יום שני, 13 באוגוסט 2012

שתיקה - מתוך "החיים ביחד"


הוא הביט בה בחיוך חם אך ניצוץ עיניו חשף את רגש האכזבה שגעש בתוכו. זה היה כאילו במהלך כל המאבק הזה שהתנהל בתוכו להסתיר את הרגש הזה, האויב חשף פרצה לא מוגנת ושיגר דרכה ניצוץ קטן שאמר את הכול בלי לומר מילה. 
מעניין, האם אלוהים, בהענישו את בני בבל, חזה שבני האדם יגיבו בכזה בוז ויוותרו על השפה לחלוטין כשישנו דבר חשוב באמת להגיד. האם הוא ידע שכך תיווצר שפה אחרת, כנה יותר וחסרת מילים. די היה בניצוץ ההוא כדי שהיא תחוש באכזבתו וכך תשפיל, לרגע קט של חולשה, את עיניה.
הוא קיבל מחווה זו כהודאה מוחלטת באשמה. היא, לעומת זאת הרימה ראשה במהירות והביטה ישירות אליו, או דרכו, מוכיחה בזאת שלא, זה לא נגמר.
אחר-כך היה שקט. שתיקה ארוכה וכואבת שבה הם צפו זה בזו בזמן שצפו להם משפטים בראשיהם, צפו ושקעו במהרה שכן תשובות שמעולם לא נאמרו מיהרו לבטל כל משפט וכל מילה. וכך כל מילה ששאפה למצוא זוג שפתיים כדי לצאת מהן ולהתעופף באוויר, להתקיים ולו לרגע, לפחות עד שההד שלה ידעך ויעלם, הפכה כבדה, נושאת על עצמה את משקלן של משמעויות סמויות וכוונה שלילית. עם משקל כזה, אף מילה לא יכולה להתרומם מעלה מאותה המערה שנפערה בלב שניהם. אותה המערה שבימים טובים יותר הייתה מתמלאת בשאיפות של אושר ואהבה, שאיפות שאינן רוצות להסתיים ודוחות תמיד את הנשיפה הבלתי נמנעת בעוד רגע של נצח.
אך עכשיו המערה הייתה ריקה מרוח וכל שאיפה שנשמו כדי למלא אותה רק נעצרה בערמת המילים המרקיבות בשתיקה כמים עומדים. 
צולם באירוע 'בית ריק 2011'
הוא ידע שהיא לא אשמה. אין מקום לאשמה כאן. אבל, חרף שכלו, החלו ההאשמות גועשות בתוכו. ולמרות שהוא לא העז להגות אותן, ניתן היה לראות שהיא שומעת הכול כאילו הוא צעק הכול במלוא גרונו.
היא לא נפגעה. היא ידעה ששניהם הביאו את עצמם למצב הזה. אבל בכל זאת היא חשה מן קור בתוך גופה. קור שיכול היה להיעלם אם רק מילה טובה הייתה נשמעת, אם רק מגע מנחם היה חולף על גופה. אך, כיצד היא יכולה להביא לכך? והאם היא בכלל רוצה? גופה היה כמהה לחום כגופו של גווע אך היא לא הייתה יכולה להניף אך השרביט הזה שמבטל את הכול. לא הפעם. לא היא.
היא ידעה שזה קרה בגלל שזה היה צריך לקרות. היא רק לא הייתה בטוחה מה בדיוק קרה. היא ידעה שהם שניהם כאן בגלל שלכאן הם הביאו את עצמם, אבל בעיניה, כמו בעיניו, שניהם היו אבודים. היא גם ידעה שאם היא תישבר ותדחה את הכול בחיבוק מנחם הם רק יימצאו את עצמם בעוד מספר ימים כואבים יותר וחנוקים יותר וטובעים בתוך אותה השתיקה. היא הביטה בו בכעס.
הוא הבין אותה. 
לעזאזל, בגלל ההבנה הזו הם ביחד כל השנים האלה.
כך שניהם פתחו שפתיים ושברו את השתיקה.
אין לתאר את האושר שהם חשו אחרי לילה ארוך של צווחות זה על זו.

2 comments:

  1. מעניין מאוד אהבתי, באמת לא קראתי את זה
    מתי זה נכתב?

    השבמחק
  2. תודה רבה. האמת... אני לא זוכר מתי כתבתי את זה, נתקלתי בזה לפני מספר שבועות בין רשימות שונות וזה נראה לי מתאים ל"חיים ביחד"

    השבמחק