הגיבורים החדשים - פרק רביעי – אנשי זאב, חלק ג'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

כל ההסברים ההיסטוריים והדיון השונים על המקורות שהביאו לכניסת אנשי הזאב לתוך תרבות המערב, אינם משיבים על השאלה הבסיסית הבאה – מדוע במהלך המאה ה19 והמאה ה-20 אנו רואים התפשטות כה גדולה של היצור המסוים הזה. בספרות העתיקה ישנו מגוון רחב של יצורים דמויי אדם ובני אדם משני-צורה, ועם זאת אנשי הזאב הפכו לדמות שכיחה הניצבת, לצד הערפדים, בקטגוריה נפרדת מהליץ', האוד, הטרול, הגובלין והגרגויל. בחלק זה ברצוני להציע תשובה אפשרית לשאלה זו.

למרות שברבות השנים ניתנו לאנשי הזאב תכונות שונות ומגוונות, הפיכתם לזאבים או לדמויות הנמצאות בין זאב לאדם, היותם רגישים לכסף, או מושפעים על ידי קמיעות כגון הטאליסמן. היותם תוצר של כישוף, או של הסכם עם השטן, או של נשיכה על-ידי איש זאב אחר, ישנה תכונה אחת שהיא ייחודית לאנשי הזאב ומבדילה אותם מערפדים, מזומבים ומשאר היצורים הפנטסטיים של תרבותנו.

תכונה זו היא הדו-פרצופיות של אנשי הזאב. ערפדים, לדוגמה, או גיבורי-על מופיעים לעיתים כבני אדם המסתובבים בתוך חברת בני האדם, אבל זו אינה זהותם האמיתי אלא רק תחפושת. לעומתם, אנשי הזאב הם תמיד, בראש ובראשונה בני אדם ורק אחר-כך, בשעת ליל או בליל ירח מלא, הופכים ליצור הקרוי 'איש זאב'. במובן זה, הזהות ה"אמתית" של אנשי הזאב אינה איש הזאב, אלא האדם שהופך אליו, ולעיתים הזאב.

כפי שראינו בחלק הקודם, התקופה שבה החלה ההתעניינות הגדולה באנשי זאב הייתה בסוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20. כאשר אנו בוחנים תקופה זו תחת האספקלריה של שאלת הדו פרצופיות, עולה תמונה מעניינת ביותר.

במובנים רבים, ניתן להתייחס לחצי השני של המאה ה19 כ'עידן הדו-פרצופיות'. מצד אחד זו הייתה תקופה של נימוסים והליכות נוקשים ביותר, ומצד שני הלילות נתמלאו בתאוות בשרים וצריכה של סמים שונים. מצד אחד העולם המערבי חווה התעוררות דתית חדשה ואינטנסיבית ומצד שני הוא הלך והפך חילוני. תיאוריות כלכליות שונות יצרו את בעלי ההון החדשים והפכו את החברה כולה לקוטבית במבחינה חברתית-כלכלית, כאשר מצד אחד הילכו האדונים החדשים במודל הג'נטלמן ומצד שני מעמד הפועלים החדש עבד בחרפת רעב תמידית.  המציאות החדשה הזו גם השפיעה על היחס אל המעמדות הישנים – מצד אחד נותר כבוד ויראה כלפי האצולה הישנה, אך מצד שני מבחינה כלכלית לא ניתן היה למצוא הבדל בינם לבין העשירים החדשים (הנובו-רישים).

דו פרצופיות זו שהייתה על גבול הסכיזופרניה התרבותית באה לידי ביטוי גם בספרות. שתי יצירות מהתקופה משקפים זאת באופן מצוין. בשנת 1886, הסופר רוברט לואיס סטיבנסון שמספר שנים קודם לכן זכה לתהילה בזכות ספר ההרפתקאות הימי שלו "אי המטמון", פרסם את הספר "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד".

בספר זה סדרה של רציחות איומות ברחובות לונדון מובילות לחשיפה של מדען מנומס ומכובד בשם ד"ר ג'קיל אשר זיקק במעבדתו סם מיוחד ששחרר אותו מכבלי הנימוס והתרבות והפך אותו למר הייד – יצור קטן ונאלח שהיה חופשי  לבצע את החטאים הרבים שאדם בעל שם לא מסוגל לעשותם. למרות שיצירות המודרניות של הסיפור מר הייד מתואר כיצור מגודל ומפלצתי, בספר הוא דווקא רזה ומיובש כמעט ודמותו מזכירה את מה ששנות השבעים והשמונים של המאה ה20 יזהו כנרקומן.

היבט הנרקומן בא לידי ביטוי בעוד אופנים בספר. ד"ר הייד במהרה הופך למכור לסם הזה ולמרות מאמציו להיפטר מההרגל הוא מוצא את עצמו חוזר לשימוש בסם הזה שוב ושוב, בכל פעם במינונים גדולים יותר, עד שמר הייד משתלט עליו לחלוטין.

בנוסף, ישנו הקשר לסם החדש שהתפשט בעולם המערבי בקרב החברה האינטלקטואלית באותה תקופה – הקוקאין. סטיבנסון עצמו, כמו הוגים רבים מהתקופה אהבו את הסם הזה באופן מיוחד וראו בדמות הנחשפת אצל המשתמש בו, עם השחצנות שלה ותחושת העליונות המרוקנת שהוא מייצר, כיציאה לאור של הזהות האמתית של האדם שהחברה, עם חוקיה הנוקשים, מנסה לדכא. במובן זה היצירה על ג'קיל והייד היא גם אזהרה מפני הצד השני של המטבע הזה – היבט ההתמכרות לסם ואובדן הזהות העצמית נחשף שם באופן התואם יותר לאופן שבו אנו מזהים את השימוש בסם הזה אחרי מאה שנה של ניסוי חברתי בו.

יצירה נוספת שנושאה הוא הדו-פרצופיות החברתי בתקופה היא הספר "תמונתו של דוריאן גריי" משנת 1890, אותה כתב המחזאי והאושיה החברתית אוסקר ווילד. ברומן זה שמקבל השראה רבה מסוגת הרומן הגותי, בחור צעיר ויפה זוכה לדיוקן שלו שלוכד את נעוריו ואת יופיו. דוריאן מבקש משאלה שיופיו יישמר כבציור ובעבות זאת חל הפיך בחייו – בעוד שהוא נשאר צעיר ויפה - הציור משתנה בהתאם לחייו. העלם ממשיך לחיות חיים של הוללות ופריצות ומכלה את ימיו במרדף אחר תענוגות החיים; יינות, בשמים, אומנות ואופיום. בזמן שהוא מבלה את ימיו בחצי האפל של העיר הציור הופך להיות אפל ומצולק בעוד דמותו נשמרת בצעירותה.

ההנחה המובלעת כאן היא שחטאי הנשמה נחרטים על הגוף. ושאלמלא הכישוף, דרך החיים הנהנתנית של גריי הייתה מכלה אותו מבחוץ כשם שכילתה אותו מבפנים. בהיעדר ה"מחיר" הזה הוא לא יכול היה לשמור על מראית העין שלו וארך חייו היה מכלה אותו. לבסוף החיים האלה, עם המרדף העקר שלהם אחר הנאות הגוף מובילים אותו אל השעמום הבלתי נמנע. הוא מאבד את הטעם בהנאות החיים ומתוך כך הוא מאבד את הטעם בחיים עצמם.

במקביל לביטוי הספרותי של דו הפרצופיות של החברה בתקופה זו, הפילוסופיה גם היא ניסתה להתמודד עם השאלה הזו. בשנת 1876, פרדריך ניטשה, אז סטודנט צעיר, פרסם מחקר גדול על האבולוציה של הטרגדיה ביוון הקלאסית. הספר "הולדת הטרגדיה" מתאר את התהליך שעברה הטרגדיה היוונית מראשיתה כשירה מתפרצת, דרך הפיכתה עם השנים ליותר ויותר 'שכלתנית' ופרוזאית ועד להפיכתה לפילוסופיה בדמות הדיאלוגים של אפלטון. ניטשה מסביר את התהליך הזה כמאבק בין שני כוחות קמאיים בתוך החברה היוונית – היסוד הדיוניסי והאפוליני. היסוד הדיוניסי הוא החייתי, הפראי – הכוח המתפרץ של הטבע בתוך האדם. לעומתו, היסוד האפוליני הוא היסוד המתורבת המסביר את עצמו ומנסה להבין את העולם תוך התרחקות מהטבע.

כמו כל יצירה היסטורית טובה, ניטשה לא דיבר רק על העבר של תרבות המערב, אלא גם על ההווה שלה. בחברה של זמנו, ניטשה ראה כיצד התרבות מדכאת את היסוד החייתי והאנושי שבאדם לטובת הזיוף המתורבת של האדם בחברה המודרנית. ניטשה קורא מתוך הספר לאימוץ של ההיבט החייתי – לשחרור החיה שבתוכנו עם כל הפראיות הפואטית שהיא מכילה.

צורה זו של ניסיון להסביר את הכוחות המנוגדים שבאדם ולשחרר את האותנטיות שלו, קיבלה הסבר "מדעי" יותר ביצירתו של זיגמונד פרויד. כבר בפרסומיו הראשונים פרויד מתאר את במנה האדם כמורכב משני היבטים נפרדים אך מקבילים – המודע והתת מודע. בעוד הראשון הוא צורתו החיצונית של האדם והצורה הנגישה לתודעתו שלו, השני מכיל את הרצונות והתשוקות המדכאות המתחבאות בתוכו ומניעות אותו מבלי שהוא מכיר בהן.

בשנת 1923, פרויד פיתח את הרעיון הזה למטפיזיקה שלמה של הנפש. בספרו "האיד והאגו" פרויד מחלק את נפש האדם לחלקיה השונים. האיד הוא החלק הלא מודע החייתי והלא מרוסן של האדם אשר אלמלא היותו מרוסן על ידי הסופר-אגו, "שומר הסף" של הנפש, האדם היה תוצר מוחצן של החיה שבתוכו עם תשוקותיה ויציריה המטונפים. מתוך המאבק הפנימי הזה נולד האגו ויוצא לעולם, והוא הדמות של האדם החיצונית אשר חציה חיה וחציה אדם מתורבת, חציה מודעת וחציה לא.

אל תוך תמונות אלו של האדם כיצור דו-פרצופי, אשר חציו חיה של יצרים ותשוקות וחציו בן תרבות ממוסד, קל לראות כיצד אנשי הזאב נכנסים לתוך התמונה. מבחינה תרבותית אנשי הזאב הם התוצר המיתולוגי של תמונת העולם הזו. הזאב שבאיש הזאב הוא הצורה הטהורה ביותר של החיה שחבויה בתוך כולנו. 
לפרק הבא

הגיבורים החדשים - פרק רביעי – אנשי זאב, חלק ב'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

אנשי הזאב, כיצור מיתולוגי, מקבלים אופי קמאי ועתיק. מכיוון שאנו מקשרים אותם לעולם של מחליפי צורה ומפלצות דמויות בעלי חיים, איננו יכולים שלא לראות בהם חלק מהעולם הקדמוני של יצורי המיתולוגיה היוונית והאגדות הצפון אירופאיות. עם זאת, כאשר בודקים מתי היצורים האלה הצטרפו לעדת המפלצות והפכו, כמו שאר גיבורי מחקר זה, לגיבורי תרבות, איננו יכולים למצוא מקור קדום יותר מהחצי השני של המאה ה19.

ברוח העידן החדש שבא כתגובה לעת ההשכלה ולרומנטיקה של ראשית המאה ה19, אנו מוצאים את אנשי הזאב בראשית דרכם, לא כדמות ראשית בספר אלא, למרבה ההפתעה, קודם כל כמושא ייחודי למחקר תרבותי מודרני המבקש לתאר יצור קדמוני.

היצירה הקדומה ביותר שניתן למצוא על אנשי הזאב היא היצירה "הרומנסה האנגלית העתיקה על וויליאם ואיש-הזאב". יצירה לירית אגדתית בראשית המאה ה14 המספרת על אדם אשר קולל על-ידי אשתו הקנאית והפך לזאב.

יצירה, שהייתה כתובה באנגלית עתיקה, היא המקור הראשון למילה werewolf, ומתוך כך מסבירה כיצד המילה הזו היא המילה היחידה בשפה האנגלית שמשמרת את הצורה המקורית למילה 'איש' – were.

עם זאת, למרות שבסיפור  זה אנו פוגשים את המילה איש-זאב ואדם שהפך לזאב, לא מדובר פה באיש זאב, כפי שאנו מכירים אותו. זו מקרה בודד, בדומה למקרה של ליקאון, ולא תופעה ייחודית המכלילה קבוצה של פרטים לכדי 'גזע' אחד.

בחצי השני של המאה ה19, בתקופה שבה המיתולוגיות חוו תחייה מחודשת ועברו תהליך של מיון, סידור והסדרה מדעית, אנו מוצאים, לצד אנציקלופדיות חדשות למיתולוגיה היוונית ואסופות אגדות רבות, גם מחקרים מדעיים המבקשים להבין את היצור הקרוי 'איש זאב'.

כך קרה שבניגוד לערפדים שהחלו את חייהם כדמויות בסיפורי אימה, אנשי הזאב החלו את חייהם על שולחן המנתחים של המחקר התרבותי החדש. למחקר זה היו כמה ענפים מקבילים: הניסיון להבין את אנשי הזאב כתופעה ספרותית, חקירה מיסטית המבקשת להתחקות אחר המעמד הייחודי של אנשי הזאב בין השדים השונים של השטן, ולמרבה ההפתעה חקירה אתנוגפית שניסתה להעמיד את איש הזאב על קרקע מדעית חילונית.

בשנת 1865, פרסם החוקר סאבין בארין-גולד, מחקר עב כרס ומרתק בשם 'ספר אנשי הזאב – בחינה של אמונה תפלה נוראה'. שימו לב שכבר בכותרת המשנה של הספר אנו רואים את הנחת היסוד של החוקר הרואה בנושא אנשי הזאב אמונה תפלה. בגופו  של הספר אנו מוצאים אנתולוגיה מקיפה ומופרטת באופן מחשיד של כל מקרה מהעת העתיקה, דרך ימי הביניים ועד זמנו של החוקר שבו מישהו מתואר שהפך לזאב, או לבש פרוות זאב או הותקף ונאכל על-ידי זאב. הניסיון של החוקר כאן הייתה לבסס את אנשי הזאב כתופעה תרבותית למרות שבגוף הספר כמעט ואין אנשי זאב, כפי שאנחנו מכירים אותם. כך מוכיח החוקר את הטענה המרכזית שלו שמדובר באמונה תפלה המבוססת על קישור שגוי בין סיפורים שונים שהקו המקשר בניהם הוא הופעתה של המילה 'זאב' בגוף הסיפור.

חקירה, למרות שהיא מרתקת ומהנה במיוחד לקריאה, מפספסת את העיקרון המנחה של חקירה מדעית ולא יוצרת הגדרה ברורה ומובחנת של מושא החקירה שלה. לפיכך, סאבין תורם בפועל לאמונה התפלה אותה הוא מנסה למגר, במקום לתרום לקורא ידיעה חדשה או היכרות מעמיקה יותר עם המושא של מחקרו. ניתן לשוות זאת למחקר שמבקש לבחון את הערפדים ובמקום זאת מגיש לקורא רשימה של סיפורים ואגדות על עטלפים ולבסוף טוען "הנה הוכחנו שמדובר בסיפורי עטלפים".

בשנת 1881, החוקרת קרוליין טיילור סטיוארט, פרסמה מחקר אתנוגרפי בשם "המקורות של האמונה התפלה באשי זאב". בחקירה מרתקת זו, שאינה חפה משגיאות היסטוריות, או מרגעים של גזענות בוטה, סטיוארט מותחת קו היסטורי מהאדם הקדמון ועד ימינו ומספרת על שבטים צפון אסיאתיים שונים אשר נהגו להתחפש לזאבים כדי לצוד את טרפם בקלות. שבטים אלה, אליבא דסטיוארט, גם תקפו שבטים אחרים, ובדרך זו הביאו להולדת האמונה התפילה בזאבים שהופכים לאנשים. מכאן התופעה התפשטה והתמסדה עד שהיום אנו מייחסים רציחות ליליות שמבוצעות על ידי אנשים הלוקים בנפשם לאנשי זאב.

אם אאלץ למנות במחקר קצר זה את אוסף הטעויות ההיסטוריות והנחות היסוד השגויות שמחקרה של סטיוארט מכיל אגיע למצב בו רשימה זו תהיה גדולה ממחקרי עד כה, די בכך שנאמר שרוצחים שלובשים מסיכה של זאב אינם אנשי זאב. למרות שהניסיון לייצר 'היסטוריה-גדולה, של אנשי זאב, גם מחקר זה חוטא בכך שהוא מתאר את המקורות של האמונה התפלה במקום לתאר את התופעה. מתוך כך הוא מגיעה למסקנה שאנשי זאב הם אמונה תפלה. הרי זה כמו לבצע מחקר על האמונה התפלה בפרפרים, להביא לפני הקורא רשימה של דיווחים של אנשים שחשבו שהם ראו פרפר וטעו ואז לטעון שפרפרים אינם קיימים.

מה שמביא אותי למחקר האחרון והמעניין ביותר ברשימה זו, ספרו של אליוט אודונל משנת 1912 – 'אנשי הזאב'. ספר זה שונה משני הספרים הקודמים בכך שהוא לא מתנצל והוא לא מנסה להוכיח או להפריך את הטענה בדבר קיומם של אנשי הזאב. הספר מתחיל במאמר נפלא שכותרתו "כיצד להפוך לאיש זאב" ומשם ממשיך בתיאור התופעה.

במאמר זה אודונל מבסס את כל ההיבטים של אנשי הזאב שיהפכו עקרוניים לכל אנשי הזאב שיבואו במאה השנים הבאות. לפי אודונל, כדי להפוך לאיש זאב יש לקיים טקס מיוחד בו נשבעים אמונים לשטן בליל ירח מלא ושותים שיקוי מיוחד שאת תכולתו אודונל מפרט בגוף המאמר. בהמשך הספר אודונל מפרט סיפורים ודיווחים שונים לגבי אנשי זאב, אשר את חלקם לפחות הוא לקח משני החוקרים הקודמים שראינו בפרק זה.

מחקרו של אודונל מבסס את תכונות של איש הזאב המוכר לנו היום – האדם הפשוט ההופך לזאב או ליצור דמוי זאב בליל ירח מלא. עם השנים העסקה עם השטן תרד מהפרק אבל כמה עקרונות אחרים ישמרו לאורך השנים: הירח המלא, הטליסמן המרחיק את אנשי הזאב מהבית, כדור הכסף ההורג אותו, ומה שבעיני חשוב מכל אלה – הדו-פרצופיות של אנשי הזאב. היצור היחיד ההולך ביום כאחד האדם ובלילה כדבר אחר מאדם.

דו פרצופיות זו תהיה הנושא של החלק הבא בחקירתנו, אבל לפני-כן ברצוני לסיים את הפרק הזה בנקודה נוספת שעולה מספרו של אודונל, המייחדת את אנשי הזאב משאר היצורים. נקודה זו היא ההיבט הוולונטארי של מי שהופך לאיש זאב. בניגוד לערפדים אשר צריך "להיבחר" לשורותיהם, ההפיכה לאיש זאב היא, על פי רוב, תוצאה של בחירה חופשית של האדם.

היום נהוג להתייחס אל אנשי הזאב ככאלה שננשכו על ידי איש זאב אחר, במובן זה הם דומים לזומבים, אבל ככל שאנו נעים אחורה בתולדות אנשי הזאב אנו מוצאים יותר ויותר את ההיבט של הבחירה של הפרט להפוך לכזה. זו המפלצת הוולונטרית היחידה וכאן יכול להיות קסמה. אחת הדרכים הפחות מוכרות להפוך לאיש זאב היא לשתות מים מתוך שלולית שנוצרה בתוך טביעת רגל של איש זאב. 
לחלק הבא

הגיבורים החדשים - פרק רביעי – אנשי זאב, חלק א'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

כפי שאמרתי בהקדמה, פרק זה הינו שונה מהאחרים באופן כתיבתו. בעוד שהפרקים הקודמים הופיעו לראשונה במסגרת הרצאתי בפסטיבל אייקון לפנטזיה ומדע בדיוני, פרק זה לא היה כלול במסגרת ההרצאה.

בתום הרצאתי פנה אלי אחד המאזינים וביקש לדעת קצת על אנשי זאב, בשלב זה עוד לא ערכתי את המחקר שיופיע בפרק זה והפרטים שמסרתי לו היו רדודים וקצרים. הוא הסביר לי שמלבד סופרמן הוא לא 'מתחבר' לגיבורים האחרים כפי שהוא מתחבר לאנשי זאב.

שועשעתי מהטענה הזו שכן, הוא היה בחרו מגודל בעל שיער ארוך וזיפי זקן מדובללים שעשו שמות בתווי פניו. בנוסף לכך, באותו הרגע הבנתי נקודה מהותית לגבי גיבורי תרבות. גיבורי התרבות אינם רק נושאם של סיפורים החוזרים ונשנים, אלא הם גם מודלים ששומע סיפורים אלו יכול להציב מולו כמראה או מצפן להנחיית דרכו בעולם.

ריבוי גיבורי התרבות, מנקודה זו, תורם רבות לעיקרון זה שכן בני האדם כה שונים זה מזה, שלא יהיה זה משוער שבזמן נתון יהיה גיבור תרבות אחד נישא מעל כולם, אלא שבכל רגע נתון ניצבות לפני האדם דמויות שונות אשר הוא יכול לברור ולבחור מתוכן את הדמות הנוגעות לו.

מתוך דברים אלו, לא ציפיתי שפרק זה, המוקדש לאנשי-זאב, יהיה דומה לפרקים אחרים. לא ידעתי אם הוא יוכל להיכלל במסגרת אחת הטענות המרכזיות של הספר: שגיבורי התרבות של המאה העשרים מייצגים צורות של התמודדות עם רעיונות הועלו במאה ה19. אך, למרבה הפתעתי, עם בואי לחקור את התופעה התרבותית הזה שלאחרונה תופשת תאוצה רבה יותר ויותר, מצאתי שהיא מתאימה לחלוטין למסגרת הנרטיב הכללי של מחקר זה.

אנשי-זאב, כתופעה, מציבים בעיה מסוימת. שכן, לא ניתן למצוא נקודת אחיזה ראשונית שממנה הם יצאו. המילה 'werewolf', מקורה גרמני ופירושה 'איש-זאב'. באנגלית עתיקה, שמקורותיה היו גרמאניים, were הייתה המילה המייצגת איש, כמו בגרמנית, ומסיבה זו לא מצאו לנכון לעדכן את המילה בשפה האנגלית ל'wolf-man'. הישארות זו של השפה יכולה לגרום לנו להעריך ש'אנשי הזאב', כמושג, מקורם קדום מספיק כדי להשתמר בשפה בצורתו העתיקה. אך, כפי שנראה בהמשך, ישנן טענות המקשרות את אנשי הזאב למקורות עתיקים הרבה יותר.

איש זאב, בראש ובראשונה, הוא מצב של שינוי צורה – מטמורפוזה. במיתולוגיה הקלאסית, כמו גם בצורות שאמאניזם מאפריקה, אמריקה מהודו וצפון-מזרח רוסיה, ישנם מקרים רבים של שינוי צורה של אדם לבעלי חיים רבים ובפרט לזאבים.

מבחינה תרבותית, לזאבים ישנו מקום ייחודי בין חיות הפרא. עם השתלטות האדם על כדור הארץ הוא ניצח, בזה אחר זה טורפים רבים. בניגוד לכל הטורפים האחרים, הזאב, עם חכמתו הייחודית ונטייתו לנוע בלהקות, היה לאויב חזק מהאדם. פעמים רבות נקבעה התיישבותם של האנשים מחוץ לגבולות הגזרה של להקות זאבים.

המקור המיתולוגי של הפיכת אדם לזאב מופיע בסיפור של ליקאון. ליקאון היה מלך ארקדיה אשר אירח בביתו את זאוס אבי האלים. על מנת לבחון אם זאוס אכן יודע-כל, ליקאון הגיש לו לארוחה את בנו. זאוס, בזעמו, שטח את שאר חמישים הבנים של ליקאון והפך אותו ליצור חצי אדם חצי זאב. המשורר הרומי אובידיוס, בספרו 'מטמורפוזות', מספר:

            "קצף את פיו יכסה ונפשו משחרת לטרף,

            צאן תבקש כי צמאה לדמים ותשיש אלי רצח.

            כל שמלותיו הפכו לפרווה וידיו – לכרעיים;

            צלם זאב צלמו – אך נודעו עקבותיו במראהו:

            זו השיבה בשערו ואותה העזות בעיניים

            הנוצות כגיצים – כי נפש בן רהב נותרה בו."

                                                אובידיוס, מטמורפוזות, ספר 1, שורות 234-239

סיפורו זה של ליקאון מראה לפנינו את את ההיבטים החשובים החוזרים על עצמם בכל סיפור איש-זאב. שינוי הצורה האגרסיבי, הצמא לדם, והישמרותה נפש האדם בגוף החיה. מתוך כל אלה הפך ליקאון למודל של תופעה פסיכיאטרית הקרויה על שמו – ליקנטרופיה, הלא היא השם ה"רפואי" לאדם זאב, או אדם שאינו יכול לשלוט על יצרו החייתי.

אך כאן לא מסתיים הדיון על המקורות של אנשי הזאב. בפרק הבא נבחן ויכוח שהתרחש במאה ה19, עם עלייתם של אנשי הזאב לתודעה הפופולרית, בנוגע לשאלת המקורות של היצור הזה – מצד אחד ניצב המדע עם הסברו ההיסטורי ואפילו הפרה-היסטורי, ומצד שני המיסטיקה עם הסברה השטני.