פנייה לקוראים - תכנית חורף

קוראים יקרים שלום רב,

זהו. עוד עונה עברה עלינו בשלום יחסי. 

בעונה שעברה סיימתי את התרגום של "הנישואין של עדן ושאול" לוויליאם בלייק, וסיימתי לערוך את הנובלה "החיים ביחד".

חוצמזה היו לנו העונה הזו גם שירים, מוזיקה והמשך מייגע משהו לספר "אל מול שפות התהום".

באשר לזה האחרון אני חייב להגיד שקיבלתי ביקורות שהוא מתחיל להיות בלתי קריא בעליל, באשר לכך אני רק יכול לומר שמדובר בטיוטה ראשונה לספר שאני מאמין שאחרי שהוא יהיה שלם (בתקווה אסיימו עד הקיץ) הוא יעבור עוד שכבות על גבי שכבות של שיכתובים עד שאפילו אני אוכל לקרוא בו בהנאה. 

מלבד זאת אתם תמיד מוזמנים להעלות שאלות שיש לכם במהלך הקריאה ואשתדל לענות על כך באופן הנהיר ביותר.

בקשר לעונת חורף...

הפעם בחרתי לוותר על המוזיקה. במהלך העונה האחרונה העיליתי מספר יצירות רובן ככולן סקיצות. אני מתכוון להמשיך לעבוד על הדברים שפורסמו עד כה ועל דברים אחרים ובכל פעם שיהיה משהו מוכן אעלה אותו לאתר הyoutube שלי. 

אתם גם מוזמנים לבקר בדף הFacebook החדש (כן גם אני נפלתי בשטות הזו) אליו אני משתדל להעלות כל דבר חדש שאינו רק חלק משלם.

עכשיו לתכנית החורף שלנו:

בימי ראשון אעלה סדרת מאמרים קצרה שתיקרא "העיר". הסדרה הזו, המבוססת על סדרת הרצאות שנתתי בפרוייקט "בית ריק: הקיבוץ" במהלך חג סוכות. הסדרה מבקשת להתחקות אחר הדבר הזה הקרוי "עיר", דרך טיול בערים שונות לאורך ההיסטוריה.

בימי שני אמשיך להעלות תרגומים שונים מהשירה הרומנטית האנגלית, בין התרגומים, תהיינה יצירות של בלייק, שלי, קולריגד' וורדסוורת'. 

בימי שלישי אני ממשיך, כפי שאמרתי קודם לכן, בכתיבת הספר הפילוסופי "אל מול שפות התהום", אלה מכם העוקבים אחר היצירה, יודעים שאנו מתקרבים עוד מעט לסגירת הגשר משני צידיו. מיד אחרי שהגשר יהיה יציב וסגור, נמשיך לחלק השלישי והאחרון של הספר, אשר יציב על היסודות שנבנו סדרה של תרכובות רעיוניות אשר תפקידם יהיה אסתטי יותר מאשר תיאורטי. אני מתאר לעצמי שבשלב זה עדיין קשה לדמיין איך כל הדבר הזה יראה, אבל תסמכו עלי, בסופו של דבר יהיה שם משהו...

את קטעי השירה, שעד כה היו בימי חמישי, נעביר העונה הזו לימי רביעי. מכיוון שמהיום התוכן של האתר גדל בהרבה, השירים שיועלו יהיו קצרים יותר ברובם מאלה שהועלו עד כה.

בימי חמישי תהיה לנו עוד סדרה חדשה. שם הסדרה "מבקר בתרבות" מכסה, פחות או יותר את מה שיעלה בתוכה, כאשר בכל שבוע אציג ביקורת לענף אחר מעולם התרבות של ימינו - מקונצרטים, מסעדות והצגות תיאטרון ועד תכניות טלוויזיה, משחקי מחשב ואתרי אינטרנט.

לסיום, בכל יום שישי אעלה "אגדה לשבת", מתוך מבחר האגדות שאספתי וערכתי במשלך השנים בפרוייקט "אגדות אמיתיות" אותו עשיתי עם בתי ספר שונים בירושלים. ייחודן של האגדות האמיתיות הוא שהן מביאות לקוראים סיפורים אמיתיים מההיסטוריה בנושאים שונים (מדע, אמנות, אמונה...) בצורה הנעימה והמוכרת של האגדה המנגישה גם את הסיפורים המורכבים ביותר בנועם ונוחות להנאתם של ילדים, צעירים ומבוגרים כאחד.

אני רוצה להגיד תודה רבה לכל הקוראים שממשיכים לבקר באתר באופן קבוע ואני גאה להזמין את כולכם לעונה נוספת, עשירה במיוחד, באתר "אופוס 31".

תום   

הקְשִיבִי

אֲרוּחַת הָעֶרֶב, שְאֵרִיוֹתֶיהַ עַל הַשּוּלְחַן

שְנֵינוּ סָרִים אֶל הַסַּלּוֹן

יוֹשְבִים, פָּנִים אֶל הַבַּדְחַן

הַקְשִיבִי, הַקְשִיבִי לַשָּעוֹן

בָּחוּץ הַכּוֹכָבִים, שְקֵטִים, טוֹבִים, שְלֵוִוים

וְאָנוּ נָחִים, שוֹתְקִים, אוֹהֲבִים, שָוִּוים.

הַתָּכְנִית נִסְתַּיימָה וְאָנוּ שְֹבֵעִים

שְנֵינוּ פּוֹנִים לַמִּקְלַחַת;

אָנוּ מְחַייכִים' וּבְשֶקֶט מִתְפַּשְטִים.

הַקֱשִיבִי, עוֹד שָעָה נִפְתַּחַת.

הַמַּיִם זוֹרְמִים, חָמִים, נוֹשְקִים וּמְלַטְּפִים

לְגוּפֵינוּ הַחַמִּים, הַעֵירוֹמִים, הַקּוֹצְפִים בַּאֵדִים.

אַת מוּל הַרְאִי, מִתְאַפֶּרֶת מַהֵר,

הַרוּחַ מִחוּץ לַחַלּוֹן;

אֳנִי מַבִּיט בַּעוֹלָם הַאֲחֵר.

הַקְשִיבִי, הַקְשִיבִי לִשְאוֹן

הֶמְיַית רְכָבִים, עֲמוּדִים, אֲנָשִים אֲחַדִּים שֶרָצִים;

וְאֲנַחְנוּ לוֹבְשִים בְּגָדִים חֲדַשִּים, מִתְיַפִּים, מִתְחַזְקִים.

הַכֹּל מוּכָן וְאָנוּ מוּכָנִים;

אֲבָל אַת נוֹשֶמֶת וְאָנִי נוֹשֵם.

בְּחִיּוּך שָקֵט מַבָּטִים מוּחְלָפִים.

הַקְשִיבִי, הַקְשִיבִי לַלֵּב הַפּוֹעֵם.

וְאָנוּ שוֹכְבִים, מִתְאֲחַדִים, אֲבוּדִים,

נוֹשְקִים, בֵּין סְדִינִים, לַכּוֹכָבִים הַחוֹלְפִים

וְעוֹבְרִים מוּאֲרִים כְּמֵתִים, בּוֹעֲרִים.

לֹא יָצַאנוּ, נִשְאַרְנוּ בִּפְנִים,

זוּג מֵעוּלָם מִתְנָתֵק.

אֵין עוֹד אֲנַחְנוּ, אַת הִיא אֲנִי;

הַקְשִיבִי לַזְמַן, הוּא שוֹתֵק.

צד א' חלק שלישי - תורת הפירמידות, חלק 1

לאחר כל הדיונים הקודמים אנו מוצאים את עצמו עם מלאי רחב יחסית של מושגים, ומלאי גדול עוד יותר של שאלות לא פתורות ודקויות שיש ליישב. שני הפרקים הבאים מבקשים להרכיב לפחות חלק מהפזל שפיזרנו על הרצפה לאורך חלק זה של הספר.
שאלנו "על מה אנחנו מדברים כאשר אנחנו מדברים על דברים?" והגדרנו את נושא הדיון שלנו כדיון על אופיים ומשמעותם של מושגים. את המילה משמעות הגדרנו כאופן שבו נוצק תוכן לוך המושגים וטענו, בעקבות עבודתו של וויטגנשטיין המאוחר, שהמשמעות של מושגים היא נגזרת של השימוש במושגים. בביטוי 'אופיים של המושים' כוונתנו היא לאופן שבו הם מתנהגים כאשר הם מוצבים זה עם זה. 
כאשר אנו מקבלים את הטענה שמשמעות המושגים הינה נגזרת של השימושים בהם, להבדיל מהצורה המסורתית שבה הובנו המושגים כבעלי משמעות שממנה נגזר השימוש, אנו נתקלים בבעיה מסויימת. שכן, אם כל שימוש ושימוש לוקח חלק בהרכבת המושג, אז ישנם מספר לא סופי של מקרים של שימוש בכל מושג. בנוסף, מספר רב של השימושים במושג נעשים במהלך שיחה חולפת בין אנשים אשר אין לה ציעוד או דרך לשיכפול מלבד זיכרון עמום של המשוחחים עצמם.גם אם א נחרוג  מהשימוש במושגים על-ידי אנשים שונים וננסה להתמקד בדובר אחד הרי איש מלבד (פונס הזכרן של חורחה לואיס בורחס) לא יוכל למנות לפני עצמו את כל פעם ופעם שהם הוא השתמש במושג מסויים. לתסבוכת זו עלינו להוסיף את העובדה שכאשר אני מנסה למנות את השימושים במושג אנו בו בזמן משתמשים במושג וכך יוצרים שימושים נוספים וגם אם נמנה את אלה בין השימושים יהיה עלינו לכלול גם את ההתייחסות הזו כשימוש וכן הלאה וכן הלאה...
בעיה נוספת הניצבת לפנינו היא השימושים השונים שישנם לאותו המושג, אלה משנים את פרצופם בהתאם להקשר, לכוונה, ליחס בין הדוברים, למדיום ולידע של הדובר או לאופן שבו הדובר מבין את המושג. ניקח דוגמא: כאשר אני אומר את המילה "כלב" ומצביע על בעל החיים הקרוי כלב לביטוי 'כלב' ישנה משמעות אחת, אם, לעומת זאת אני אומר את המילה "כלב" ומצביע על אדם המושג מקבל משמעות  אחרת לחלוטין. בדומה לכך, המילה העברית 'כלב' נושאת עימה משמעות שונה מהמילה הגרמנית 'Hund'; כאר אנו אומרים את המילה הגרמנית לאדם דובר גרמנית התוכן שנמסר כאן דומה יותר לאמירה 'נחוש' או 'עקשן' או 'חד'. 
בעייה נוספת היא ההבדל בין השימושים השונים באותו המושג בזמנים שונים. בשנות השישים המילה 'לגלוש' כוונה לתנועה על גלי הים, היום המילה מתייחסת לתנועה על גלי האתר. 'אתר' היתה מילה המתארת את היש השמימי, החומר הנמצא מעל הרקיע שהוא איננו במידה שהוא ישנו, לאחר מכן זה הפך לשמו של רען המאיין את צורכו, אותו חומר זוהה והפך ליסוד בטבלא המחזורית והיום אנו משתמשים במושג הן בצורתו ההיסטורית (כמו בצירוף המילים 'גלי האתר') והן בצורתו החדשה.
בנוסף לכל בעיות אלה ישנה בעיה מהותית בהבנת המשמעות של המושגים מתוך השימוש בהם, אותה ניתן לנסח כך: מה אם אני רוצה לדעת משהו על משהו? לדוגמא כאשר אני שואל 'האם הלוויתן הוא דג?' אם נבחן את אופני השימוש השונים במושג 'דג' ובמושג 'לוויתן' נגיע לתשובה 'לפעמים' - בתנ"ך מתואר הלוויתן כדג והרמן מלוויל ב'מובי דיק' מאמץ טענה זו כמאשרת את היות הלוויתן דג. הרי זה כאילו נאמר שכלב זו חיה בעלת ארבע רגליים בדרך כלל היות וישנם כלבים בעלי שלוש. אם, לעומת זאת, נפנה להגדרה של דג (בעל קשקשים, מטיל ביצים...) ולהגדרה של יונק (יונק חלב...) נגיע לתשובה שהלוויתן איננו דג. קושי זה מעלה את הטענה שעלינו לאמץ גישה לפיה או שיש אותוריטה ובמקרה זה משמעות המושגים נגזרת ממנה ולא מהשימוש, או שאין אוטוריטה ואז אין שימוש שגוי במושג.
במקום זה וויטגנשטיין שוב בא לעזרתנו ברעיון לו הוא קרא "משחק שפה". לפי רעיון זה השיח הבין אנושי מורכב ממערכת חוקים מוסכמים לפיה פועלים המשוחחים. לפי רעיון זה ניתן לפעול לפי מערכת חוקים מסויימת מבלי שמערכת זו מקבלת צידוק תיאורתי הנפרד ממשחק השפה הנוכחי. במשחק השפה הזואולוגי הלוויתן הוא יונק. במשחק אחר, בו דייג חוזר לביתו עם "דג גדול" היות הדג יונק זניח לאירוע. 
כל הבעיות האלו ואחרות משכו את החוקרים לשני כיוונים עיקריים, מצד אחד היו אלה שביקשו לשחרר את השפה משלשלאות החוקיות שלה ולטעון שאין קרקע יציבה אלא רק מילים המרקדות בחפשיות בשיח שהוא קונבנציה אם הוא משהו בכלל, ומצד שני היו אלה שחלמו חלום על שפה מושלמת, שפה שבה ניתן יהיה לנהל שיח קוהרנטי וקונקרטי מבלי ליפול לבעיות של זליגה בין מושגים, בעיות הנפוצות בשפה המדוברת ה'נחותה' לדידם. מיותר לציין ששתי הגישות הללו כשלו נחרצות כאשר ניסו לעבור משלב התיאוריה לשלב הפרקטיקה.
כל הבעיות הללו דורשות מהחוקר המבקש לייצור תמונה של המושגים לדאוג לכך שתמונה זו של המושגים תהיה גם רחבה מספיק להכיל את כל השימושים השונים של המושגים, גם נהירה מספיק על מנת לאפשר להבנה מצומצמת יותר של המושג המסויים בתוך השימוש המסויים, גם גמישה מספיק כדי לקבל לתוכה את האפשרות של זליגה בין מושגים וגם יציבה מספיק כדי לתאר את האופן שבו כל מושג פועל בתוך השיח. מערכת כזו אתאר בחלקו השני של פרק זה.

על האהבה – פרסי ביש שלי

פרסי ביש שלי

לונדון, 1829

מה היא אהבה? שאל את החי מה הם החיים; שאל את הסוגד מה הוא אלוהים?

איני יודע את חוקתם הפנימית של אחרים, אפילו לא את של אלה אליהם אני פונה עכשיו. אני רואה שבכמה תכונות חיצוניות הם דומים לי, אך כאשר, מוטעה ממראה זה, חשבתי לפנות אל משהו משותף ולהקל על משאיה הפנימיים של נפשי עימם, מצאתי שאינם מבינים את שפתי, משל הייתי אדם מארץ רחוקה ופראית. ככל שהם הציעו יותר הזדמנויות לחוויה, רחב יותר נראה החיץ בנינו, ולמרחק רב יותר נמתחו נקודות ההזדהות. בעל רוח שאינה מתאימה להכיל עדות שכזו, רועד ונחלש נוכח עדינותה, חיפשתי בכל מקום ומצאתי רק דחייה ואכזבה.

הנך דורש לדעת מה היא אהבה. זו היא המשיכה העזה לקראת כל מה שאנו מכירים, או פוחדים מפניו, או מקווים מעבר לעצמנו, כאשר אנו מוצאים בתוך מחשבותנו שלנו תהום של ריק שאין לספקו, ומחפשים לעורר את כל הדברים שהינם, ליצור קהילה עם כל שאנו חווים בתוך עצמנו. אם נדון בהיגיון, נהיה מובנים; אם נדמיין נביא לכך שילד האוויר של מוחנו יוולד מחדש אצל אחר; אם נחוש נביא לכך שעצביו של אחר ירטטו לקצב עצבנו, כך שקרני עיניהם יוצתו בן רגע, יתערבבו ויתמוססו אל עיננו; ששפתיים של קרח קפוא לא יוכלו להשיב לשפתיים רועדות ובוערות במיטב דמו של הלב:- זו האהבה.

זה הקשר והאישור המחבר לא רק אדם לאדם, אלא לכל דבר קיים. אנו נולדים אל תוך העולם, וישנו דבר מה בתוכנו, אשר מהרגע שאנו חייים, אנו צמאים עוד ועוד אחריו. זה וודאי נמצא תואם לחוק לפיו פעוט יונק חלב מחזה אימו; נטייה טבעית זו מפתחת עצמה עם התפתחות הטבע.  אנו רואים עמומות בטבענו השכלי, מיניאטורה לכאורה של כל עצמיותנו, עם זאת, משוללים מכל מה שאנו מגנים או מבזים, מהאבטיפוס האידיאלי של כל דבר נאצל או אהוב שאנו מסוגלים לתופשו כשייך לטבע האדם. לא רק דמותו של קיומנו החיצוני, אלא תצרף של החלקיקים הזעירים ביותר מהם מורכב טבענו: מראה אשר משטחה אינו משקף אלא את צורות הטוהר והבוהק: נשמה בתוך נשמתנו המתארת מעגל הסובב אחר גן העדן של עצמו, אשר כאב יגון ורוע אינם מעיזים לעקוף. לזאת אנו מכוונים בנחישות את כל חושינו, צמאים שהם יידמו זאת ויתאימו עצמם לזאת.
הגילוי של הנוגד לזה; הפגישה עם הבנה המסוגלת להעריך בבירור את הבנתנו; דמיון שראוי שיכנס אל תוך וייתפוש את היחידויות העדינות והדקות שאנו התענגנו על נצירתם לכיסויים בסוד, עם מסגרת שעצביה, כאקורדים של שתי לירות, הנפרטים לליווי קולנו הנפלא, רוטטים עם רטיטותינו; וצירוף של כל אלה בהתאמה כזו כפי שהסוג הפנימי שלנו דורש: זו הנקודה שאין לראות ואין לתפוש אשר אליה נוטה האהבה;
להחזיק במה שדוחף קדימה את כוחות האדם, לעצור את הצל הקלוש ביותר שלו, בלי האחיזה הזו אין ללב הנשלט על ידיה כל מנוחה או הפוגה. מכאן שבבדידות או במצב הנטוש הזה שבו אנו מוקפים בישויות אנושיות ואם זאת אין להם הזדהות עימנו, אנו אוהבים את הפרחים, הדשא, המים והשמיים. בתנועות עלי האביב עצמם, האוויר הכחול, יש שם אם כן איזה תואם סודי עם לבנו.
ישנו כושר התבטאות ברוח חסרת הלשון, ונעימה בפלגים הזורמים וברשרוש קני הסוף לצידם, אשר בעזרת יחסם הבלתי נתפש למשהו בתוך הנשמה מעורר את הרוחות לריקוד של אושר עוצר נשימה, ומביא דמעות של נועם מיסתורי אל העיניים, כהתלהבותה של הצלחה פטריוטית, או קולה של אהובה השרה לך לבדך. סטרן אומר שאם הוא היה במדבר הוא היה אוהב איזה ברוש. בו ברגע שצורך או כוח זה מת האדם הופך למצבה של חיה של עצמו, ומה שעוד שורד הוא רק קליפה של מה שפעם היה.