צער ובחירה מתוך 'אל מול שפות התהום'

גם אחרי שנרגעו הניעורים של הנער, והנה נותרה עוד מעין תעוקת חזה בלתי מוסברת. לפתע השאלות שהיה כה קל לשאול בימי הילדות הופכות להיות כבדות משקל ודומה שמתוך כל שאלה חיים ומוות מביטים החוצה.

מדוע זה? אולי, עמוק בתוך הכרתו של הבחור הצעיר תמונה לה הידיעה, שהתשובות שהוא ייבחר לקחת לעצמו, ילוו אותו לשארית חייו. וגם אם ישנה את דעתו ביום מן הימים, לא יעשה זאת בקלילות המלווה את הנעורים, אלא במאמצים העצומים של מאבק פנימי ומתוך התגברות על עצמו. והנה אמרתי במשפט הקודם מילה אחת שמכילה את כל משקל השאלות ואת רוב כוחן של התשובות - בחירה. והרי מה הוא הבחור אם לא זה הנקרא לבחירה?

בחירה זו אינה רק 'מה אלמד?', 'במה אעסוק?', או 'אילו מתחביבי אהפוך למקצועי?', אלא גם 'מי אני?', 'איפה אני חי?', 'האם יש אלוהים מעל ראשי?' ומעל כל אלה 'למה?'.

הקורא וודאי ירים גבה לנוכך מילים אלו הטוענות שהמציאות שבה אדם חי הינה תוצאה של בחירה והנה דומה בעינינו שהמציאות נתונה לנגד עינינו, אל מולנו ואנו איננו אלא מפרשים את תמונותיה הנתונות, אך לא כך.

בהיעדר קרקע יציבה, או מרחב מוסכם שעליו ניתן לבנות, כל תשובה שווה בערכה לאחיותיה. שכן, קבלת התשובה אינה תלויה אך ורק בטיבה של התשובה או בתוכן שלה, אלא גם, ואולי בעיקר, בזהות המשיב, בנוסך של התשובה ובזמן ובמקום שבו היא ניתנה. פעמים רבות אדם מחפש תשובה לשאלה המייסרת אותו והנה דווקא ביום שבו היה מוכן לקבל את התשובה הנה היא מופיעה לפניו כמפיו של שליח אל. ייתכן והוא נתקל בתשובה זו בעבר, אך הוא לא היה במקום שבו הוא יכול היה לקבל את התשובה הזו ולכן הוא לא קיבלה עד עכשיו. לעיתים זו שאלה של צורך מוקדם. על הבוחר להחליט לפני כן מה הוא רוצה שתהיה התשובה, להביר לעצמו את רצונו שלו בינו לבין עצמו, שכן אחרי כן ניתן יהיה ביתר קלות לברור בין הנתונים מי מהם מספק הוכחות נדרשות ומי מהם כדאי לשלול. תמיד תהיינה סיבות לשלול תשובה טובה, ותמיד תהיינה סיבות לקבל טענה חלשה כאמת.

כדי להבהיר נקודה זו, הבה ניקח כדוגמה שני אנשים, האחד מחזיק באמונה שאנשים, עמוק בתך ליבם, הם טובים, והשני מאמין שבני האדם, בהסירם מסכותיהם, יחשבו את ליבם המרושע. כל אחד מהם יכול לצוטט פילוסופים שונים המחזקים את טענתו, ולהביא משפטים מהמקורות הממחישים את צדקתו, ובכל זאת שניהם הולכים בעולם ופוגשים באנשים רבים ושונים ופוגשים באנשים נעימים ואנשים פחות נעימים ובסופו של יום כל אחד שוכב במיטתו ואומר לעצמו 'ידעתי שאני צודק'.

הסיבה לכך נעוצה בבחירה הדוגמאות. יפגוש אותי אדם ביום טוב ויגיד 'אדם זה טוב הוא', ייפגוש אותי ביום רע ויגיד 'רע הוא'. ולשיפוט זה אין קשר לאיזו אמת פנימית שלי או של השופט אלא זו רק תוצאה של הד המפגש הניעור בזכרונו של השופט, צבוע על ידי הרגש השולט בזיכרון ההוא.

אותו הדבר לגבי אלוהים, יהיה אשר יהיה, אדם אחד נישא על רוממות נשמתו בקוראו מילות שירת תהילים ויאמר 'יודע אני', אחר יקרא כתב אשמה שאל אדם המזהה עצמו כאדם ותו לא, וירא כי מילותיו של חודרות אל תוככי נשמתו ויאמר 'ידעתי'. אך בסופו של דבר מה היה שם אם לא תחושה, או זיקה, ומושא. רגע של הרמוניה בין אופן הסתכלות מושא וזיקה המייצר את האחדות הזו שאנו נוטים לייחס לוודאות.

כפי שניתן לראות בדוגמאות שהבאתי ישנו קשר בלתי נמנע בין שאלת הבחירה, או שובת הבחירה, או הבחירה בתשובה ובין הנסיבתיות. אדם אומר 'אני חושב שכך משום שכך', או 'אני מאמין שכך בגלל שאני יודע שכך', וגם אם יאמר 'אני מאמין בזה משום שזה אבסורד' עדיין הוא מביא סיבה לאמונתו. איננו יכולים להאמין במשהו מחוץ למערכת הנסיבתית, וכאן אין הכוונה לומר שאיננו יכולים להאמין שישנו דבר מה כמו המקרה המיקרי במלא הטוהר של הביטוי, אלא שגם אם אנו מאמינים בזה, אנו דורשים להמציא סיבה לאמונתנו זו. 

כאן טמון הכשל של החשיבה הנסיבתית. לא בכך שהיא רואה סיבה בכל תוצאה, או לפחות את ההכרח של קיום הסיבה, אלא שהיא מניחה 'סיבה' לשון יחיד ולא 'סיבות' רבות. לכל תוצאה סיבות רבות ואין לנו אלא לשגות אם נייחס סיבה אחת לכל דבר שמתרחש. 

אם אנו לרגע עוצרים למנות את הסיבות השונות שמביאות לכל תוצאה ותוצאה שאנו מעמידים למבחן, במהרה נוותר על המפעל הרעיוני הזה מפאת הריבוי. דומה בעיני שניתן יהיה למצוא כאן תשובה אפשרית לשאלת הישנה של היחס שבין דטרמיניזם ובחירה חופשית. 

אנו יכולים לומר שלכל דבר ישנן סיבות רבות ובין הסיבות ניתן למנות גם את הבוחר. לטעון שלבוחר אין כל חלק במערכת הרב-נסיבתית הזו יהיה בלתי סביר כמו לטעון שכל המערכת הנסיבתית תלויה בבוחר.

באשר לחלק החופשי שבביטוי 'בחירה חופשית', ניתן להבין זאת, במסגרת דברנו כאן, בהבנה שאנו בוחרים. שאנו נידונו לבחירה, כאמירתו המפורסמת של סארטר, ושגם אמונתינו הפשוטות ביותר כמו העמוקות ביותר הינן תוצאה של בחירה בעדים האלה על פני העדים האלה, בעדויות האלה על פני העדויות האלה ובאוטוריטה הזו על פני זו. אם נכיר בכך נגלה את הכוח החזק שבלומר 'לא. שיעור זה שהעולם מנסה ללמדני, אותו אני מסרב ללמוד' והרי זו בחירה חפשית.

האיש האפור

"החיים אינם אלא מעגל,

ומי שבוחר להקיף אותו מבחוץ מאריך את הדרך."

                                                            אנדריי קורקוב

                                                           

"מר כהן נמצא מת בחדרו בשעה 19:00 של יום חמישי." זרק חוקר מקרי המוות אבנר קרפצ'יו, בעודו נכנס אל זירת האירוע, לעבר המלווה הזוטר שלו, שלמרות ששמו האמיתי שונה לחלוטין, נקרא בפי החוקר קרפצ'יו 'שכטר' וכך ייקרא גם כאן. שכטר נכנס אל החדר חובק בין זרועותיו את תיקו של קרפצ'יו וכותב על פנקס את המשפטים שנזרקו אליו. "תוסיף תאריך" אמר קרפצ'יו והתכופף אל עבר הגופה.

"מר כהן היה ישוב על כורסת הקריאה שלו", "...על כורסת..." מלמל שכטר בעודו רושם. "ולמרגלות רגליו נמצא ספר שירה אותו שמט, ככל הנראה, ברגע מותו. ואל תדבר כשאתה כותב, זה מפריע לקו מחשבתי". "... ברגע מותו, ואל..." שכטר הפסיק לרשום והרים זוג עיניים של כלבלב מופתע. חוקר מקרי המוות קרפצ'יו רק הביט בו בחזרה, מחכה שהלה יצטרף לקו מחשבתו חמור הסבר.

הפתולוג שנקרא לזירת האירוע עמד לימין הגופה וסגר את התיקייה שלו כדי לרמוז לחוקר כי סיים את תפקידו כאן. "ובכן?" פנה קרפצ'יו לרופא הפתולוגי. "התקף לב" חרץ הלה. אבנר קרפצ'יו הביט בו מאוכזב אך לא אמר דבר, הוא חיכה שהחוקר הפתולוגי יחוש את החלל שבשתיקה ויראה בעצמו את הצורך להוסיף מידע על האירוע. ואכן לא עברה דקה והפתולוג פצה פיו בשנית; "דום לב שנגרם בעקבות התקפת לב שנגרמה בעקבות סיבה זו או אחרת, אינני יודע, איננו יכולים להיכנס לראשו של המנוח". "איננו יכולים או איננו רוצים?" שאל קרפצ'יו.

הרופא הפתולוגי שהיה אדם מכובד לכל דבר מאס במשחק הבלשים המיותר הזה ופנה ללכת. "אני את עבודתי סיימתי, המקרה הזה ברור למדי. הקשיות בזרוע השמאלית, הצטמקות הנימים בגלגל העין, הסימפטומים אינם משקרים." משראה שקרפצ'יו אינו מתרצה החל חושש הרופא הפתולוגי מפני בזבוז זמן נוסף והוסיף "אם תרצו, למרות שאינני רואה צורך במקרה ברור שכזה, אוכל לבדוק את הנושא יותר לעומק במכון הפתולוגי".

"מצוין" אמר קרפצ'יו בקור, למילים האלה חיכה.

"אם כן אנו יכולים לפנות את הגופה?"

"וודאי, וודאי, רק בבקשה אם תוכלו לשאיר אותנו לבד לרגע או שניים, ישנן עוד מספר בדיקות שצריך לערוך" אמר חוקר מקרי המוות אבנר קרפצ'יו בעוד עיניו מקובעות בספר השמוט על הרצפה וידו מנפנפת לאחור כאילו שאר הנוכחים בזירה היו זבובים טורדניים.

הכול הביטו זה בזה ומבטיהם מסכימים כי היום הזה הולך להימשך יותר מהצפוי ופנו לצאת.

"שכטר!" צעק קרפצ'יו לעוזר שפנה אף הוא ללכת. "אם לא הבנת, אתה נשאר!" שכטר הנהן כאילו דובר במובן מאיליו ונסוב על עקבותיו.

"החדר הוא חדר גדול במיוחד אשר ספרייה כיסתה שלוש מפאותיו וחלון גדול הפונה לגינה ניצב בכותלו הרביעי", אמר קרפצ'יו כממלמל לעצמו בעודו מסתובב בחלל החדר, "מוטבעת בתוך הספרייה, בקיר הפונה לחלון, ניצבת דלת הכניסה לחדר המובילה לשאר הבית. הבית הוא בית פרוורים ממוצע; מרווח, מוקף בגינה וחוּם. גם השטיח במשרד חוּם עם צורה סימטרית במרכזו בצבעי בורדו, שחור וחרדל, אתה כותב את זה?!" הרים לפתע קרפצ'יו את קולו. "אהה... סליחה אדוני", אמר עמיתו הזוטר שנתפש בוהה בחלל "זה פשוט..." הוא משך זמן עד שיצוף לראשו תירוץ ראוי "הצלם המשטרתי כבר צילם את החדר, כלומר את הזירה..."

קרפצ'יו בחן אותו ארוכות. "הצלם צילם תמונות לא פרטים." אמר בהחלטיות "אנחנו אוספים פרטים, עכשיו תחזיר את העיפרון לפנקס ותרשום!" שכטר ידע שקפרצ'יו, ברגעי ההשראה האלה, הוא חסר תקנה, ושוויכוח רק יאריך את ייסוריו בחדר אשר החל אט-אט להסריח מנוכחות הגופה.

"מרחק מה מהחלון..." קרפצ'יו פנה לראות אם שכטר רושם "נמצא שולחן משרדי גדול עליו מונחים עט, טלפון, כרטיסיית טלפונים ו... דפים למיניהם" כשסיים את דבריו פתח קרפצ'יו את כרטיסיית הטלפון, דפדף בה בזריזות ולכשמצא את שחיפש, הוציא קרפצ'יו מטפחת לבנה מכיסו, הרים בעזרתה את שפופרת הטלפון וחייג את המספר שמצא.

"שלום, את ד"ר צ'יבּוּטֶרוֹ" נבח קרפצ'יו לשפורפורת והמתין מספר רגעים; "שלום ד"ר צ'יבוטרו, מדבר חוקר מקרי המוות של המחוז העירוני אבנר קרפצ'יו, ברצוני לשאול אותך מספר שאלות על מטופל שלך מר כהן... כן אני מבין שיש הרבה מר כהן אצלכם אך זה, בניגוד לאחרים מוטל מנוח לידי, כן מנוח... אני מבין שישנן פרוצדורות אדמיניסטרטיביות שיש לבצע במקרה שכזה אך בטרם תחלו בהליכים שלכם עלי לסיים את ההליכים שלי... אהה... מר כהן כן... מרחוב המרזח שלוש כן... אהה... ממ..." מר קרפצ'יו המשיך להנהן בעניין עוד מספר דקות עד שעיניו נפערו בהפתעה  ומרוב התרגשות ניתק הלה את הטלפון וקרא בקול "מר כהן מעולם לא סבל מבעיות רפואיות ובפרט מבעיות קרדיו-ווסקולאריות!" שכטר מיהר לרשום את המשפט בפנקסו וכשסיים הרים את עיניו לעבר קרפצ'יו ושאל "מעולם?"

"מעולם." ענה קרפצ'יו במעין שמחה לאיד.

"אפילו לא שפעת?"

"נו כמובן שסבל משפעת בזמן זה או אחר, מי לא סובל משפעת? אבל זה לא משנה את הטענה המרכזית שלי".

"זה כן." ענה שכטר לא בלי מידה של אומץ.

קרפצ'יו הביט בשכטר ארוכות ולבסוף החל מדבר בעודו פוסע הלוך ושוב בחדר "תרשום; מר כהן לא נמצא לו תיק רפואי באף אחד מבתי החולים המוכרים ואצל רופא המשפחה שלו בקופת החולים נמצא תיק שהכיל רק ביקורים לשם בדיקות שגרתיות שבכולם נמצא מצבו הרפואי מעל הממוצע." שכטר החל רושם אך במהרה הפסיק והרים עיניים תוהות לעבר קרפצ'יו.

"במבט על ספרייתו נמצא היעדר מפתיע של ספרות מתח או ספרות בלשית. גם כתביו של אדגר אלן פו נעדרו ממדפיו למרות שעל פי חיבתו הברורה לספרות מופת נראה היה שהיו צריכים להיות שם. הספרייה הייתה מסודרת למופת והכילה חלוקה ברורה של נושאים הכללו בתוכם חלוקה גיאוגרפית וכרונולוגית. הרווח היחידי שנימצא בין הספרים וסימן על היעדר ספר מהמדף התאים לספר שנמצא לרגליו של המנוח." קרפצ'יו פסק מצעדיו ופנה לשכטר "אתה חושב שאני לא רואה שהפסקת לרשום? לא חשוב בכיסי רשמקול, אתן לך לתמלל את הכול אחר-כך." שכטר נעלב.

"נפש חיה לא הייתה לידו בשעת מותו, המנוח נפתר לבד."

"עם כל הכבוד אבנר" אמר שכטר "אם אתה מקליט את הכול אז למה אתה צריך אותי פה?" הפעם היה זה קרפצ'יו שנראה נעלב, הפנייה אליו בשמו הפרטי לא חלפה מעליו. "שכטר", הוא פנה לעמיתו הזוטר, "הבאתי אותך כדי שתעזור לי בחקירה אבל אם אינך רוצה לפענח את המקרה הזה איתי אתה מוזמן ללכת, אני הייתי מעדיף בכל אופן שתישאר."

"איזה פיענוח? שמעת את הפתולוג הוא מת מהתקף לב, מה יש לחקור פה?"

"הפרטים. שכטר, הפרטים!" קרפצ'יו נראה מיואש מעמיתו. "לכל הגדולים היה בן זוג, אני קיוויתי שתהייה הבן זוג שלי; להולמס היה את ווטסון, למפקח קרדוק היה את גברת פלמר לדופין היה את... המספר ובקיצור לכל בלש טוב היה עוזר בינוני שהלך לידו, אני חשבתי שתראה בכך מחמאה אך אתה, כפוי טובה כמו ששיערתי שתהיה, מסרב לראות מבעד לאירוע הנתון, מסרב לראות את הפרטים, שכטר, הפרטים." שכטר השפיל את מבטו, המשפטים האחרונים האלה לא רק שהעליבו אותו אלא גם הביאו אותו להבנה שקרפצ'יו, במצבו הנוכחי, נמצא מחוץ לגבולות השיח ההגיוני, מה גם ששכטר לא שכח את פער הדרגות בניהם, פער בו לא יהסס קרפצ'יו להשתמש אם יישמע משהו דומה לחוצפה.

קרפצ'יו הביט בשכטר המחוויר ושמח, השפלת העיניים הייתה בעיניו כהסכמה לתנאי החקירה שהציב אך בכל זאת הוא ראה צורך לרכך קצת את המכה; "אני מצטער שצעקתי" הוא לא צעק והאמירה הזו השפילה את שכטר  אף יותר, כאילו הוא אשתו הבוכה של קרפצ'יו שיש להרגיעה במילות חנופה, "אבל יש לפנינו עוד הרבה עבודה". היום יהיה יום ארוך, חשב שכטר והניח את העיפרון על הפנקס כעבד צייתן. קרפצ'יו חייך בליבו ורשם ניצחון קטן לזכותו. 

"ספר השירה המוטל לרגליו של המנוח" קרפצ'יו החל מכתיב וזרק מבט לעבר שכטר מרוצה שהלה רושם בפינקס הוא המשיך; "הוא של וורדסוורת'". שכטר לא רשם את המילים הללו אלא שרבט משפט נאצה חריף המכוון לעמיתו, לא בלי אדרת שליוה של מרדנות בריאה אך לשמע שם המשורר המוזכר לא יכול היה להתאפק ונאנח אנחה חמימה. קרפצ'יו שלח לו פנים זועפות. "אתה לא רוצה להגיד לי שאתה אוהב את המרחן המתייפח הזה!" שכטר שתק ועיווה פניו "גיבובים על גבי גיבובים שאינם אומרים אלא אני אני אני על גבי אלפי שורות ארוכות ומתחנחנות". "אני מצטער אדוני" אזר שכטר את האומץ "אך תמיד הייתה לי חולשה לרומנטים" קרפצ'יו לא התכוון לכבד אמירה כזו בתגובה, במקום הוא הלך למדף שעמד לצד השולחן המרכזי ופתח את המכסה של מערכת הסטריאו שהוצבה שם "במערכת הסטריאו נמצא, מעניין מאד, תקליטור של יאני" קרפצ'יו הפנה מבט חד לעבר שכטר לראות את תגובתו והוסיף "תיכף תאמר לי שיש לך חולשה גם לחרא המתחנחן הזה", "אדוני!" נעלב שכטר בשלישית, "מה אתה חושב שאני?" קרפצ'יו היה מרוצה מהתגובה. עם זאת, שכטר לא יכול היה שלא להרגיש שהחקירה הזו החלה להפוך לחיטוט פולשני על חשבונו של המנוח, "אבנר, סליחה, מר קרפצ'יו", תיקן שכטר, "אני יודע שאני קצת חוזר על עצמי אבל בכל זאת, למה אנחנו מעכבים את פינוי הגופה?"

"הלו זה ברור", השיב קרפצ'יו, "משום שהחידה עוד לא נפתרה".

"איזו חידה?"

"הפרטים, שכטר, הפרטים!" אמר קרפצ'יו את סיסמתו והחל מדבר בתיאטראליות יתירה, "מר כהן, אם אכן זה שמו האמיתי, חי חיים יבשים למדי, משיחה עם בני משפחתו נמסר כי מר כהן מעולם לא התרגש בחייו ומעולם לא הרים את קולו, אפילו בילדותו הוא לא נמנה עם הילדים הצווחים, שליו היה בילדותו ושליו בבגרותו". שכטר בהה בקרפצ'יו כמוכה הלם אך קרפצ'יו המשיך את נאומו הנרגש תוך כדי התעלמות מוחלטת מסביבתו; "משיחה עם מורתו בבית הספר היסודי נמסר כי האירוע החריג היחידי שמיוחס לו היה שהתרגש במיוחד, ואף הרטיב את מכנסיו, במהלך שיעור ביולוגיה בו למד כי לכל היונקים יש בממוצע אותה כמות של פעימות לב".

"מה?!" פרץ שכטר, שלא יכול היה להתאפק יותר. 

"כלומר" השיב קרפצ'יו בשאת נפש "ליבו של העכבר, האדם והפיל אמנם פועמים במהירויות שונות אך, ביחס לתוחלת החיים שלהם, כמות הפעימות הממוצעת הינה שווה. זו דעתו המקצועית של חוקר מקרי מוות זה כי ההכרה הזו הביאה את מר כהן הילד למסקנה כי אם ישמור את פעימות ליבו איטיות הוא יאריך חיים וכי כך הוא עשה לאורך חייו".

"תסלח לי מאוד אבנר" התפרץ שכטר "מאיפה אתה דולה את המידע הזה? כשנכנסנו אמרו לנו שלא היו למנוח חברים ובאשר למורתו – הוא נולד וגדל בתימן. אין את מי לחקור בנושא הזה!"

"היעדר נותני העדות משמע כי אמנם, אין את מי לחקור, אך גם אין מי שיכחיש כי נחקר. חוץ מזה, תסתכל עליו; לפי מבנה הגוף שלו - מר כהן מעולם לא התעמל, לא רקד, לא יצא עם נשים, ולפי העור שלו והיעדר הקמטים ביחס לגילו ניתן לראות כי הוא אף לא שתה, לא עישן ובאופן כללי מעולם לא התעצבן. זאת החידה, אתה מבין?" שכטר לא ענה "יש לפנינו אדם שעשה הכול כדי להאריך את חייו ובפרט כדי לא לחטוף התקף לב והנה לא רק שהוא לא האריך ימים אלא אף מת בטרם עת. כמובן, הוא ידע כי יש מחיר לחייו הארוכים - שלעולם לא יזכה בדבר, שלעולם לא יהיה עשיר, שלא יתאהב - אך עוד בהיותו נער השלים עם כך ובבגרותו, ככל הנראה, כבר לא חסרו לו שאיפות אלה, שים לב לסדר המופתי כאן הרי ברור שזהו אדם של הרגלים, אדם חסר ספונטניות ובאופן כללי איש אפור." פניו של קרפצ'יו האדימו כשבראשו החל לראות כיצד חלקי הפאזל מתחברים הוא חייך מרוצה והמשיך "עם זאת, ככל הנראה, חייו לא נעדרו הנאה לחלוטין, הנאה ואף פיסות של אושר אך במתינות, שים לב כאן" הוא הצביע עלי לחיו של המנוח "קמטים כאלה הם בבירור קמטי חיוך! נוסיף ונאמר ששכיניו סיפרו כי, על אף נטייתו להסתגר בביתו, והעובדה שמעולם לא נשמע רעש מדירתו, הוא לא היה מהמתבודדים התימהונים האלה שרואים היום מחוץ לחנויות מכולת ונובחים אל שקיות זבל, אלא הוא היה אדם מנומס ואדיב שלעיתים אף חייך". ובאותה נימה תיאטראלית נתן קרפצ'יו את האקורד הסוגר למונולוג הזה, אך לו הייתם שם לשמוע באיזו רגישות של קומפוזיטור הוא הוסיף את המילים הבאות וחתם את היצירה הזו - "כך חי את חייו עד אותו הערב בשעה 19:00".

"טוב, בסדר" השלים שכטר עם הבלתי נמנע, "אני מסכים שאדם בן ארבעים בדירה של בן שישים זה מוזר"

"לא מוזר – מעניין." תיקן קרפצ'יו.

"מה זה משנה?"

"מוזר, תלוש, תמוהה וכיוצא בזה הם רק תכונות מקריות להם ניתן להוסיף או להחסיר את התכונה החשובה באמת – מעניין; מעניין זה הרבה יותר..." הוא הרים את ידו הקפוצה לפיו כמחפש מילה אנינה במיוחד "... מעניין. כך אותי לדוגמא אתה באמת חושב שקוראים לי קרפצ'יו? פשוט אילו חקירות הייתי פותר בתור אברם אברם? אבא שלי היה גם אברם אברם אבל הוא היה אינסטלאטור 'אברם אברם שרברב מוסמך' זה עובד, זה מוצלח, אבל 'אברם אברם חוקר מקרי מוות' חסר בזה... אוּמְף"

"אוּמְף?" חייך שכטר

"אוּמְף!"

"טוב, מה שתגיד, בכל אופן, אנחנו חוקרים פה מקרה מוות, נכון?"

"לא סתם מקרה מוות, הרבה אנשים מתים ואנחנו לא חוקרים אותם אבל במקרה הזה אנחנו חוקרים רצח."

"רצח?" שאל שכטר בעיווי פניו. "מי רצח?"

"אחד הרוצחים הסדרתיים הגדולים ביותר שראתה ההיסטוריה!" הכריז קרפצ'יו.

"מי?" שאל שכטר שהחלה סקרנותו להעפיל על כושר השיפוט שלו.

"כל דבר בעיתו" אמר קרפצ'יו בשלווה ומיקם עצמו, כרקדן לפני הסולו שלו, במרכז החדר, מאחוריו שולחן העבודה של המנוח ולימינו המנוח על כורסתו. הפעם לא היה צורך לומר לשכטר להכין את העיפרון והפנקס. קרפצ'יו הנהן מרוצה. הביט סביב לראות אם הכל מוכן לפינאלה הגדול שלו. כשראה שאין זה כך פנה לשכטר, לקח ממנו את התיק, העמיד אותו פתוח על שולחן העבודה ושב לנקודת המוצא.

"זוהי דעתו המקצועית של חוקר מחקי המוות הזה" החל קרפצ'יו "כי באותו הערב, בעודו אוחז בספרו של וורדסוורת' וקורא לאט את השורות הארוכות והמשעממות שלו, ובעוד יאני מותח את אותו האקורד המינורי שלו בפעם המי-יודע-כמה, החל מר כהן לחוש תחושה מוזרה באגודלו." קרפצ'יו הביט מרוצה בהבעותיו המתחלפות של עמיתו הרושם, "היו אלה פעימות ליבו שהודגשו בעקבות משקלו של הספר האמור. הבט בזה;" קרפצ'יו פנה לתיקו, הוציא ממנו ערכת טביעות אצבעות ומרח את האבקה על צווארו של המנוח, להפתעתו של שכטר הופיעו שם שתי תביעות אצבע.

"של הרוצח?" שאל שכטר בהתרגשות "של המנוח." ענה קרפצ'יו והמשיך, "בעקבות ניתוח של טביעות אצבע הסתבר כי לאחר מכן שלח מר כהן זוג אצבעות לצווארו וחש שם, מתחת לעורו, את אותן הפעימות ביתר בהירות." נגמרה ההקדמה. קרפצ'יו שינה את אופי הדיבור אתה והחל משחזר את האירוע כמסר סיפור אימים "פעימה אחר פעימה חדרה להכרתו והעפילה על מחשבתו "עלי להירגע" חשב מר כהן, קם מכורסתו, הפסיק את המוסיקה וחזר לשבת. בשקט החדש הזה הוא שמע כל פעימה של ליבו וכל זרימה של דם דרך חדרי ליבו נשמעה לו כדם הנשפך ממנו והלאה, כזמן שאובד." הפסקה דרמתית "ובעוד הזמן הזה אובד בכל פעימה, קולה של הפעימה התגבר באוזניו ובמהרה נשמעו הפעימות כמהדהדות את בין כתלי חדרו ומרעידות את הספרייה שלו. ועם הרעש הנורא הזה החל החשש לחדור לליבו כאילו הוא מחליף את דמו הנשפך. אותו החשש היה כרעל המאיץ את ליבו הפועם ובעוד הוא שומע את התגברות פעימותיו, את האצתו של הזמן הבורח ממנו, התגבר החשש וכך, במעגל השטני הזה האיץ ליבו עוד ועוד עד שליבו החל לאוץ במהירות של מכונת תפירה, שנים מחייו חלפו בכל רגע והחשש, כנהג הלוחץ על דוושת ההאצה גרר את הלב למהירויות חדשות, לא עוד מכונת תפירה אל כנפי דבורה, דבורה המעופפת בלי שליטה בזמזום קולני אל עבר..." קרפצ'יו עצר לפתע, את המשפטים הבאים הוא הגה לאט, מדגיש כל מילה "אל עבר הדום והשתיקה אשר הופיעו בסופו של דבר אחרי פעימת הלב האחרונה."

נסחף בכישופו שלו החל קרפצ'יו , נוגע, מדבר ברוך פיוטי אותו שכטר לא הכיר "הפעימה הזו הודגשה עם קול חבטת הספר שנשמט בשטיח שהדהד בחדר באותה הדרת חשיבות ומסתורין של פעמון כנסייה.  שם, בלב דומם, הכרתו נשקה לרגע אחרון של שקט, רגע בלי זמן."

שכטר סיים לרשום את המילים האחרונות והרים מבטו אל קפצ'יו, אך הלה שלך זוג עיניים נוגות אל השטיח תחתיו. מה מפליאה נשמתו של אדם הרואה את חברו נוגה ועצוב ובתגובה כמהה לעורר אותו ולדובב אותו גם אם במחיר הפסקת הלך הרוח השליו אליו נכנס. כך היה לשכטר שהביט בחברו ובראשו התערבבו זו עם זו מחשבות מלאות השראה על מותו של מר כהן, ומשפטים מלאי התרגשות אותם רצה לומר לעמיתו אליו חש עתה קרבה מתמיד וראה בו חבר של אמת. לכן התפלא שכטר עצמו לשמע המילים שבקעו מפיו שלו; "אז הוא כן מת מהתקף לב".

קרפצ'יו הרים את עיניו אל חברו בנועם של מורה רוחני, הוא לא כעס אלא שמח שניתנה לו ההזדמנות לשהות עוד זמן מה בהלך הרוח בו נמצא ובאותו השקט הוא אמר "התקפת הלב שהרגה אותו הייתה רק הסכין בידו של הרוצחת האמיתית" הצבע שב לפניו ואיתו הקול הסמכותי "הרוצחת הייתה לא אחרת מאשר הפילוסופיה"

"הפילוסופיה?" שאל שכטר בפליאה של ילד השומע אגדה.

"כן הפילוסופיה!" אמר קרפצ'יו והסביר, "קבלת הנחת היסוד הראשונית – זו על כמות פעימות הלב - כאווידנטית הביאה לשלשלת נסיבתית אשר לא היה ניתן להימלט ממנה מבלי לפרק את המערכת כולה מן היסוד. כאדם המכור להרגליו, מר כהן לא היה מסוגל להתמודד עם משימה שכזו ונותר חסר אונים לצפות בחייו נמלטים ממנו".

לאחר שתיקה ארוכה של השניים אמר קרפצ'יו "תגיד לפתולוג שהוא יכול להוציא את הגופה".    

לאן

לְֹאָן הָלַך דָעַך הַאוֹר

שֶהִשִּיק מַחְשָבוֹת מִסִּיפּוּן כּוֹכָבִים

שֶנִיוֵוט עַל גַלֵּי הַשְרָאָה חֲרוּזִים

שֶהִדהֵד בְּקוֹלוֹת נְעִיצַת סַכִּינִים?

לְָֹאן נִנְשַף, נִשְֹרַף הֶעָנָן

שֶכִּיסָה בִּשְֹמִיכָה עַל בּוּרוּת יְלָדִים

שֶלִיטֵף אֶת הַתּוֹם בִּתְשוּקַת נְדוּדיִם

שֶהָפַך אֶת הַחוֹשֶך לְקֶסֶם מַדְהִים?

לְָֹאן נִשְטְפָה יַצִּיבות הַקַּרְקָע

שֶנַתְנָה לַתְּשוּבוֹת לַעֲנוֹת לְעַצְמָן

שֶכַּתְבָה שְאֵלוֹת עַל דַפֵּי אַרגָמָן

שֶשַזְרָה חֲלוֹמוֹת אֶל תּוֹך שִיר קָטָן?

הֵיכָן הַדַּפִּים הַצָּפִים עַל אֲגַם

שֶל סְפֵקוֹת, כְּאֵבִים וְשֶל יֶזַע וְדַם?

מַתַּי קוֹל שוֹפָר שָקַע וְנָדַם

וְקוֹל נַוָּודִים לֹא בָּכָה בְּדִידוּתָם?

כּוֹסוֹת הַקָפֶה נִמְהַלּוּ בְּתִפְלוּת הַהֶכְרַח

וּבְרֵיחַ בְּשָֹמִים נֶחְבַּא יֶלֶד לֹא מְקוּלַח

הַיַּיִן נִמְזַג לְדַרְבֵּן שִֹיחַ מֵת

וְאוֹר הַשַּלְהֶבֶת הוּחְלַף בִּפְלוּרוֹסֶנְט.

אַך יָבוֹא עוֹד הַיּוֹם, לֹא הַיּוֹם אָז מָחָר

שֶיַחֲזִיר לַשִּיכָּרוֹן אֶת מְתִיקוּת הַשֵּיכָר

שֶהַדֶּלֵק יֶחֱדַל לִהְיוֹת אַכְזָבָה

שֶהַדֶּרֶך  תִּפְתַּח בְּמִילַת אַהֲבָה

אָז נִרְקוֹד לְקוֹל הַחַיוֹת שֶל הַיַּעַר

וְנַעֲקוֹד אֶת בָּנֵינוּ, הֵם כּוֹרַח וַצַּעַר

וְנִלְמַד אֶת הַסּוֹד שֶמַבְְטִיחַ סְלִיחָה

וְנִשְבּוֹר עַל הַסֶּלַּע הַבְלֵי מַסֵּכָה

בִּבְרָכָה

בְּשִֹמְחָה

בִּבְדִיחָה

בְּשִֹיחָה.

העיר, פרק עשירי - קונסטנטינופול

לתחילת הספר

בפרק על רומא סיימנו במעבר האימפריה אל הדת הנוצרית והזכרנו את הקיסר קונסטנטין כאדם שהיה לו תפקיד מהותי בתהליך הזה, בפרק הזה נדון בתהליך השני שקונסטנטין התחיל והוא המעבר של האימפריה הרומאית מזרחה.

לאחר שקונסטנטין איחד את האימפריה תחת הכנסייה הנוצרית, השלב הבא היה להקים חזית מזרחית לאימפריה. לשם כך הוא בחר את העיירה היוונית ביזנטיום שניצבה בקצה המזרחי ביותר של האימפריה, לא רחוק מאיפה שעמדה טרויה האגדית. הוא קרא לעיר, באקט של צניעות אימפריאליסטית של קיסר על שמו שלו - קונסטנטין-פוליס או קונסטנטינופול.

בפעולה הראשונה שהוא ביצע הייתה להפוך את העיירה היוונית לעיר רומאית, הוא הקים כנסיות ובזיליקות, הגדיל את השטח של העיר והחל את ההקמה של החומה האגדית של קונסטנטינופול. בשום שלב הוא לא חשב שהעיר הזו תחליף את רומא ביום מן הימים, אך, במאה החמישית, עם ביזת רומא על ידי השבטים הגרמניים מהצפון, זה בדיוק מה שקרא.  

באקט של יגאה היסטורית אנו קוראים לאימפריה הזו שקמה תחת הריסות האימפריה הרומית 'ביזנטיום' על שם העיירה היוונית שעמדה שם קודם לכן, אבל, חשוב להדגיש, שעבור התושבים של העיר ושלוחותיה זו הייתה רומא החדשה - אם הערים.

העיר הגיעה לפריחה אמיתית תחת שלטונו של הקיסר ג'סטיניאן. הוא הקים את הכנסייה הגדולה "איה סופיה" עם הכיפה המפורסמת שלה שכמו מרחפת מעליה על גלים של אור. אומרים שכשאולגה מלכת רוס (שבט וויקינגי שלימים יקים את האימפריה הרוסית) ביקרה הכנסייה הזו היא מיד הבינה שבמקום כזה מפואר האל בטוח שוכן והמירה מיד את ממלכתה לנצרות. כמו כן הוא גם עמל להשלים את החומה שהזכרנו קודם לכן שהפכה תחת השגחתו למערכת הביצורים המרשימה ביותר שהעולם ראה עד כה. שבטים מהמזרח ומהמערב שביקשו לכבוש ולבזוז את העיר האגדית וויתרו על הרעיון ברגע שהם ראו את החומה הזו והיא שמרה על העיר במשך אלף שנים מפני כובשים.

הוא כמו כן ביצע כמה רפורמות דתיות שיהיו הרות משקל בעתידה של העיר. הוא הכריז שמריה הקדושה היא הפטרון של העיר והותיר את האמונה האיקונות ובסמלים. זו הייתה תקופה שבה האמינו שאיקונות מכילות כוחות מקודשים ואנשים רבים התפללו ישירות אל האיקונות. דבר שהרגיז מאוד את הוותיקן, כפי שנראה בהמשך.

לאחר מכן הייתה מה שנקרא "התקופה החשוכה" של ביזנטיום, שקרויה כך בעיקר בגלל שהיא חשוכה עבור החוקרים - בגלל היעדר מידע מאותה תקופה. אגדות רבות מסופרות על אותה התקופה. מספרים על קיסר אחד ששבה ארבע-עשרה אלף חיילים בולגרים. הוא עקר לכולם את העיניים, משאיר עין אחת לכל מאה אנשים, ושלח אותם חזרה אל מלך בולגריה. מלכי בולגריה לא היו פחות אכזריים; מספרים על מלך אחד שנהג לקבל דיפלומטים מקונסטנטינופול כשהוא שותה מגביע שהיה עשוי מגולגלתו של קיסר ביזנטי שהוא רצח. בקיצור, אלה היו ימי הביניים.

במאה העשירית, כאשר בגדאד נהנתה משיא פריחתה חל הפיצול הגדול בין הכנסייה. בשנת 1053 הפטריארך של העיר הורה לסגור את כל הכנסיות הלטיניות (עדיין לא קראו להן קאתוליות), ובזאת החל את התהליך שנקרא "הסכיזמה הגדולה" בין הכנסייה דוברת הלטינית של המערב והכנסייה היוונית אורתודוקסית. הפיצול הזה לא רק היווה דקדוק תיאולוגי, אלא הפרדה מהותית בין השליטה הדתית והשליטה המדינית באימפריה הרומית. תושבי הממלכה לא ידעו למי לשלם מיסים וממי לקבל פקודות והחלק המזרחי של האימפריה נרד לנצח מהחלק המערבי.

היום, על פי רוב, לא מכירים בתרומה התרבותית הגדולה של האימפריה הביזאנטית לשימור תרבות המערב, בין השאר בדלל יצירת המופת של אדוארד גיבונס 'עלייתה ונפילתה של האימפריה הרומית', אשר ראה באימפריה הביזנטית אך חורג ברברי ודקדנטי של האימפריה הגדולה. אבל, בזמן שבמערב נותרו רק שני דיאלוגים של אפלטון, ובארצות ערב נשמרו רק כתבים ספורים בנושאי מטפיזיקה, מתמטיקה ורפואה, בקונסטנטינופול העתיקו ולמדו את שירת הומרוס ואת הטרגיקונים הגדולים של אתונה. בספרי הלימוד שלהם ניתנו לכל טרקיגון שבע טרגדיות וזו הסיבה שעד היום יש ברשותנו רק שבע טרגדיות של אייסכילוס וסופוקלס (כתוצאה של נס של ההיסטוריה נמצאו מספר טרגדיות של אוריפידס ולכן יש ברשותנו היום יותר משבע יצירות שלו).

הבידוד הזה של קונסטנטינופול אפשר לשבטים רבים לנסות לתקוף את העיר בלא דאגה שערי המערב תתערבנה, וכך קונסטנטינופול מצאה את גבולותיה מותקפות שוב ושוב על ידי הבולגרים מהמערב והמוסלמים מהמזרח. בשלב מסוים אחד הקיסרים ביקש לדרבן את המערב להצטרף למאבק. הוא ניסח מכתב לאפיפיור ברומא בו הוא קרא להם לעזור בשחרור הערים הקדושות של הנצרות מהאומה האסלאמית שבשלב זה כבר כבשה את סוריה, לבנון ופלסטין. התוצאה של המכתב הזה הייתה סדרה של מסעות הצלב המפורסמים. שהתרכזו, למורת רוחם של הביזנטיים בשחרור עיר קדושה אחרת - את ירושלים. 

ניתן לדעת משהו על אופיים של האנשים שהתנדבו למסעות הצלב מתוך הצו שפרסם האפיפיור בו הוא הכריז שכל אחד שישתתף במסעות האלו, יזכה למחילה מידית על כל חטאיו, וכך חוטאים שונים מכל אירופה קפצו על ההזדמנות לקבל מחילה. 

קונסטנטינופול נותרה, על פי רוב, מחוץ למערכה. ולכן הם ניסו להוציא לפועל מסע צלב נוסף - מסע הצלב הרביעי. למרבה הצער הם חתמו חוזה עם הוונציאנים על השכרה של ספינות בשביל שמונים אלף צלבנים. הפועל הגיעו הרבה פחות והוונציאנים, שראו בחוזים חתומים מסמך קדוש יותר מהתנ"ך החליטו להסיט את הספינות עמוסות החיילים והניע אותם, במקום לירושלים או לצור, לקונסטנטינופול עצמה. לאף אחד לא נראה הדבר בעייתי שהצלבנים כובשים עיר נוצרית והעיר, שלא חשבה שיהיה עליה להתגונן מפני חבריהם, נפלה. 

במשך שישה ימים הוונציאנים וחבריהם בזזו את העיר האדירה והותירו אותה קליפה ריקה של ההדר והפאר שהיא הייתה. אם לא די בכך מספר עשורים לאחר מכן העיר ניצבה במסלולה של מתקפה נוספת, מסוג אחר - מגיפה השחורה פשטה בעיר, כמו בחלקים אחרים באירופה, וחיסלה, בתוך פחות מחודש, שלושה רבעים מתושבי העיר.

העיר הגדולה נותרה חלשה לחלוטין. בשלב הזה לא היו לה עוד אדמות וכל מה שנותר מהאימפריה הרומאית הכבירה היה העיר הזו בלבד, משוללת מאדמותיה שלא היה מי שיעבוד אותן. תושבי העיר החלו אומרים "עדיף לנו להישלט על ידי הטורבן של הסולטן המוסלמי מאשר למות תחת צלב הכנסייה.

וכך קרה שבשנת 1453 הצבא הטורקי ניצב מול חומות העיר, שלא נותר כסף לשקם אותן. לא רק שהחומות האגדיות היו מפוררות לצבא הטורקי היה כלי מלחמה חדש שהחומות לו יכלו להתמודד איתו - אבק השריפה. תותחיהם של הטורקים הכו בעיר ומוטטו את חומותיה. הקיסר שנותר בעיר הבצורה קונסטנטין ה-11 השתגע בשלב מסוים, קרע מעליו את בגדיו המלכותיים ורץ עירום לשדה הקרב. גופתו מעולם לא נמצאה.

כיבוש קונסטנטינופול על ידי הטורקים

רעש התותחים הזה היה הסוף הרשמי של האימפריה הרומית. אחרוני האזרחים הרומים נדחקו מערבה למקום לו קראו "רומא הקטנה", או רומניה. במקומה של האימפריה הרומית קמה אימפריה חדשה שהתרכזה בעיר קונסטנטינופול ויצאה ממנה החוצה לשלוט בכל המזרח התיכון - האימפריה העות'מאנית.

למרות שקראו לעיר עדיין קונסטנטיניה, בפיהם של הסוחרים הטורקים היא נקראה פשוט "העיר", כאשר אזרח היה אומר "אני הולך 'אל העיר'", או ביוונית 'איס טני פוליס' היה ברור שהוא הולך לקונסטנטינופול. וכך קרה שבעגה הטורקית העיר נקראה בקיצור 'איסטנבול'.

לפרק הבא