שירת זעמי המתוק #22

אני רוצה לשמוח בשמחתי,

אבל אני תמיד שם,

בצד,

מביט על עצמי מחייך

ושותק.

אני רוצה לברוח למיטתי,

אבל אני תמיד קם,

לבד,

מביט על הקפה מתקרר

ושותק.

אני רוצה לשכוח את תמותתי,

אבל היא תמיד ים,

אחד,

עם אופק שקָרֶב

וקָרֶב.

בחזרה לשירת זעמי המתוק

הגיבורים החדשים - פרק רביעי – אנשי זאב, חלק א'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

כפי שאמרתי בהקדמה, פרק זה הינו שונה מהאחרים באופן כתיבתו. בעוד שהפרקים הקודמים הופיעו לראשונה במסגרת הרצאתי בפסטיבל אייקון לפנטזיה ומדע בדיוני, פרק זה לא היה כלול במסגרת ההרצאה.

בתום הרצאתי פנה אלי אחד המאזינים וביקש לדעת קצת על אנשי זאב, בשלב זה עוד לא ערכתי את המחקר שיופיע בפרק זה והפרטים שמסרתי לו היו רדודים וקצרים. הוא הסביר לי שמלבד סופרמן הוא לא 'מתחבר' לגיבורים האחרים כפי שהוא מתחבר לאנשי זאב.

שועשעתי מהטענה הזו שכן, הוא היה בחרו מגודל בעל שיער ארוך וזיפי זקן מדובללים שעשו שמות בתווי פניו. בנוסף לכך, באותו הרגע הבנתי נקודה מהותית לגבי גיבורי תרבות. גיבורי התרבות אינם רק נושאם של סיפורים החוזרים ונשנים, אלא הם גם מודלים ששומע סיפורים אלו יכול להציב מולו כמראה או מצפן להנחיית דרכו בעולם.

ריבוי גיבורי התרבות, מנקודה זו, תורם רבות לעיקרון זה שכן בני האדם כה שונים זה מזה, שלא יהיה זה משוער שבזמן נתון יהיה גיבור תרבות אחד נישא מעל כולם, אלא שבכל רגע נתון ניצבות לפני האדם דמויות שונות אשר הוא יכול לברור ולבחור מתוכן את הדמות הנוגעות לו.

מתוך דברים אלו, לא ציפיתי שפרק זה, המוקדש לאנשי-זאב, יהיה דומה לפרקים אחרים. לא ידעתי אם הוא יוכל להיכלל במסגרת אחת הטענות המרכזיות של הספר: שגיבורי התרבות של המאה העשרים מייצגים צורות של התמודדות עם רעיונות הועלו במאה ה19. אך, למרבה הפתעתי, עם בואי לחקור את התופעה התרבותית הזה שלאחרונה תופשת תאוצה רבה יותר ויותר, מצאתי שהיא מתאימה לחלוטין למסגרת הנרטיב הכללי של מחקר זה.

אנשי-זאב, כתופעה, מציבים בעיה מסוימת. שכן, לא ניתן למצוא נקודת אחיזה ראשונית שממנה הם יצאו. המילה 'werewolf', מקורה גרמני ופירושה 'איש-זאב'. באנגלית עתיקה, שמקורותיה היו גרמאניים, were הייתה המילה המייצגת איש, כמו בגרמנית, ומסיבה זו לא מצאו לנכון לעדכן את המילה בשפה האנגלית ל'wolf-man'. הישארות זו של השפה יכולה לגרום לנו להעריך ש'אנשי הזאב', כמושג, מקורם קדום מספיק כדי להשתמר בשפה בצורתו העתיקה. אך, כפי שנראה בהמשך, ישנן טענות המקשרות את אנשי הזאב למקורות עתיקים הרבה יותר.

איש זאב, בראש ובראשונה, הוא מצב של שינוי צורה – מטמורפוזה. במיתולוגיה הקלאסית, כמו גם בצורות שאמאניזם מאפריקה, אמריקה מהודו וצפון-מזרח רוסיה, ישנם מקרים רבים של שינוי צורה של אדם לבעלי חיים רבים ובפרט לזאבים.

מבחינה תרבותית, לזאבים ישנו מקום ייחודי בין חיות הפרא. עם השתלטות האדם על כדור הארץ הוא ניצח, בזה אחר זה טורפים רבים. בניגוד לכל הטורפים האחרים, הזאב, עם חכמתו הייחודית ונטייתו לנוע בלהקות, היה לאויב חזק מהאדם. פעמים רבות נקבעה התיישבותם של האנשים מחוץ לגבולות הגזרה של להקות זאבים.

המקור המיתולוגי של הפיכת אדם לזאב מופיע בסיפור של ליקאון. ליקאון היה מלך ארקדיה אשר אירח בביתו את זאוס אבי האלים. על מנת לבחון אם זאוס אכן יודע-כל, ליקאון הגיש לו לארוחה את בנו. זאוס, בזעמו, שטח את שאר חמישים הבנים של ליקאון והפך אותו ליצור חצי אדם חצי זאב. המשורר הרומי אובידיוס, בספרו 'מטמורפוזות', מספר:

            "קצף את פיו יכסה ונפשו משחרת לטרף,

            צאן תבקש כי צמאה לדמים ותשיש אלי רצח.

            כל שמלותיו הפכו לפרווה וידיו – לכרעיים;

            צלם זאב צלמו – אך נודעו עקבותיו במראהו:

            זו השיבה בשערו ואותה העזות בעיניים

            הנוצות כגיצים – כי נפש בן רהב נותרה בו."

                                                אובידיוס, מטמורפוזות, ספר 1, שורות 234-239

סיפורו זה של ליקאון מראה לפנינו את את ההיבטים החשובים החוזרים על עצמם בכל סיפור איש-זאב. שינוי הצורה האגרסיבי, הצמא לדם, והישמרותה נפש האדם בגוף החיה. מתוך כל אלה הפך ליקאון למודל של תופעה פסיכיאטרית הקרויה על שמו – ליקנטרופיה, הלא היא השם ה"רפואי" לאדם זאב, או אדם שאינו יכול לשלוט על יצרו החייתי.

אך כאן לא מסתיים הדיון על המקורות של אנשי הזאב. בפרק הבא נבחן ויכוח שהתרחש במאה ה19, עם עלייתם של אנשי הזאב לתודעה הפופולרית, בנוגע לשאלת המקורות של היצור הזה – מצד אחד ניצב המדע עם הסברו ההיסטורי ואפילו הפרה-היסטורי, ומצד שני המיסטיקה עם הסברה השטני.

שירת זעמי המתוק #21

הם מזמן וויתרו עלינו, כי

נמאס להם שאנחנו לא מסתפקים בדרכים

שהם סללו במיוחד בשבילנו, או

בשביל כל ממלא מקום מתאים.

אבל, העזנו לחשוב שגם כאן

לא כולם צריכים להיות פקידים

כי אנו נולדנו עם רמז של זמן

שעובר וקוצר לפעמים חברים

ובנינו, 

הדבר החכם ביותר שעשה השטן

הוא לקרוא לעצמו אלוהים.

בחזרה לשירת זעמי המתוק

מון בלאן, חלק שני, פרק 7. נוקטורנו

לחלק הראשון

לפרק הקודם 

7. נוקטורנו

דניאל לא חש בפיצוץ שגרם לקרקע לקרוס תחתיו, הוא לא חש בגל ההדף שהכה בכל סביבתו ולא במכה שסדקה את הקרחון כשזה מצא את מקומו מעל ההריסות בקומת הילדים.

דניאל לא היה מת. לא. הוא לא נפטר מעולם החיים, עדיין לא. הוא לא היה בתרדמת ואף לא בתרדמה. ולמרות הבעתו השלווה שהשתקפה מעד לקרח השקוף, ולמרות עיניו העצומות, הוא לא חלם דבר.

דניאל קפא, בגופו ובנפשו. וכמו שהגוף שלו קפא במקומו, אי שם, מתחת לצוק, בעבר, כך גם נשמתו קפאה במקומה, אי שם בחלל הביניים. היא לא ריחפה כרוח ולא השתחררה כנשמה. הוא לא חשב ולא חש בדבר, הוא רק היה. חצי-היה. וחצי לא. לא היה עולם שם, בממלכת הביניים של ההוויה, לא היה משפט ולא דין, לא היה דיין ולא היו מאזניים. אם אבותיו חיכו לו, הם לא חיכו לו שם.

במקום בו הוא היה העולם כולו, על כל דבריו ודיבוריו, הפך גרגר של חול שנשמט תחתיו אל הריק האינסופי ובמקומו לא ציפתה לו מנהרה ולא אור. לא היה שם חושך ולא היו שם חששות, היה שם רק דניאל ודניאל גם הוא לא היה דבר.

לו היה זמן הוא היה מרגיש כנצח, אך דניאל לא חש בזמן החולף על פניו החתומות. שכן דניאל לא חש בדבר. הוא היה פשוט קפוא. מוקפא. מושהה. ללא רצון וללא כוונה וללא זיכרון וללא מחשבה.

דניאל לא שמע את הפיצוץ, ולא את ההמולה שבאה אחריו. הוא לא ראה את עשרות הידיים שחפרו בקדחתנות לחלצו, ולא את העיניים הדואגות. הוא לא שמע את הקריאות והצעקות שביקשו לעזרה, ולא את השקט האיום של רגעי ההכרה באסון.

דניאל לא הרגיש כשמכונת המשא הרימה את הקרחון והניחה אותו על גחונה ולא שמע את האיתות הקר שהיא השמיעה כשהיא סיימה.

הוא לא שמע את התהלוכה של האנשים שהקיפה אותו כשהובילו אותו אל מעלית החירום ולא הרגיש בדבר כשזו הגיעה לקומת הרפואה.

כשהם הכניסו את הקרחון לתוך אמבט רחב, הוא לא חש בדבר.

כשהאמבט התמלא במים צלולים והקרח החל נמס, צמרמורת עדינה חלפה על פניו כזיכרון נשכך.

כשהקרח נמס מתחתיו, שולחן קר התרומם להחזיק את גופתו מאוזנת בתוך המים הקפואים, נשמתו נרעדה לפתע, רעד של דאגה כמו זו של אדם ששכח משהו, משהו חשוב.

כשתרבית של תאי מסד ללא זהות עטפה את כתפו החרוכה, הוא חש את החרדה האינסופית שחש ילד שנשכח, אך במהרה זו שינתה צורתה והייתה לחיבוק האוהב של הנמצא.

כאב חד חלף בכל מקום על גופו כשארבע-עשרה מזרקים עבים חדרו לעורקיו ולכליותיו, לכבדו, לקיבתו, לריאותיו, למרכז עמוד השדרה שלו, ולליבו. כאב נורא שנורה מגופו מעלה וחדר היישר אל המקום בו נותרה נשמתו קפואה. נשמתו של דניאל נעורה ומיד נשאבה מטה, חזרה לגופה הממתין.

היא לא ידעה את שאירע, היא לא ידעה את שקורה, היא לא ידעה מי היא, ומי הוא, איפה הוא ומה עושים לגופה. היא לא ידעה ומניין היא שבה ומדוע היא חשה געגועים כה עזים. היא לא ידעה מדוע היא רוצה לבכות ולצווח ולצעוק ומדוע היא אינה מצליחה. היא לא ידעה מדוע חשוך כל-כך, ומדוע קר כל-כך, ואיפה כולם, ואיפה אני, ומה זה אני, ולמה בכלל, ומה יש? אבל היא ידעה שהיא שואלת והיא ידעה שחסרות לה תשובות והיא ידעה שהיא כלואה בעולם והיא החלה לבנות אותו מחדש, סימן שאלה אחד אחרי השני.

כשאיבריו הפנימיים התמלאו בנוזליהם השונים וכשדם עשיר וטהור ונקי זרם בעורקיו הוא בער בזעם של מאה שנים אבודות כמו פסל של אליל שבוזה.

ולפתע הוא חש. הוא חש את ריאותיו השואפות לנשום ואת ליבו המבקש לפעום ואת קיבתו ואת כבדו ואת כליותיו ואת מוחו המבקש לחוש ולדעת. ברק חלף לאורך עמוד השדרה והוא החל לחוש במים העוטפים אותו ובהתחממותם האיטית.

הוא אפילו חש בהתרוממות השולחן מתחתיו וברגע שבו פניו נחשפו לאוויר. עם השולחן התרוממה גם נשמתו ואת שהיא חשה לא ניתן לתאר במילים. ניתן לדמות את תחושתה אולי לתקווה אינסופית לעתיד טוב הממלאת חלל ריק של ייאושו של מובס או לאמונה טהורה הממלאת נשמה תועה באמת מוחלטת. אבל גם מילים אלו, מכיוון שהן שייכות לעולם החוויות של האדם, אין אלא מצביעות ומכוונות לכיוון הכללי של דבר ללא שם.

הוא חש מואר בלי לחוש הבנה, מואר לא כאדם שדתו נהירה לו לפתע אלא מואר כאדם הצועד מתחת לפנס רחוב בסמטה חשוכה. אור הקיף אותו מכל עבר והוא שוב היה הוא. הוא ידע את שמו ואת זהותו ואת עצמו, והוא ידע לרגע את כל אשר חלף על פני הארץ בזמן שנעדר. כל מלחמה שהתרחשה וכל סיפור שנכתב, כל חלום שנחלם וכל קריצה שהובנה לא נכון, הוא ידע כל אמת שסולפה וכל שקר שנהו אחריו המונים.

באותו הרגע הגעגועים והרצון העז לשוב התחלפו בשאיפה להישאר שם, בתוך אותה ידיעה נפלאה ובתוך האור שהקיף אותו, נפער לפתע קרע בחלל לפניו והאור שבקע מתוכו גרם לכל אור אחר שהיה בסביבה להחוויר, ולהיראות חשוך. אין לתאר את האהבה שהוא חש בוקעת מהשער הזה, את הכמיהה שמשכה אותו פנימה.

מכת חשמל קרה העירה את ליבו לפעולה וכהרף עין הוא שכח את כל אשר ידע ואת כל אשר ביקש להבין. האור נעלם והוא שכח גם אותו. קצוות עצביו בערו בכאב של חישה. אם קמים לתחייה, הוא חשב, ככה זה מרגיש.

מחשבתו הייתה צלולה לחלוטין מבעד לעיניו העצומות והיא נשמעה בהירה כשירה בין אזניו. עיניי עצומות, הוא חשב, היה זה חלום, אני חלמתי, אני וודאי עדיין חולם. זה היה כל-כך יפה, הוא חשב, אבל כמה שהוא התאמץ הוא לא הצליח לזכור מה זה היה שהיה כל-כך יפה. אני ראיתי את זה, הוא חשב, אבל הוא לא ידע מה ראה. אני חי, הוא חשב, אבל הוא לא ידע למה מחשבה זו נראית לו בעלת משמעות.

דרך גופו הוא יכול היה לחוש בחדר הקר שהקיף אותו, ובמים השוטפים אותו, ובעיניים המביטות בו בדריכות. הוא חש במכונות הקשובות לכל פעולה של גופו והוא שמע מבעד למחשבותיו את נשימת הרווחה של דמות שרכנה מעליו ואת מילותיה שנאמרו בשפתו - "הוא חי".

זרם חדש זרם לעורקיו ונורה לליבו במהירות, והוא חש כיצד הוא דועך ושוקע ונרדם. סוף-סוף, הוא חשב, אני כל-כך מותש, אני כל-כך רוצה לישון, סוף-סוף. לישון.
לפרק הבא