בשבילי

בְּשְּבִילִי בּוֹ אֵלֶך בִּשְבִילְכֶם

חֲצָאֵי אֲמִתּוֹת חֲצִי מֵתוֹת

זוֹעֲקוֹת לִי מִילִים שַכְּבַר שָלַלְתִּי,

כְּשֶצָלַלְתִּי בְּמַעֲמַקֵי הַסָּפֵק.

כְּשֶבָּרַחְתִּי מֵרָצוֹן לְהִסְתַּפֵּק.

מִשְתָּנֵק שָם בַּמַּעֲמַקִים

עִוֵּר בְּלִי אֲוִיר אוֹ

מוּשָֹג בְּלִי מַשְמָעוּת, אוֹ

דְמוּת שֶל אִיש גָּבוֹהַ שֶמַבִּיט עַל הַשְּלוּלִית

בִּשְבִיל לִרְאוֹת אֶת הַצְּלָלִית

שֶל הַצּוֹלֵל הַשּוֹלֵל,

הַטּוֹבֵעַ מוּל עֵינָיו.

וְאֵלֶה הָעֵינָיִים רַק דוֹמְעוֹת

וְכָך מַעֲמִיקוֹת אֶת הַשְּלוּלִית בִּשְלִילוֹתֶיהַ.

וּבְעוֹד זֶה טוֹבֵעַ וְזֶה דוֹמֵעַ,

אִיש אֵינוֹ שוֹמֵעַ אוֹ יוֹדֵעַ

שֶהַדֶּרֶך נִמְשֶכֶת גַּם אִם אֵין עוֹבְרִים עַלֵיהַ

גַּם אִם רַק סוֹבְרִים עַלֵיהַ

גַּם אִם אֵין הוֹלְכִים עַלֵיהַ.

וֱזוֹ הַדֶּרֶך לֹא מַמְשִיכָה יָשָר עִם שִרְטּוּטֵיהַ,

מַסְלוּלָהּ הַאֲמִיתִי הוּא אֶל תּוֹך הַשְּלוּלִית

וֹמִשָּם לַשָּמַיִם

וּמִשָּם לְחַלּוֹן אוֹ קוּפְסָא אוֹ מִסְגֶּרֶת,

אוֹ לְמִילִים חָרוּטוֹת בְּמָחְבֶּרֶת,

אוֹ לְאִישָה וְחִיּוּך וְעוֹזֶרֶת

אוֹ, אוֹ, אוֹ,

לְשוּם מָקוֹם.

אִיש אֵינוֹ יוֹדֵעַ.

כֵּי כּוּלָם הוֹלְכִים יָשָר בְּשְבִילָם

כְּאִילוּ הַשְּלוּלִית שַם

הִיא לֹא בִּשְבִילָם.

כְּאִילוּ לֹא שַם נִמְצַא

כֹּל הָעוֹלַם.

מבט האם ומבט האב – מתוך "אל מול שפות התהום"

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום'

לפני שנוכל להמשיך במסענו זה במרחביה הרעיוניים של הפילוסופיה, יש להקדים תרופה לחוויה נפוצה בקרב קוראי הפילוסופיה, ובמיוחד בקרב קוראיה הצעירים והחדשים. חוויה זו יכולה להיות מתוארת כאכזבה הנובעת מציפייה לאיזה "רגע מטריקס", רגע שבו העולם, כפי שאני תופס אותו, מתמוסס לנגד עיני והעולם כפי שהוא באמת, על כל שדותיו, סודותיו ושדיו, מתגלה. זה בדרך כלל לא קורה. ובפעמים הנדירות שזה כן קורה, זה בדרך כלל קורה בטעות. בעקבות אי הבנה, או הבנת יתר. הן של הפילוסופיה והן של המשמעות של המטריצה לה אנו קוראים - בהתייחסות ישירה לסרט עם הגיבור החדגוני - מטריקס.

על מנת להשתחרר מהטעות הזו ולמנוע את האכזבה שהיא גוררת, עלינו להסב את מבטינו אל האופנים השונים שדרכם הפילוסופיה, כפי שהיא באה לביטוי בעולם הכתבים והרעיונות שמרכיבים אותה, מביטה על העולם. שכן, בדומה לכל מבט אחר, האופן שבו אנו מביטים על הפילוסופיה משפיע על התמונה המשתקפת לנגד עינינו. מנקודת מבט זו אנו יכולים לראות שתי צורות הסתכלות מקבילות אך שונות שהן ראשוניות לצורות הסתכלות אחרות.

לגישה אחת נקרא הגישה של הפטרנה, מהמילה Pattern, הגישה המבקשת להציב תבנית אשר לתוכה ניתן יהיה ליצוק את העולם. גישה זו מניחה שהעולם מורכב על-פי תבנית יצוקה, ומבקשת למצוא את התבנית הזו. אבן הבוחן של התבנית הזו היא התיישבותה עם העולם, כפי שהוא בא לידי ביטוי ב"מצב עניינים" זה או אחר.
גישה זו מתקשה להתמודד עם השונה והנבדל משום שהיא תמיד ניצבת אל מול החשש שיהיה עליה לשבור את התבנית הקיימת בעקבות מקרה זה או אחר. מצד שני, היות והשאיפה של הגישה הזו הוא למצוא את התבנית המוחלטת, היא תמיד נעה לקראת שבירת התבנית הקיימת.
"המודל הסטנדרטי" של הפיזיקה של ימינו יכול להיות דוגמה מצוינת לתבנית מסוג זה, אך ישנן רבות אחרות. כמו לדוגמה תפיסת הווייה האחדותית של פארמנידס, "תורת האידיאות" של אפלטון, הקטיגוריות האפריוריות של קאנט וההיררכיה הדינאמית של היגל.

הגישה השנייה של הפילוסופיה הינה הגישה של המטריצה, מהמילה Matrix, הרואה בעולם כראשוני לכל תבנית ומבקשת להוציא ממנו איזו צורת הסתכלות מיוחדת אשר תספק, ולו לרגע, תמונה של העולם שממנה יהיה אפשר להפיק תובנה ייחודית.
גישה זו אינה חוששת מהאחר, מהנבדל, אלא היא דווקא מעריכה אותו כל-כך, שלעיתים נראה שהיא מייחסת לו חשיבות יתרה. במקביל המטריצה משקפת קושי להתמודד עם האחדות, עם הבלתי-משתנה ולכן דומה לעיתים שמטריצות רבות נזנחות במהרה עם בואן של מטריצות חדשות, למרות שייתכן והן יכלו ללמדנו עוד דברים אין ספור. כך, השאיפה הזו למצוא תמיד מטריצה חדשה מייצרת מתח רב בין הצורך לחדש והרצון להשתהות בהווה על מנת להבינו בצורה מספקת.
הגישה הפוסט-מודרנית לאומנות יכולה להיות דוגמה טובה לגישה זו, אך ישנן דוגמאות רבות, האש והנהר של הרקליטוס, החיפוש המתמיד של סוקראטס, המבוך היוצא מהמבוכה של הרמב"ם, המשך של ברגסון כמו גם כוכב הגאולה של רוזנצוויג, אם למנות כמה.

שתי צורות אלה אינן ייחודיות לפילוסופיה. בעולם השירה אנו מוצאים הרבה פעמים את המתח בין הרצון ליצוק את העולם לתוך אחת מהתבניות הרבות הנמצאות בידי המשורר – האודה, הסונט, האלגיה - לשירה היוצאת מהעולם ומדגישה את החריגה, את הזליגה החוצה מגבולות התבנית, שירה המבקשת לחצות את החוצץ בינה ובין העולם מתוך יציאה מהגבולות של השורה ושל השירה. כדי לייצב הבדלה זו אנחנו יכולים להעמיד בצד של הפטרנה את מילטון, וורדסוורת', נתן אלתרמן ודליה רביקוביץ', ובצד של המטריצה את בלייק, קולרידג', שלונסקי ולאה גולבדרג.

השתמשתי בדוגמאות מקבילות בתקופתן על מנת להראות שאין זו תנועה של הרוח מעמדה אחת תבניתית יותר אל עמדה מטריצית, כפי שרבים נוטים לחשוב, אלא שבכל תקופה ניתן למצוא דוגמאות לכאן ולכאן. כמו כן, חשוב להדגיש שהחלוקה הזו אינה מוציאה וכוללנית, ישנן צורות אחרות של הסתכלות וביטוי, כמו לדוגמה הגישה המבקשת לייצר ייצוג אותנטי וייחודי של היוצר אשר יכולה להיות לעיתים בצד זה ולעיתים בצד ולעיתים, אם היא באמת ייחודית, לייצר צד שלישי שאינו זה ואינו זה. דוגמאות למצב זה הן נדירות באותה מידה שהן מופלאות; שייקספיר, גתה, עגנון.

התמונה הופכת מעניינת יותר כאשר אנו מבחינים שמקור המילה Pattern בא מהמילה Patter – אב, ומקור המילה Matrix נמצא במילה Matter – אם. מנקודת מבט זו אנו יכולים לפתח את המיתוס הלשוני הזה ולומר ששתי גישות אלו, שתי צורות הסתכלות אלו מועברות לנו בירושה מהדורות הקודמים לנו. כך שלמרות שלכל אדם עיניו שלו, כל אדם מביט על העולם מעיניים אשר צבען ניתן לו בירושה.

מתוך הבחנה זו, אנחנו יכולים להצביע על כשל מוטבע בצורות ההסתכלות שלנו על העולם. כשל הניתן לניסוח דרך החלוקה הזו למבט-אב ומבט-אם על העולם והוא שפעמים רבות אנו הופכים מטריצה לפטרנה. כלומר, אנו מוצאים נקודת הסתכלות ייחודית ומעניינת המראה לנו את העולם באופן שונה ומרוב התרגשות, או הפתעה, אנו מקעקעים אותה למבטינו כמשקפיים מקובעות. הסיבה לכשל זה יכולה לנבוע מכך שכל פטרנה יכולה להיות מטריצה וכל מטריצה יכולה להיות תבנית פוטנציאלית. או מכיוון שישנן מטריצות רבות בעוד אין אנו יודעים אם בוודאות אם ישנה פטרנה אחת או יותר או לא.

אך כשל זה אינו הסיבה לכך שאבחנה זו הופיע בספר זה. הסיבה היא שבמאה העשרים שתי צורות הסתכלות אלו קרעו את הפילוסופיה לשני זרמים ראשוניים, זרם אב וזרם אם. מתוך מצב זה נוצרה תופעה לפיה הצד הדוגל בגישה מטריצית החל מביע התנגדות אידיאולוגית לכל ניסיון לייצר תבנית מוצקה, בעוד הצד הדוגל בגישה יותר פטרנליסטית מצא עצמו כה עסוק בפעילות התיקון וההתקנה של התבנית שדומה שהוא החל שוכח שהעולם איננו רק "זה אשר ניתן ליצוק לתוך תבנית". 

לפרק הבא

שתיקה - מתוך "החיים ביחד"

הוא הביט בה בחיוך חם אך ניצוץ עיניו חשף את רגש האכזבה שגעש בתוכו. זה היה כאילו במהלך כל המאבק הזה שהתנהל בתוכו להסתיר את הרגש הזה, האויב חשף פרצה לא מוגנת ושיגר דרכה ניצוץ קטן שאמר את הכול בלי לומר מילה. 

מעניין, האם אלוהים, בהענישו את בני בבל, חזה שבני האדם יגיבו בכזה בוז ויוותרו על השפה לחלוטין כשישנו דבר חשוב באמת להגיד. האם הוא ידע שכך תיווצר שפה אחרת, כנה יותר וחסרת מילים. די היה בניצוץ ההוא כדי שהיא תחוש באכזבתו וכך תשפיל, לרגע קט של חולשה, את עיניה.
הוא קיבל מחווה זו כהודאה מוחלטת באשמה. היא, לעומת זאת הרימה ראשה במהירות והביטה ישירות אליו, או דרכו, מוכיחה בזאת שלא, זה לא נגמר.
אחר-כך היה שקט. שתיקה ארוכה וכואבת שבה הם צפו זה בזו בזמן שצפו להם משפטים בראשיהם, צפו ושקעו במהרה שכן תשובות שמעולם לא נאמרו מיהרו לבטל כל משפט וכל מילה. וכך כל מילה ששאפה למצוא זוג שפתיים כדי לצאת מהן ולהתעופף באוויר, להתקיים ולו לרגע, לפחות עד שההד שלה ידעך ויעלם, הפכה כבדה, נושאת על עצמה את משקלן של משמעויות סמויות וכוונה שלילית. עם משקל כזה, אף מילה לא יכולה להתרומם מעלה מאותה המערה שנפערה בלב שניהם. אותה המערה שבימים טובים יותר הייתה מתמלאת בשאיפות של אושר ואהבה, שאיפות שאינן רוצות להסתיים ודוחות תמיד את הנשיפה הבלתי נמנעת בעוד רגע של נצח.
אך עכשיו המערה הייתה ריקה מרוח וכל שאיפה שנשמו כדי למלא אותה רק נעצרה בערמת המילים המרקיבות בשתיקה כמים עומדים. 

צולם באירוע 'בית ריק 2011'

הוא ידע שהיא לא אשמה. אין מקום לאשמה כאן. אבל, חרף שכלו, החלו ההאשמות גועשות בתוכו. ולמרות שהוא לא העז להגות אותן, ניתן היה לראות שהיא שומעת הכול כאילו הוא צעק הכול במלוא גרונו.
היא לא נפגעה. היא ידעה ששניהם הביאו את עצמם למצב הזה. אבל בכל זאת היא חשה מן קור בתוך גופה. קור שיכול היה להיעלם אם רק מילה טובה הייתה נשמעת, אם רק מגע מנחם היה חולף על גופה. אך, כיצד היא יכולה להביא לכך? והאם היא בכלל רוצה? גופה היה כמהה לחום כגופו של גווע אך היא לא הייתה יכולה להניף אך השרביט הזה שמבטל את הכול. לא הפעם. לא היא.
היא ידעה שזה קרה בגלל שזה היה צריך לקרות. היא רק לא הייתה בטוחה מה בדיוק קרה. היא ידעה שהם שניהם כאן בגלל שלכאן הם הביאו את עצמם, אבל בעיניה, כמו בעיניו, שניהם היו אבודים. היא גם ידעה שאם היא תישבר ותדחה את הכול בחיבוק מנחם הם רק יימצאו את עצמם בעוד מספר ימים כואבים יותר וחנוקים יותר וטובעים בתוך אותה השתיקה. היא הביטה בו בכעס.
הוא הבין אותה. 
לעזאזל, בגלל ההבנה הזו הם ביחד כל השנים האלה.
כך שניהם פתחו שפתיים ושברו את השתיקה.
אין לתאר את האושר שהם חשו אחרי לילה ארוך של צווחות זה על זו.

המשורר המתגורר במרתף בית האופשטאדט

בניין. חלל ומלבדו מה? פתחים שונים קירות וחלוקה לעוד חלל. אך לתוך החלל הזה נוצק תמיד תוכן, כמו משמעות לתוך מילים, שאין לדעת מה טיבו ומה, אם בכלל, תהייה ההשפעה של יציקת תוכן זה או אחר לתוך אותו המקום. תשאלו אותי האם אותו התוכן בא בצורת רהיטים, אשיב כי לא בזאת עסקינן. איני מתכוון לחומרים הממלאים את החלל בשכר הדיירים אלא לחום הנוצק על-ידי הדיירים ולהשפעה של חום זה, של רוח זו, על הבניין עצמו ועל דייריו הבאים.

ניקח לדוגמה את הבית על פינת רחוב קרוגר ורחוב פורטשטראסה, הקרוי על שם הכומר פראנק האופשטאדט. פיסת נדל"ן נפלאה ללא ספק, קרובה למרכז העיר במידה המאפשרת הליכה קלה אך רחוקה דיו כדי שמחירי השכירות יאפשרו לקהל צעיר, סטודנטים וזוגות בשנותיהם הראשונות, להתגורר שם בנחת. המבקר במקום בשעות הערב יוכל לשמוע בחדות נפלאה שקשוק כלי אוכל, רחש מקלטי טלוויזיה, ומנגינות שונות. או בקיצור, את הצליל האנושי הזה לו ניתן לקרוא בפשטות – חיים. אך קולות אלו מגיעים מכל המבנים המקיפים את בית האופשטאדט אך לא ממנו.

בית האופשטדט היה בראשיתו, כמו כל הבניינים באיזור, שייך למשפחת אצולה זו או אחרת אשר אין לדעת מה עלה בגורלה בימים הנוראיים ההם של המאה הקודמת. מן הסתם לאחר שהונפק על-ידי המדינה בזמן המלחמה הפך הבניין, בגלל קרבתו לבית הדואר המרכזי, כמו גם לתחנת הרכבת, לסוג זה או אחר של בניין ממשלתי שעסק, מן הסתם, באיזה הליך ביורוקראטי  מדיני שמשום מה היה מאוד נחוץ בזמן המלחמה וחדל להיות נחוץ אחריה.

אך בימים לקראת סוף המלחמה, כאשר המדינה על כל נציגיה ושלוחותיה נאלצה להסתלק או להיתלות, נכנס אל הבית אותו הכומר המוזכר בראשית הסיפור והפך את הבית לבית מחסה ליתומי המלחמה אשר, אלוהים יודע, היו מהם רבים בסוף המלחמה.

כך הפך הבית בפינת רחוב קרוגר ופורטשטראסה ל"בית האופשטאדט", בית היתומים הידוע ביותר באזור בשנים שאחרי המלחמה. כה ידוע הוא היה, שאמהות היו אומרות לעולליהן "תאכל הכול או שאשלח אותך לבית האופשטאדט", או "אם לא תעצום עיניים ותירדם מיד, אשלח אותך עוד הלילה לבית האופשטאדט!", כאדם שגדל בימים ההם באיזור,  אני יכול לספר לכם ממקור ראשון שבדרך כלל היה האיום נוחל הצלחה.

 וכך, עם בוא הדור הבא של העיר לבגרות היה דימויו של הבית כה מאיים, שעל אף מיקומו המצוין והמבנה הבארוקי המרשים שלו שהצליח, השד יודע איך, להתחמק מכל המרגמות שירדו על האיזור בסוף המלחמה, החל מחירו של הבית צונח עד אשר כל חסרי המזל וקורבנות הגורל של העיר, שידם לא השיגה למצוא לעצמם מגורים ראויים לאדם, נהרו להתגורר במבנה. עד אז קבלנים תאבי בצע כבר הספיקו לחלק את חלליו שוב ושוב עד אשר כל שניתן היה להשכיר היו דירות חדר עד חדר וחצי ולעיתים דירות מסדרון. המחיר היה זול אף יותר אם בחרת להתגורר בחדר מעבר הנמצא בין שתיים או אפילו שלוש דירות אחרות ומהווה, כשמו, מעבר מאותן דירות אל היציאה מהבניין.

כדרכי הבריות במהרה התווסף המיתוס אל ההיסטוריה והחלו אנשים מספרים את הסיפור הידוע על אותו הכומר האופשטאדט אשר על שמו קרוי הבניין היום, סיפור שאני באופן אישי מסרב להאמין כי הוא אמיתי, אך בכל זאת שמעתי אותו כל-כך הרבה פעמים מאנשים כה שונים שגם עלי השפיעה השמועה והנה אני מתוודה שאף אלי חדר הספק ואני חרד כי ייתכן והסיפור, לפחות בחלקו, מכיל את אותו קמצוץ של אמת הנמצא בכל סיפור אגדה.

כמובן, ככל אגדה עירונית, לסיפור גרסאות רבות, אך אני אנסח בקצרה את הגרסה הידועה ביותר: מספרים על הכומר האופשטאדט ששנים אחרי המלחמה, כאשר רוב יתומיו התבגרו ויצאו לדרכם, היה כה מכור לתחושת השליחות שמצא לו שפיתח נוהג לצאת מביתו אל הפארק ושם למצוא ילדים מבודדים, כמה שיותר צעירים יותר טוב, ולחוטפם חזרה אל ביתו שם היה כולא אותם ואוסר עליהם לצאת באיומים מחרידים. מאידך הוא היה מאכיל אותם ככל שידו הרשתה, מקריא להם סיפורים לפני השינה ועורך לימודים במשך היום שלא היו מביישים את הטובים שבבתי הספר של ימינו.

אני אישית איני זוכר גל של אבדן ילדים אך כן נתקלתי פה ושם בעיתון היומי בכתבה המספרת על תינוקת שנעלמה מעריסתה או על ילד שיצא לשחק ולא שב. בנוסף, יש להעיר כי מעולם לא פגשתי אדם שהודה כי גודל על ידי הכומר הרחום והרשע אך כן פגשתי אדון שהתוודה לפני שאדון אחר סיפר לו שפעם פגש בקבצן שמירר בבכי כי זה היה גורלו ולאחר מכן ביקש סכום בלתי הגיוני בעליל כנדבה לאביון שגורלו מר ממר.

אך מה הוא הקשר בין ראשיתו של סיפורי לתוכנו? זאת וודאי שואל את עצמו הקורא העירני ובצדק, בראשית מאמרי זה דיברתי על האופן שבו נוצק אופי לתוך בניינן, אנרגיה שחייבות להיות לה השלכות. קישור בין המטען המטאפיזי של החלל כפי שהוא נתגבש עם השנים עם הקיום הנוכחי שלו וההשפעה של קישור זה על הדיירים הנוכחים.

אם כן, מדוע? למה בכלל להעלות סברה כה מופרכת, כה לא מדעית, כה משוללת היגיון? ובכן, עלי להתוודות שמניעי אינם מדעיים כמניעיו של חוקר מיסטיקן או פרה-פסיכולוג מפוקפק. אני מעלה את הסברה הזו משום שברצוני למצוא הסבר, סיבה, ואין זה מענייני אם היא נכונה או לא, בתקווה שבתוך הסבר סביר אמצא קצת שקט. איני יכול שלא להיאחז באמונה שהשגת הסבר כזה תוכל, ולו במעט להקל עלי ואולי אף, בעזרת השם, להביא שינה לעיני העייפות, שכן אלה לא נעצמו מאז אותו ערב בו ביקרתי במרתף של בית האופשטאדט.

לפני נפילתי בכלא זה של ייאוש הייתי מבקר ספרות בעיתון נחשב ביותר אשר לא פחות מהטובים שבסופרי ימינו (איני מכחיש שסופרי ימינו אינם עולים על סופרי העבר) היו מתדפקים על דלתי בתקווה שאהיה הראשון לקרוא ולבקר את ספרם החדש.

קרה המקרה ובוקר אחד, בעודי מדפדף בעיתון היומי, עיני נחו על מספר שורות שיר שהוצגו תחת שם עט של משורר שלא הכרתי. היו אלה שורות השיר הנאות ביותר שראיתי מזה זמן רב, היה להם את חופש הרוח של שלי עם הסגנון המלומד של קולדרידג', היה להם את תחושת האפוס הקסומה של דבריהם הקאנונים של משוררי יוון עם הקסם הבלתי ניתן לשכפול של איכות נעלה כמילותיו של שייקספיר או גיתה.

הקורא עכשיו וודאי מטיל ספק במהימנותי, או לפחות חושב את טעמי לדל שבדלים המוכן לזרוק את שמות הגדולים שבגדולים מבלי לחשוב פעמיים, את הקורא הזה אני מפנה למהדורת הערב של "החדשות היומיות", אשר יצא ערב חגיגות חמש העשורים לסוף המלחמה, שם הוא יוכל לקרוא את השיר ולהיווכח באיכותו בעצמו.

בכל אופן, לאחר שקראתי את המילים האלה וכמובן פרסמתי מאמר ביקורת משבח. יצאתי לברר מהר ככל האפשר מי הוא אותו המשורר וכיצד אני יכול להיפגש עימו. כפי שניתן להבין מההקדמה הרחבה, הפנו אותי לבית האופשטאדט הידוע, לדירת המרתף. איני יודע אם הייתה זו החרדה של תושבי העיר מפני המקום או גורלו הנורא של הבית, אך משהו הביא לכך שאראה את מה שראיתי ביום בו נכנסתי לבניין האופשטאדט.

דלת הכניסה הברוקית העידה על קיומו של אולם כניסה מכובד בראשית ימי המבנה אך לא לאולם גדול נכנסתי, אלא אל חדר מרובע קטן שקידמתו דלת מעלית ולידה דלת קטנה אשר הובילה לחדר המדרגות ומשני צידי החדר ניצבו דלתות עץ לבנות ואכולות על-ידי הזמן, וליד כל אחת מהן היה תלוי בנעצים דף ובו שמות הדיירים המגוררים מאחורי כל דלת, עשרות בכל דף ובניהם מחיקות אינספור. אדם המחפש קורת גג ונכנס לחדר כניסה זה חייב להיות אדם שמזמן עבר את סף הייאוש. אדן שאיכות חיים אנושית אינה אלה צל של זיכרון עבורו. אי שם במעבי הבניין נפתח ברז ומאחורי הקירות מערכת המים הישנה השמיעה צלילים של עוגב עתיק. חיפשתי במשך שעה קלה את שם המשורר המבוקש בין השרבוטים השונים וכשלפתע נזכרתי שנאמר לי שהוא מתגורר בדירת המרתף ופניתי אל דלת המדרגות הקטנה.

כיצד ניתן להסתפק בחיים כאלה? שאלתי את עצמי בעודי נכנס לחדר המדרגות הצר שריח טחב דחוס מילא את חללו. 

בסוף הירידה במדרגות ראיתי לפתע פנים חמורות סבר מביטות בי בעיניים כמעט לבנות. ליבי בעט בחזי וחרדה החלה זורמת בעורקי נוכח אותן הפנים הקפואות. לרגע חשבתי שגופה מקבלת את פני, אך משהתקרבתי דיו, הצלחתי לראות שלא היה זה אלא דיוקן התלוי על קיר חדר המדרגות, דיוקן מחריד בהחלט אך בכל זאת, דיוקן ותו לא. התקרבתי לבחון את הדיוקן עד שאפי כמעט נגע בפניו, אכן מלאכת אמן. הדיוקן כולו הורכב ממשיכות מכחול עדינות וקטנות בצבעים שונים אשר, לו היו רכים יותר, היו משוייכים בנקל לאחד האימפרסיוניסטים אבל לא. הייתה גם אלימות במשיכות המכחול, היה כעס בבחירת הצבעים. 

בזמן ההוא לא יכולתי שלא לבנות בנפשי איזה נופח רומנטי לכל האירוע, מעין 'הנה מצאתיך אמן מיוסר', חלמתי שהנה יופיע לפני, מרוט ובלוי, בחור צעיר ומלא עוז שנפשו בעטו למרות היעדר מזון בקיבתו, אך לא כזה היה האדם שחיכה לי מאחורי הדלת שבסוף המסדרון.

דלת הכניסה לדירת המרתף נפתחה בחריקה מצמררת ומאחוריה ראיתי גבר מבוגר גבוה ושמן, אשר שיער שחור, המתחיל אחרי קרחת ארוכה ונמשך מאחורי אוזניו בצורה פרועה ומדובללת.הוא לבש פראק אפור ובלוי מעל כרס מוצקה  ומכנסי פשתן טלואים בצבע אפור חרדלי.  לחייו לא היו תפוחות בהתאם לכרסו אלא בשרניות ומסותתות כאילו חכך בשיניו לא פעם.

הוא קיבל אותי בחיוך נעים ומנומס. לא היה ספק שגם אם חייו קשים כעת הרי חי חיים מלאים בעבר וקיבל חינוך נאות. לפי שפתו ונימוסיו ברור היה שאותו אביון קרא די ספרים בחייו כדי להיות בקיא בהליכות בני תרבות אך לא יותר מדי כדי לבוז להם.

"מדוע, אם יורשה לי לשאול," הוא פנה אלי, "כבודו הואיל לבוא אל פתח ביתי?"

איזו שפה, כאילו הוא נשאר כאן במרתף מתקופה אחרת, יפה יותר.

"רציתי" גמגמתי כאילו אני עומד בפתחו של היכל מקודש "לראות אותך... כותב"

הוא חייך, עיניו נאורו ולרגע לחיו התמלאו בצבע.

"חיכיתי לך" הוא הנהן והוביל אותי לפינה בחדרו, פינה ריקה בחדר קטן אך עמוס ביותר. לא היו חלונות בחדר וכל האור שהיה נבע מנורה צהובה היורדת מתקרת המרתף ומנורת שולחן אחת שהוצבה בפינת הכתיבה. מלבד השולחן שהכיל שתי מגירות היו בחדר מיטה שהוצמדה אל צידו של השולחן ומעליה מדף רעוע ובו מספר ספרים שהזמן והאבק מחקו את כותרתם. ארון בגדים עמד על הקיר הנגדי לשולחן אך, מפאת גודלו של החדר הוצמד אל המיטה. מצידו השני של שולחן הכתיבה עמד ארון מטבח קטן עם כיור מוכתם.

בדממה הבטתי בו כשהוא התיישב אל השולחן, גבו הענקי מופנה אלי, ומתוך קסת דיו שחורה קטנה הוא הוציא עט נובע כסוף  ונוצץ.

"מה ירצה אדוני?" הוא פנה אלי. שתקתי. מי אני שאכפה על משורר מה לכתוב? חשבתי.
משהבחין בשתיקתי הוא שאל "שיר נוף?" הנהנתי לאישור בעיניים מלאות תדהמה, איזו בחירה אמיצה – מעטים הם שירי הנוף המצליחים לנסוק אל הנשגב בלי להתמהמה במייגע או במשעמם.

הוא קם ופנה למשוך מזוודה גדולה שהייתה סגורה מתחת למיטה. לפי האופן שהוא גרר אותה, ניכר היה שתכולתה כבדה. הוא המשיך לפתוח לאט את האבזמים הנועלים את המזוודה ולאחר מכן, לאט יותר, את הרוכסן הסוגר אותה ולבסוף, בענייניות של פקיד, הוא הרים את לשון המזוודה וחשף את תוכנה.

בשם אלוהים, מי ייתן והוא יכני כאן ועכשיו אם מילת שקר אחת עולה על שפתי - מה, או ליתר דיוק, מי שהיה שם בתוך המזוודה לא היה אנושי.
היה לזה את דמותה של אישה צעירה ורזה עד מאוד, אך בהק מתוכה איזה כוח שלנוכחותו לא יכול אדם אלא ליפול על ברכיו בהתמסרות לחוויה הנשגבת של התגלות אלוהית. מוזה. הבן זונה הזה לכד בביתו מוזה. גופה היה כגופה של נערה כבת חמש עשרה, אך שיערה אחת לא נראתה על גופה העירום שגון כחלחל דק עטף אותו. רגליה וידיה היו מאורכים באופן לא פרופורציונאלי ביחס לשאר גופה, מאורכים ורזים כאילו לא היו שרירים בין עצמותיה לעורה החיוור, גבה הכחוש חשף צלעות, עמוד שדרה ושכמות שבלטו כלפי חוץ כשכמותיו של חתול. היא נרעדה מפוחדת נוכח האור שהכה בה לפתע ובזרועותיה הדקות היא ניסתה להצל על עיניה הלבנות. היא הייתה יכולה להראות מושלמת, בת-אל מקודשת, יצור שיאה לסגוד לו, אלמלא ההזנחה הניכרת שבמצבה הנוכחי. עורה הלבן-כחלחל, הטהור מקרן אור זרה, היה מלא חריצים קטנים, נקבים ושריטות, והיא התקפלה בתאה הפתוח, כחיה מוכה, חוסה על פניה, רועדת מקור או מחשש.

המשורר, שליד יצור כה טהור ושברירי נראה כענק גס, תפש את המוזה בכתיפה והרים אותה בידו האחת כאילו אין לה משקל ובהנפה מהירה, זרק אותה אל מחוץ למזוודה והתיישב על כיסאו כשהיא שרועה לרגליו.

הוא רכן לעברה ונהם בפקודה זועפת "שיר נוף". באותו הזמן הבחנתי  שלא נותר עוד זכר לאדון המנומס שהכניס אותי לביתו.

המוזה, לשמע המילים האלה, פערה את עיניה הלבנות, חלשה ומפוחדת, ולשווא ניסתה להניד את ראשה לשלילה אך הוא הרים את העט בידו הימנית ומשך אליו את המוזה בידו השנייה, ובתנועה איטית, כמו צייר הטובל מכחולו בצבעים, נעץ את העט בעינה של האלה. גלגל העין של המוזה נצבע כולו בשחור בין רגע. העט התמהמה עוד מספר רגעים ונמשך לאחור. העין המנוקבת נעצמה בכאב ודמעה שחורה וארוכה זלגה ממנה  מטה לאורך הלחי הכחושה עד שניתזה על רצפת החדר. בהביטי כך על רצפת החדר הבחנתי בכתמי דיו רבים מספור פזורים על הרצפה. 
כאחוז כישוף החל המשורר כותב על הדף בעוד היא, שמוטה לרגליו, ממלמלת מילים שאינן נשמעות. משסיים המשורר את כתיבתו הוא הגיש לי את השיר - זה היה השיר הטוב ביותר שקראתי מימי.