היא שכבה על הדשא, עניה עצומות לבל השמש תצרובן. הוא ישב לידה, מביט בידיו הממוללות את הדשא במעין צפייה או חוסר מעש. ברוחה היא ניסתה לשלוח אליו את מחשבותיה. היא רצתה שהוא יבוא אליה, ירכן מעליה ויישק לצווארה, היא דמיינה כיצד היא תחבק, עדיין בעיניים עצומות ותיכנע לזרועותיו.
היא לא רצתה את הנשיקה. היא רצתה אותו. הוא נראה לה הגון, כן, שונה. הוא נראה לה בן אדם טוב. ויותר מזה לא צריך דבר.
הוא חש במחשבותיה, לא ניתן היה לומר כיצד. וכך, בלי שהוא חשב על זה, נוצרה בליבו כמיהה אליה. מעולם הוא לא היה חושב לפנות אליה כך, הוא לא הכיר אותה, לא באמת, אבל המחשבה הזו רדפה אותו.
לבסוף הוא אזר אומץ, קם ממקומו ופנה אליה, עיניה העצומות לא הבחינו בצל הגדל מעליה עד שהוא חסם את השמש וגם אז הן סירבו להיפקח.
וכך, לפני שהיא הבינה את אשר חלומותיה יצרו, היא חשה לפתע בנשמתו ושפתיה נרטבו משפתיו. הבל פיו היה חם וזיפי שפמו שרטו אותה. לא. היא לא רצתה בזה. היא לא רצתה בו.
היא פקחה את עיניה בבהלה, ליבה רטט והיא לא הצליחה להבין אם זו התרגשות או פחד. הוא נרתע מעט ומרחק הקצר שנוצר בניהם היא הצליחה להשחיל סטירה.
היא חשבה שהוא אדם הגון ולכן היא רצתה בו. אבל אדם הגון וטוב לב שכמותו, לא היה רוכן כך מעליה.
מבולבלת היא מצאה את עצמה עדיין חושקת בו, אבל רק מרחוק.
 |
| צולם באירוע 'בית ריק 2' |
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה