יום שלישי, 21 באוגוסט 2012

התהום - מתוך "אל מול שפות התהום"

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום'
את הפרק הקודם סיימנו בטענה כי במהלך המאה ההעשרים נוצר פיצול בין שתי גישות פילוסופיות שונות אשר לראשונה קראנו הגישה של הפטרנה ולשניה הגישה של המטריצה. גישות אלו הן מה שלימים ייקרא הזרם הקונטיננטלי והזרם האנאליטי בפילוסופיה.הפיצול בין הזרמים הללו הינו סימפטום למשבר גדול יותק בפילוסופיה ובמדעים של המאה העשרים. אל תטעו. הפיצול הזה אינו סדק בשביל החכמה, אלא תהום עמוקה החוצה אותו לשניים. 
תהומות רבות מוצא אוהב החכמה, ישנה התהום שבין הרווחה והרווחים, ישנה התהום שבין המצוי והרצוי, אך אין תהום עמוקה כתהום השאלה.למרות שניתן לטעות ולחשוב שהיא דבר חדש בנוף המחשבה האנושית, תהום זו הייתה שם מאז שהאדם נטש את תמימותו ולמד לשאול שאלות. זו אותה תהום שהחלה נפערת כשתאלס הכריז בגאווה קדמונית שהכול אינו אלא מים. שכן, אם הכל הוא מים (או אש, או אחד, או אינסוף, או מונאדות, או אידאות) אזי העולם כפי שהוא נתון לנו – כפי שהוא נתפש אצלנו בחוויה - אינו תואם את העולם כפי שהוא.
תהום זו היא התהום שבין החוויה וההוויה, זו התהום הנפערת לפני כל אדם המביט בתוכו, או בסביבתו, או בשמים שמעליו ושואל ברצינות "מה יש?"
כמה שניסתה האנושות למלא את התהום, נשארה תהום זו בהינה. והיום, דומה שאל מול העמל הרב והניסיונות השונים למלא את התהום, זו רק פערה את פיה ושני צדיה התרחקו זה מזה. לצד אחד הצטרפו החושים ולצד השני התחושה, צד אחד אמר הרגשות והצד השני השיב רגשות, צד אחד אמר מדע והצד השני השיב אמנות, צד אחד אמר מחקר והצד השני אמר פרשנות, צד אחד אמר אובייקטיביות והצד השני זעק סובייקט, צד אחד אמר מתמטיקה והצד השני שירה, צד אחד אמר אני והשני אמר אחר, צד אחד אמר היגיון והשני אמר דמיון, צד אחד אמר סדר והצד השני אמר אבסורד וכך המשיכה התהום לפעור את פיה עד אינה עוד קטנה כרווח הקטן שבין האות "ה" לאות "ח", שבין הוויה לחוויה.
לא רק שפערה התהום את פיה, אלא גם ככל שכל צד התבצר בגישתו שלו. כל צד החל מסגל לעצמו שפה משלו, מהוקצעת עד כדי כך שהשוכנים בכל אחד מהצדדים השונים עוד יודעים זה את שפתו של זה, ושני אנשים שאינם יודעים זה את שפתו של זה, כיצד יוכלו לשוחח זה עם זה?
כאמור, במאה העשרים מיוצג הפיצול על-ידי החלוקה לשני זרמים מרכזיים בפילוסופיה המערבית הקרויים פילוסופיה אנאליטית ופילוסופיה קונטיננטלית. כל אחד מהצדדים האלה התבצר בצדו על שפת התהום שלו ובנה שם חומות כדי שלא יפלו אנשים טועים אל תוך התהום, ובנה מגדלים גבוהים כדי לראות טוב יותר אל תוך התהום המתנשאים לגובה כה רב, שכל האנשים הנמצאים על הקרקע אינם יכולים לדעת על מה משוחחים שם למעלה במרום המגדל.
אין זה שהשוכן בקרקע לא יוכל להבין את שנאמר, אלא רק שמה שנאמר נאמר ממרחק רב מדי מהקרקע, ומי שרוצה לשמוע צריך לטפס בעצמו במעלה המגדל והיום, לא לכולם יש כוח (או פנאי) לטפס כך. וכך הפילוסופיות התרחקו זו מזו, וכך  הפילוסופיה כולה התרחקה מהארץ ומתושביה, וכך במאה העשרים הארץ היה תוהו ובוהו כפי שלא הייתה מעולם והרוח לא ריחפה מעל פני התהום.

הפרק הבא

6 תגובות:

  1. התהום הזו, שרירה וקיימת, וגשרים אין, בין שמאל לימין, חוויתי ואנליטי, רע וטוב וכו...
    המגדלים על שפות התהוםת לא להבנה נבנו, אלא למסך להרחיק, תילי תילים מילים מגובבות לחומות, סביב הרעיון, לבל יסכינו פשוטי העם להבין את להג שוכני המגדלים.

    השבמחק
  2. שלום עקיבא, משעשע שאתה כותב את המילים "וגשר אין". ספר זה - "אל מול שפות התהום", הינו בנייה של גשר מטאפיזי מעל התהום הזו.

    השבמחק
  3. מטאפיזיקה לא בונה גשרים, לכל צד יחס ותפיסה לפיזיקה, אפילו האפיסטמלוגיה של צידי התהום שונה.

    השבמחק
  4. העובדה שמטאפיזיקה לא בנתה גשרים, אינה גוזרת שהיא לא יכולה.

    השבמחק
  5. לא מהעבר אני גוזר את אי היכולת, אלא מכך שלכל צד יש מטאפיזיקה משלו.

    השבמחק
  6. לא רק שיש להן מטאפיזיקה שונה, אלא יש להן פשות שונות. אלא הן שפות התהום. אני טוען שההבנה לפיה לא ניתן לגשר בין שפות התהום היא דיעה קדומה אשר נשתרשה בימינו. ספר זה מבקש לבנות גשר מסוג זה. לא כדי לפתור את הבעיה אחת ולתמיד, אלא כדי להוכיח שבניית גשר מסוג זה הינה אפשרית.

    השבמחק