שיחררו את ההודעה שלהם. איכשהו, מתחת לרדאר של כולם, הסינים הצליחו לספק את גרסתם לתרופה לכלל האוכלוסיה הסינית הצעירה. החברה הסינית שפיתחה את התרופה קראה להEVOL, ללא ספק כבדיחה על המערב." חבר וועדת המשנה ההיסטורית לניתוח דברי דפוס אנושיים הרים את עיניו כשהחין ששקט מוזר שורר סביבו.
לתדהמתו הוא גילה שהסטודנטים מקשיבים לו. נרגש, הוא שכח מהמאמר אליו רצה כה לשוב והחל מדבר ביתר רגש: "החשש מפני עליונות מטאפיזית של האויב, מלובה על-ידי תיאוריות שונות לגבי ההשפעות האפשריות של התרופה עורר את העולם כולו למרוץ החימוש החדש. כל מדינה ייצרה את הגרסא שלה לתרופה והחלה לספקה לאזרחיה בהקדם האפשרי. אף מדינה לא רצתה להישאר מאחור." בתקווה שהוא יצליח לשמור על הקשבתם של הסטודנטים הוא סימן, בזמן שהוא דיבר, לחבר הפאנל הבא לעמוד במקומו. זה לא היסס ואץ לעמוד על השולחן לצד חבר וועדת המשנה ההיסטורית לניתוח דברי דפוס אנושיים שסיים את דבריו במילים: "עכשיו, ימשיך מכאן, סגן היו"ר של הוועדה הלאומית לפיזיולוגיה ומייסד התת ועדה לאומנות."
הלה לא היסס לשנייה ודיבר בדיוק מהמקום שבו קודמו הפסיק: "רק מספר חודשים לאחר הזריקה החלו להיראות תוצאותיה. מי שזכו לקבל את הזריקה הוכיחו יכולות אינטיליגציה מוגברות ביותר, מבנה הגולגולת שלהם השתנה וקיבל את צורתו המוכרת לנו היום – עם האונות הקדמיות מוגדלות וארובות העיניים השקועות. הבהונות הקטנות ברגליים האחוריות שלהם נעלמו כליל. בתוך שנה העולם חווה פרץ מדהים של יצירתיות, פילוסופיות פראקטיות החלו לבשר שלום עולמי, רנסאנס חדש קם בעולם האמנות שגרם לזה הקודם להיראות חיוור לידו. הדת הפכה רציונאלית והרציונאליות הפכה לדת. גישות כלכליות חדשות הוכיחו והדגימו כיצד ניתן לקיים חברת שפע שוויונית ובתוך מספר שנים אחרון הרעבים שבע. טכנולוגיות חדשות אפשרו בניית מנועים נקיים בעלי אנרגיה כמעט בלתי מתכלה שסיפקו חשמל לערים שלמות." מקהל הסטודנטים נשמעו רחשים של התלהבות. השומרים נעמדו במקומותיהם בדריכות. הם מעולם לא נתקלו במצב שבו הסטודנטים כולם הקשיבו בכזו רצינות.
בעיניים בוהקות סגן היו"ר  המשיך לדבר "במקביל, עולם האינטרנט הפך לממלכה ווירטואלית הפתוחה לכל, אנשים ניהלו שם חיים עשירים ומלאים זה עם זה תחת זהויות שונות. מכיוון ששפות התוכנה היו קלות להבנה לכל, כל אחד יכול היה לייצר לעצמו ממד מקביל שאליו הוא הזמין את חבריו. שפה חדשה נוצרה שהייתה פשוטה מספיק וגמישה מספיק שכל אזרח על פני הכדור יכול היה ללמוד אותה בתוך דקות וכך העולם כולו הפך באמת לכפר גלובלי. וכך, במשך כמעט שנתיים שלמות, הם חיו בגן עדן עלי אדמות." הסטודנטים צהלו בשאגות עידוד והסכמה. היה זה כאילו לפתע פתאום בער בלבם ניצוץ של אותה מדורה קדמונית הקרויה אידיאולוגיה או אמונה או תקווה. סגן היו"ר של הוועדה הלאומית לפיזיולוגיה ומייסד התת ועדה לאומנות ירד עזב את מקומו לטובת המרצה הבא. הוא לא הציג אותו וזה לא ציפה לכך, שניהם רק רצו להמשיך את המצב הנוכחי של האזנה נלהבת.
"אבל," קרא המרצה הבא בקול גבוהה ודרמטי, "...תמיד יש אבל." ההמולה החלה נרגעת ולאחר הפוגה מספקת זה המשיך "התהליך האבולוציוני לא הפסיק. הראשים של האנשים המשיכו לגדול עד שהיה צורך במתקן מיוחד שיחזיק את הראש בצורה מאוזנת. כל הבהונות, בזו אחר זו, נעלמו מכפות הרגליים עד שהליכה זקופה ללא עזרים הפכה בלתי אפשרית. הפה נהייה קטן מדי ושריריו הפכו מנוונים עד שהיה צורך במכונות הזנה וקשיות בשביל לקיים את הגוף. במהרה כולם נשארו בביתם מחוברים למכונות המקיימות אותן בזמן שהם מקיימים את חייהם הרוחניים על גלי האתר של האינטרנט באופן מוחלט." דממה שררה בלובי של המלון המסופח לאוניברסיטה הלאומית. "והתהליך לא הפסיק. האינטליגנציה המוגברת גרמה במהרה לריבוי כה רב של רעיונות ותובנות מהפכניים עד שאנשים מצאו את עצמם פעמים רבות משותקים למשך שעות, אבודים במחשבתם. אנשים רבים ניסו לייצר תרופה שתבטל את התהליך, אבל מי שהצליח לחשוב על תרופה לא הצליח לבטא זאת במילים, מי שהצליח לבטא זאת במילים לא הצליח להפוך את המילים למעשים, כולם נעצרו במחשבתם קפואים ומשותקים." המרצה סיים את דבריו המוכנים. קהל הסטודנטים הקשיב בריתוק ממושמע. "גבירותיי ורבותיי, אני מתכבד מאוד להזמין לכאן את כבוד יושב הראש של הוועדה האופרטיבית"
הסטודנטים לא הכירו את יושב הראש של הוועדה האופרטיבית. הם כמובן שמעו עליו ועל הוועדה שהוא עומד בראשה, אבל היה משהו באוויר, איזה מתח בלתי מוסבר שהביא אותם לקבל את פניו של יושב הראש בכבוד שאבד מהעולם עם נפילת המונארכיות העתיקות של האדם.
"תודה רבה לכם" הנהן היושב ראש בחיוך מאופק הוא חיכה זמן מה שהצהלה תירגע ולו במקצת על מנת שהוא יוכל לדבר והתחיל את דבריו "בערך בזמן הזה אבות אבותינו הצליחו לצאת מהכלא שלהם בתוך המעבדות שבאוניברסיטת היידלברג. אבות אבותינו, כידוע לכולכם היו עכברי המעבדה של פרופסור פינקלפלאט." יושב הראש שתק לרגע והמשיך.
"בני הגזע האנושי בזו לנו. הם פחדו מאתנו. ערכו בנו ניסויים למטרותיהם האנוכיות אבל זה הזמן שלנו להיות שליטים על הכדור הזה. עד כה הצלחנו ללמוד להשתמש בכלים, לדבר, לכתוב. הצלנו לביית את החתול ולהפוך אותו לחיית המשא שלנו. במהרה נלמד לייצר נשקים ונוכל להתגונן כך מהכלבים הארורים. טובי החוקרים שלנו עמלים על ניתוח ארכיאולוגי של בני האדם. המידע שהובא לפניכם ביום לימודים זה הוא התוצאה הישירה של מחקר זה. יש בידינו עכשיו מידע מספק לגבי הכרונולוגיה של העולם שנמסר בידינו למשמרת.
"אחרי שאבותינו הרוחניים – בני האדם, הצליחו להביא להשמדת עצמם הם הותירו את האחריות לעולם זה בידינו. עלינו ללמוד מטעויותיהם על מנת שאנחנו לא נחזור עליהם.
"לשם כך הקמנו מספר וועדות מחקר. הראשונה מהן, אשר אני גאה להיות חלק ממנה, היא הוועדה האופרטיבית – עליה לנהל את הוועדות השונות. הוועדה השנייה שהקמנו היא הוועדה האדמיניסטרטיבית אשר תפקידה הוא לוודא שהוועדה האופרטיבית שהיה פנויה לניהול התיאום בין הוועדות. יש לנו גם, כמובן, את הוועדה המבקרת, אשר תפקידה הוא לוודא את האופן שבו מנוהלות הוועדות האחרות ועל-ידי כך לדאוג שהתנהלות הוועדות יהיה תמיד בעל אפקטיביות מרבית. לשם כך, ובעצת הוועדה המבקרת, הקמנו את הוועדה המקשרת אשר, כשמה כן היא, מקשרת בין הוועדות השונות. ישנן כמובן הוועדה החוקרת אשר חילקנו אותה לשתים – הוועדה האקדמית והוועדה המחנכת, וגם את הוועדה לענייני התפתחות." אלפי הסטודנטים שהתקבצו בתחתית השולחן שאגו לנוכח הפירוט הביורוקרטיה הכל אהובה על גזע המכרסמים.
"בשביל לשמור על מבנה זה שהוא מופת של יעילות ניהולית חילקנו כל ועדה לשלושה אגפים היררכיים, כל אגף חולק לפי מחוזות ולכל מחוז ישנם צוותים ותת-צוותים הדואגים ששרשרת הפיקוד, כמו גם התהליך הניהולי ימשיכו לפעול ללא עצירות מיותרות." נקישות שיניים התרוממו מהקל, תחליף מספק למחיאות הכפיים של המין האנושי.
"נכון לעכשיו אנחנו רואים שישנו די מזון לכולנו היות וחלק מבני האדם נשמרו חיים הודות למכונות ההזנה שלהם ועוד לא החלו להרקיב. על פי החישובים של הצוות המתמטי מתוך האגף הסטטיסטי של הוועד הלוגיצנטרי, ישנו מספיק מזון נגיש וטרי לעוד כחמישה דורות. אנחנו מקווים מאוד שעד אז נוכל ללמוד את הטכנולוגיה המורכבת שבה השתמש הגזע האנושי לפתיחת קופסאות שימורים."
יושב הראש הניף אחת מרגליו הקדמיות "אחי! זוהי שעתנו לזרוח! יש בידינו את הידע ואת היכולת. אנחנו יכולים לצעוד קדימה יחדיו אל עבר עתיד טוב יותר לא רק לנו אלא לכל אוכלוסיית העולם!" הצווחות הצייצניות של הקהל המשולהב נסקו מעלה. יושב הראש שתק זמן רב עד שהשאגות דעכו לחלוטין ושקט מתוח של ציפייה שרר בקרב הקהל.
"בשעה זו." יושב הראש דיבר לאט ובקול מלא רגש "בעוד אנו מביטים קדימה אל עבר העתיד. אסור לנו לשכוח את העבר. אסור לנו לשכוח שכולנו היינו פעם עכברושים, אי שם בעברנו האבולוציוני. אין סיבה למלחמת האזרחים הזו. הלו הם בני דודנו. לא הם האויב האמיתי. כולנו יודעים שהאויב הוא העורב ועלינו לעבוד ביחד, יד ביד עכברים מפותחים ועכברושים מפגרים, על מנת לשחרר את כולנו מעולם של הטורפים המעופפים האלה." יושב הראש הנמיך את קולו כממתיק סוד "בימים אלו אנחנו עובדים במעבדתנו על נגיף חדש! נגיף אשר, כאשר נשחרר אותו על אוכלוסיית העורבים, הוא יגרום להם ליפול מהשמיים כמו גשם שחור של ניצחון מתוק!" שוב הוא היה צריך להפסיק את דבריו בעקבות שאגות הקהל.
"חברי! אני רוצה להבטיח לכם - בהתאם לדרישות הוועדה למען הגנה על זכויות החיים - אנו מפתחים את הנגיף ללא שימוש בניסויים בבעלי חיים ומאה אחוז מהבדיקות הראשוניות נערכו אך ורק על בני אדם אותם אנחנו מגדלים בנפרד מכלל האוכלוסייה בתנאים מצוינים."
הלובי של המלון המסופח לבניין האוניברסיטה של היידלברג רעד מציוציהם הרועשים של הסטודנטים וכולם יחדיו, באות הזדהות משותף, הרימו את הרגל הקדמית הימנית שלהם באגרוף סגור באגודל.