טיול משפחתי - היום השני 02.10.2015 - שיט לטירת שילה

מלוזאן יצאנו באנייה ששטה לאורך החוף הצפוני מזרחי של אגם ז'נבה. משמאלנו עיירות ציוריות חלפו להן מנומנמות בזו אחר זו, משמאלנו ניתן היה להבחין בין גוונים של אפור את ההרים הגבוהים. חשבתי על הרומן שלי "מון בלאן" ועל כך שאני צריך לסיים אותו. הרוח הקרירה הכתה בפנינו עד שהשמש מעלינו נשכחה לחלוטין.

בלא יכולת לשאת עוד את הנוף המופלא הזה ואת הקור על פנינו, נכנסנו לתוך חדר המבואה של האנייה שחשף דרך רצפת זכוכית את מנגנון האנייה. נדהמתי לראות על המנוע את בקבוקי הזכוכית הקטנים של שמן זהוב ושקוף שהוצבו הפוכים מעל כל ציר של המנוע, שומרים אותו לנצח בתנועה החלקה והמושלמת שלמדנו לצפות מדברים שווייצרים. הם נראו כמו בקבוקי קריסטל של קוניאק המשקים קברניט זקן שהשנים הרבות על הים לא נגעו בפניו.

האגם הזה הוא הרבה דברים להרבה אנשים, אבל בשבילי זה האגם הרומנטי. זה האגם אשר לחופיו שוכנת ווילה דיודאטי, בה התגוררו לתקופה הלורד ביירון עם רופאו הנאמן ד"ר פולידורי, ביחד עם פרסי ביש שלי וזוגתו הטרייה מרי וולסטונקראפט (לימים מרי שלי). זה האגם שלחופיו הם קראו זה לזה אגדות עמים גרמניות והזו וחזו את ספרות העתיד שבה האגדה והרומן ייפגשו. בווילה ההיא יכתוב ד"ר פולידורי את סיפור הערפדים הראשון בספרות המערב, ויוליד את הז'אנר העשיר הזה, ומרי וולסטונראפט תכתוב את הרשימות הראשונות של מה שעתיד להיות יצירת המופת שלה "פרנקנשטיין", ספר המדע בדיוני הראשון והאזהרה הראשונה בספרות מפני כוחם ההרסני של המדע והטכנולוגיה.

בלא יכולת להתאפק יצאתי שוב אל הקור,  הפעם לבדי והבטתי על רצועת החוף המזדחלת, פה ושם שחפים חלפו במעוף איטי מעלינו וברבורים צפו במקום שבו המים עוד רדודים, ממסגרים גלויות של קיטש למשפחה. פתאום הבחנתי מאחורי באיש זקן שעמד והתבונן בנוף. לפי בגדיו יכולתי להסיק שהוא לא מקומי ולא אחד מלקוחות המחלקה הראשונה של האנייה שישבו בנוחות בסיפון מעלינו. במבט שני הבחנתי שהוא בוכה.

זה לא היה בכי של כאב, לא בכי עגום בשום צורה, אלא בכי כזה שנובע מחוסר היכולת של הגוף וההכרה מלהכיל את האירוע. אולי הוא פשוט תמיד חלם לצאת לשיט הזה, שנאמר עליו שהוא היפה בעולם, לא ניתן לדעת. אבל בשבילי הוא היה שם מוצף מהתרגשות בגלל שלפני ארבעים שנה, אולי חמישים, הוא היה פה, ביחד עם אשתו, בדיוק כמו שאני כאן עכשיו עם אשתי, ושבמהלך השנים הם שניהם הבטיחו זה לזו שישובו לכאן, אולי אפילו לספינה המסוימת הזו. ושעכשיו, לבדו, הוא מגשים את ההבטחה הזו.

לאחר ניסיונות מרובים, הצלחנו לתפוש שולחן במסעדה של האנייה. אני רק רציתי משהו חם, הזמנתי קפוצ'ינו ושאלתי את בתי מה תרצה, להפתעתי היא ביקשה שוקו, מוכיחה לחלוטין שהיא מבינה יותר טוב ממני מה מתאים לאווירה הזו. הקפוצ'ינו היה דוחה והשוקו היה כל כך חם שעד שהצלחנו לקרר אותו בשביל הילדה האנייה הגיעה אל התחנה שבה רצינו לרדת - טירת שילה.

הטירה הזו ידועה כאתר נפלא לבקר בו - טירה ימי-בנימית בסגנון תקופת הצלבנים, אבל בשבילי זו הייתה הטירה אשר, בעקבות טיול במרתפיה, ביירון כתב את הסונט שלו על טירת שילה:

ETERNAL Spirit of the chainless Mind!
Brightest in dungeons, Liberty! thou art,
For there thy habitation is the heart—
The heart which love of thee alone can bind;
And when thy sons to fetters are consign’d—	5
To fetters, and the damp vault’s dayless gloom,
Their country conquers with their martyrdom,
And Freedom’s fame finds wings on every wind.
Chillon! thy prison is a holy place,
And thy sad floor an altar—for ’twas trod,	10
Until his very steps have left a trace
Worn, as if thy cold pavement were a sod,
By Bonnivard!—May none those marks efface!
For they appeal from tyranny to God.

 לימים הוא ירחיב את הסונט הזו ליצירה ביוגרפית של אותו נזיר בשם בוניבאר, תחת השם "האסיר משילה", יום יבוא ואתרגם אותה.

בתכנית המקורית התכוונו להיכנס לטירה וליהנות מסיור בחדריה העתיקים, לראות את בתי הכלא העתיקים ואת חדי הנסיכות, אבל השעה הייתה כבר חמש וחוצמזה - תמיד כדאי להשאיר משהו ששווה לחזור בשבילו. וכך, לאחר שאמרנו שלום לצריכי הטירה ולספינתנו ולקבוצת התיירים האחרונה שהצליחה להספיק לסיור האחרון של היום יצאנו להמשך דרכנו.

ידעתי את הכיוון הכללי שעלינו לקחת אבל כאן ניצבתי בפני שאלה: מהטירה היו שתי דרכים החוצה: הגדולה, דרך גשר ואל כביש ראשי שכבר ניתן היה לראות שהוא מוביל למסבאה חמימה - תחנה חשובה בכל טיול. ועוד שביל שטן, שבנקל ניתן היה לחשוב שהוא מוביל לאיזה מחסן של גננים או שירותים ציבוריים או לסתם איזה כלום קטן בשולי הדרך. הפלאפון שלי החליט שזה זמן טוב להיכשל בהפעלת הGPS ונאלצתי לקבל החלטה של הרגע, כאשר כל מה שהיה לי לעבוד איתו זה צילום לווין של המקום שראיתי לפני חודשיים כשתכננתי את המסלול. זכרתי שיש כביש ראשי ונוח ושיש שביל נוסף שאמור להביא אותנו עד למונטריי, דרך טיילת פרחים. האם זה היה השביל הזה? אם כן האם לא היה אמור להיות איזה סימון על הדרך? איזה שלט שדרכו השביל ישוויץ ביעדו בגאווה למבקרים. ואולי לא, אולי דווקא לא! אולי - השביל הזה נועד ליודעי דבר ולא להמונים. 

"נלך מכאן" אמרתי לאשתי והחוויתי לעבד השביל הקטן. היא הביטה בי במין מבט שאומר בשבריר שנייה "אתה בטוח?" ו"הכלת לאיבוד - נכון?"

ירדנו בשביל. לא טעיתי.

מון בלאן, פרק 5. פואמה סימפונית

לתחילת הספר
לפרק הקודם

5. פואמה סימפונית

ישנן דרכים רבות להתכונן למסע. במיוחד מסע מסוג זה שאין ספק שדרושה לו מידה זו או אחרת של התכוננות. אמנם, ניתן להתכונן למסע במשך שבועות ואפילו חודשים, אבל מקום מיוחד נשמר תמיד ליום האחרון שלפני היציאה למסע. זמן זה נושא בחובו אווירה מיוחדת של "ההזדמנות האחרונה". ההזדמנות האחרונה להימנע מטעויות קריטיות, וכמובן, ההזדמנות האחרונה לבצע טעויות גורליות.

ישנם הדקדקנים, שבוחרים בזמן זה לעלעל שנית במפות המסע, שמוודאים חמש פעמים שהכרטיסים אכן נמצאים במקומם, שעוברים שוב ושוב על רשימת המצרכים הנחוצים, שמפרקים את תיק המסע שלהם שוב ושוב רק כדי לוודא שאכן כל מה שאמור להיות בתוכו, אכן נמצא בתוכו. מיותר לציין שתמיד הם שוכחים דבר אחד וגם אם דבר זה הינו שולי ביותר, היעדרו יטריד אותם לכל אורך המסע. איך יכולתי לשכוח את הצעיף הירוק, הם ישאלו את עצמם בכל פעם שצווארם יחוש צינה, ולמרות שהם כן זכרו לארוז צעיף אחר, צעיף זה תמיד יתגלה כעבה מדי, דק מדי, מגרד מדי או מחממם מדי, ובכל אופן, הרבה פחות טוב מזה שאיננו.

האנשים האלה הם בדיוק האנשים שלא נמצאים אף-פעם בטיול עצמו. רגליהם אולי יצעדו על השבילים של הטיול, עורם אולי יישרף מהשמש המקרינה מעלה מהשלג הלבן. אך ראשם, ראשם לא יהיה בטיול כלל וכלל, הוא יהיה טרוד כל הזמן בנקודה הבאה, בחישוב המרחק עד העיקול הבא, בגובה השמש, באיכות נעליהם, בארוחה שיאכלו בערב, או בטיבה של הטיסה חזרה. הם אלה שתמיד מבקשים להמשיך כשאחרים רוצים לעצור ולספוג את הנוף.

לעומתם, ישנם אלה הבוחרים לבלות את הזמן עם משפחתם. לשחק את המשחק המשפחתי המיוחד הזה, לפיו הכול כל-כך מושלם בבית, שאני לא מבין למה דווקא עכשיו אני צריך ללכת. 

קל לזהות את האנשים האלה בערב שלפני המסע, הם אלה שפתאום דורשים שכל המשפחה תאכל את ארוחת הערב ביחד והפעם בלי טלוויזיה דלוקה, ואז שותקים כאילו זו הסעודה האחרונה. הם אלה שמוצאים, דווקא בערב הזה, סיבה לריב על שום דבר רק בשביל שהם יוכלו אחר כך להתנצל.

ואל לנו לשכוח את הקבוצה של האנשים שאינם מתארגנים למסע, אלה הטוענים שכל מה שהם צריכים זה רק זוג נעליים ומעיל. האנשים האלה, ספונטניים ככל שיציגו את עצמם, מזניחים, מן הסתם בכוונה, כמה עובדות פשוטות לגבי מתלתליהם המעטים. הם מתעלמים מהעובדה שהנעליים לרגליהם עלו כמו משכורת חודשית של סטודנט ממוצע, שהמעיל שעל גבם הוזמן על-ידיהם במיוחד מאותה החברה שרק ממנה אנשים רציניים כמותם יכולים להזמין מעילים, ושחוץ מנעליים ומעיל הם תמיד מזניחים להזכיר את המצרך הנוסף שהם מביאים איתם לכל מסע – כרטיס האשראי אשר יציל אותם מכל מחסור.

אכן ישנן דרכים רבות להתכונן למסע, אך דניאל לא השתייך לאף אחת מהקבוצות שהוזכרו; עם המשפחה הוא נהג להתרועע אך ורק באירועים שמהם לא הצליח להתחמק, את התיק ארזה לו דפנה כאשר ההנחיה היחידה שהיא קיבלה ממנו היא שלא יהיה שם שום דבר שהומצא אחרי שנת 1900. במקור ההנחיה הייתה 'שום דבר שנוצר אחרי 1900', אבל כשדפנה הזכירה לו שנעליים בנות מאה שנה אינן באיכות מתאימה להליכה, הוא שינה את הנחייתו ל'הומצא'.  הנעליים מעור אייל ומעיל הצובל הוזמנו מרוסיה כבר לפני שבועות ונארזו לפי מספר ימים וכרטיס האשראי  תחת איסורי הקדמה. דניאל לא יכול היה להתכונן כמו כל אדם בדיוק משום שהמסע הזה צריך להיות בדיוק מה שיבדיל אותו, בעיניו, מכל המתכוננים האחרים.

עבור דניאל הייתה רק דרך אחת להתכונן למסע הזה, דרך שמעטים האנשים שצועדים בה, במיוחד בימים דיגיטאליים אלו, דרך הנוגעת היישר בשורש הבלתי מדובר של עצם סיבת מסעו; היא הורכבה ממזיגה של כוס מכובדת של ברנדי, לבישת פיג'מת משי אדומה וחלוק תואם, ישיבה על הכורסה בחדר הקריאה, בזמן שהסימפוניה הפנטסטית של ברליוז מתנגנת ברקע, וקריאה בספר שיריו של פרסי ביש שלי בשיר הנבחר -  "Mont Blanc".

יש להקדים ולומר, לפני שתחל מלאכת הקריאה, שלמרות שלמתבונן מהצד, תמונה זו נראית שלווה מאין כמוה, המציאות לא יכולה להיות רחוקה מכך. בעבור דניאל, כמו בעבור רבים אחרים, קריאת שירה, שהיא חוויה מספקת בהחלט עבור המיעוט הנבחר שבנינו, היא גם כן פעולה קשה מאין כמוה. במיוחד מכיוון שדניאל לא נמנה עם אותם קוראים מחוננים שהמילים על הדף והמילים שבראשם זהות, לא ולא, עבור דניאל הייתה זו הזמנה לדו-קרב, רצונו להבין את המילים, להבין את המשורר, רצון זה שמורים רבים מחוגי הספרות של ימינו יטענו שהוא בלתי אפשרי, או לפחות חסר תוחלת, הביא אותו לראות את עצמו, כשהוא ישוב כך על הכורסא כלא פחות ממתאגרף צעיר שנכנס לזירת ענקים.

הוא קרא את השיר הזה פעמים רבות בעבר, אך בכל פעם שהוא קרא את השיר הזה, למרות שהוא עצמו השתנה לאין ערוך במשך השנים, ולמרות שהוא תמיד התכוון לקרוא את השיר הזה אחרת, אותו הדבר קרה, והוא תמיד נשאר עם אותה הבנה, או ליתר דיוק, אי-הבנה של השיר. קשה להסביר זאת במילים אז הבה נצטרף אליו עכשיו, בזמן שהוא קורא את השיר הזה, על מנת לבחון כיצד בדיוק הוא קורא את השיר הזה, שכן גם עכשיו, כמו בכל פעם אחרת, אותו הדבר שקרה עד כה, מתרחש.

רק החלה הקריאה, רק רפרפו עיניו מעל שורותיו הראשונות של השיר, והנה היקום הנצחי של הדברים הכה בו. הוא דמיין מצב שבו יוכל להתבונן בכל אותם הדברים, שהטבע בכבודו ובעצמו יהא ניצב לפניו והוא יוכל לראות כך את כל אותם הדברים המופלאים שאותו יקום אדיר מציע. המשורר, כך הוא האמין, רואה זאת ברוחו, המשורר שואב מהדברים שמולו את האינסופיות שבתוכם, ואילו דניאל שואף בכל כוחו, אך ללא הצלחה, לראות את אותם הנחלים והעצים שהמשורר ההוא ראה. שם. על הגשר. כשלפתע ההר הלבן התגלה לפניו.

הוא ראה בתוך המילים של השיר את האופן שבו שֶלי, הצעיר והטהור, התבונן בערוץ הנחל השקט שזרם תחתיו ועקב אחריו, משתדל לדמיין את כל הפלא וההדר שאותם קרחונים מאיימים ומערות סודיות רומזים לגביו. אבל גם הוא, המשורר, דמיין. הוא לא ראה באמת, אלא רק בעיני רוחו, הנה שוב זה כתוב, אם המשורר מתוודה שהוא עצמו רק מדמיין, אז מה הוא רואה שם? רואה בעיניו?

דניאל הרגיש שזה לא המשורר אלא הוא שמדמיין. זה הוא שבחוסר אונים מנסה לראות, להבין את מה שהמשורר הבין בבהירות כזו, והוא הרגיש אשם על כמות הניחושים שהוא היה חייב לבצע.  

וכך, מתוך הסוד הזה, מתוך השאלה הזו, מתוך הדמיון של דניאל האבוד בתוך המלים של שֶלי, מתוך הערפל הזה שבין אופוריה ואפורייה, מתוך הענן הזה של אי הוודאות – ההר מופיע. מגיח כמו אמת.

האם כך הוא יופיע עבורי? דניאל הפסיק את הקריאה והחל מהרהר, האם הוא יופיע כך מלא הדר כאל ואלמותי כהר? או שמא כבר קלקלתי את עצמי, שמא כל התמונות שראיתי של ההר הזה כשניסיתי להצית את דמיוני, גנבו מתחת רגלי את אותה ההפתעה ששֶלי מתאר. שֶלי רואה את ההר וכשהוא רואה אותו הוא מבין שאכן הוא ראוי לכבוד אלים. הוא רואה את אותן התהומות שהוא מכיל ואת אותה שממה קפואה, אותו מדבר לבן, והוא נבעט לממלכתו של המבועת והוא חלש כמו שהיה לפני כן. וגם אני, כך חשב דניאל, עכשיו, חלש. חלש ומיואש ממאמצים לפענח את צופן המילים הזה. האם כך זה יהיה בהר? אני אהיה חלש ומיואש ולא תהיה לי ברירה אלא לוותר על ההבנה? לא תהיה לי ברירה אלא להמשיך. ובמחשבה זו הוא השיב את עיניו למילים.

והנה כל הדברים, אותם הדברים ששֶלי הזכיר בהתחלה, ניצבים לפניו כמו חיילים ומגנים עליו מפני העלטה. והוא נשטף בגליו השקטים של הטבע, הוא נרגע ולו לרגע, ובמהרה הוא מבין שגם השקט שותק. וגם בו אין תשובה מובנת, רק דממה, שלווה ואטומה. והוא, המשורר, כמו טובע המבקש להינצל. והוא משתמש בכוחו האחרון - בדמיון המופלא שלו, וגם בו אין מזור. הפחד לא נוטש והמוות לא מקל, ההר – עיר של קרח מבוצרת בצוקים. שאין יוצא ואין נכנס ואין בה דבר שמשתנה מלבד הנחל.

לא נכון! דניאל התקומם אל מול המשורר – יש נכנס ויש יוצא - כל עונה מטיילים רבים פוקדים את ההר. למה הוא מתכוון כאן? מי לא נכנס ולאן? שוב השאלות האלה עוצרות אותך מלהמשיך, הוא חשב. שוב אתה כועס ומפסיק, אולי לשם אין נכנס ויוצא, אולי לתוך הסודות של ההר אין מי שנכנס. אז יש שם סוד, אם כן. ישנה אמת נחבאת בהר. אמת של כוח שאיני מבין. אמת ששֶלי ראה, או לפחות חזה, בדמיונו.

אך את פשר הסוד הזה הוא לא ידע, הוא קרא שוב את השורות האחרונות של השיר, מבין ששוב הוא לא פיצח את הצופן החבוי במילים של השיר. אולי אין צופן? אולי אין כאן סוד? הוא לא יכול היה להתחמק מהמחשבה הזו – הדבר היחיד שהוא הבין מהשיר הוא בדיוק זה, שיש שם בהר, אולי, סוד מיוחד.  שֶלי, ככל הנראה, ראה את הסוד הזה. הוא ראה את הסוד ולכן הוא כתב את השורות האלה כדי שכל קורא יוכל לחזות גם הוא בזו האמת של ההר. כל קורא, כמובן, מלבד דניאל.

דניאל לא היה רגיל בקריאת שירה. הוא לא באמת אהב לקרוא שירה, לא, בכל אופן, כמו שהוא אהב להיות קורא שירה. לכן הכעס. לכן האכזבה. אל מול השיר, דניאל תמיד הרגיש בעמדה של מיעוט.

וכך, כשהוא קורא שוב את הבית האחרון, את אותן מילים שלוות שמסיימות את השיר, דניאל ראה ששוב הוא קרא את כל השיר ושוב, למרות שפרסי נרגע בשלוות הבנה, דניאל נותר כמהה לתשובות. המשורר ליווה אותו בדרך שאלות והצביע איפה התשובה נמצאת והוא, דניאל, כבכל קריאה, פספס לאן האצבע מורה. דניאל נשען לאחור, לגם לגימה הגונה מהברנדי, עצם עיניו ומובס הניח את הספר לצדו.

הוא היה מובס, אמנם, בקרב,  אך לא במלחמה. הוא ידע שיש ברשותו עוד שני ספרים לפתוח בטרם ייגמר הלילה. בכל זאת, למסע שכזה צריך להתכונן כמו שצריך. זה לא הזמן לתבוסתנות במסווה של עצלות. זה הזמן לקום.

וכך, כמתאגרף חלש, הוא קם לסיבוב השני. עודו כואב מתחושת התבוסה הקודמת. הספר של שֶלי הוחזר למקומו במדף הספרייה ואותה היד שהניחה אותו במקומו נעה שמאלה מספר סנטימטרים ומשתה משם ספר נוסף; "Coleridge's Poetical Works". שם, בעמוד 165, מחכה לו יריבו הבא, ושמו המאיים חקוק בזיכרונו "המנון לפני זריחה, בעמק שָמוּנִי" אשר נכתב גם הוא למרגלות ההר, על גדות נהר האָרְבְ.

מצבים נואשים מצריכים אמצעים נואשים ודניאל לא היה במצב רוח לוותר, גם הטיפוס יהיה קשה ואם אוותר עכשיו... הוא פנה אל המאפירה והקיש עליה במקטרתו לרוקן את תכולתה. לאחר מכן פנה לאחור והשיב מבטו אל הספרייה. שם, במדף שרק חציו מלא ספרים, תיבה של עץ הייתה מונחת, תיבה יפהפייה מעץ דובדבן בגון אדמוני, ועיטורים של גלים החרוטים ביד אמן מכסים את המכסה שלה.

מסיבות של צניעות הפרט ומחשש שבדברי ישתמעו מילות דיבה או אפילו משהו שיכול להתפרש כהפללה, לא נוכל לפרט, במסגרת מכובדת זו, מה הכילה התיבה הזו שדניאל שלנו כה אהב, די יהיה אם נאמר שאת כפתורו של פרח הוא הוציא משם, פרח ירוק אשר אבקניו דמו לפרווה סגלגלה. את הכפתור הוא הניח בעדינות בתוך מקטרתו ומצויד במצית ובספר השני הוא שב לכורסת הקריאה, מוכן לקרב הבא.

היו לו הרבה שאיפות לקריאה הבאה, שאיפות להבין, שאיפות לקרוא את הכול, שאיפות מהמקטרת, ושאיפות לא רק לקרוא, אלא להישאב לשם, לתוך השיר.

אך הקריאה, כאישה חזקה, ברגע שתאחז בה, או ליתר דיוק, ברגע שהיא תיתן לך לחשוב שאתה אוחז בה, היא תסתור לך ותשנה את פניה ואתה, שרוך אחריה, תלך לאן שהיא תצביע וכל תקווה לשליטה שהייתה לך תאבד כשכחה של חלום.

שוב הוא החל לקרוא ושוב ההר נגלה ברוב הדר, ונהר האָרְבְ הזה המסתורי רועם לרגליו. אני חייב לוודא שהמסלול עובר בנהר הזה, דניאל חשב, אני חייב לראות מה שהם ראו, את אותו ים אורנים, את אותה עיר שוממה. גם אני רוצה כמוהו, לסגוד לסוד בבדידותי. כמה צבוע אתה, הוא חשב, אפילו מחשבותיך בוגדות בך. לא. לא בחוויה של זה אתה חפץ ולא בזו של אחר, בסופו של דבר אתה רוצה להיות מופתע, זה הכול, בסך הכול, לבלתי צפוי אתה מצפה. תשתוק כבר! שתוק כבר מוח קודח! שתוק ולך אחרי העיניים השבות למסלול הסלול במילים.

עורי נשמתי! הרי לך תפילה וכמו רוב התפילות בהן נפגשתי גם זו נראית תפלה. מה זה? מה פתאום עכשיו כשהוא, המשורר הנשגב, מבקש לעורר בני אלוה, אני במחשבתי מלא בארס השטני של ציניקן זקן? חשבתי שאת הדמות הזו אני שומר למלחמות אמתיות, ומה זו אם לא מלחמה? ומה מצפה לי בהר? המחשבה הארסית הזו, חשבתי שהשקטתי אותה בבגרותי והנה, ללא הזמנה, היא חודרת, השטנה, אש טינה. רוחי שתקי כבר! הסכיתי! לא נזרוק את עצמנו על מוקד, הנה השיר ממתין לך, בינות גלי עשן.

עורו כוכבים! הרי פקודה, של מישהו שיש בו כוח להניע, של מישהו שלא חושש להיות מונע. אך מה הן השאלות האלה החודרות לתוך אותה תמונה יפה, וכמו סרטן הן מתרבות ומכסות הכול בעלטה. את כל אותם הרים, עצים וקרחוני בדידות? מי הוא הכוח הזה שכופה כזה גבול, שמגדיר בגדרות את ההר, כמו מסגרת, בתמונה על הקיר?

מה זה? או כמו שמתאר זאת המשורר, "מי זה"? שעורר בזעמו את הספק? או לא ספק. אולי תמיהה? מוזר, חשב דניאל, הנה רציתי להטיח בו מילים שאולי כדאי שאכוונם לעצמי? הרי את הספק לא הוא הכניס למשוואה. השיר פוקד כל חי כמתוך תובנה, השיר מכוון למטרתו. אבל אני, אני מחדיר את הספק. או שמה הוא מחדיר עצמו אלי. אני חושש משאלות, הוא רק רואה בהן דבר-מה בין הדברים. אולי אפל יותר, פחות טהור, יותר קודר, אבל בכל זאת חלק מהנוף.

ובכן לא הוא זה שצריך לזעוק להר להתעורר, לא הוא זה שצריך לקרוא לנהרות אלא אני, אני הוא השבוי בבור שאלות ואני מי שצריך לצאת ממנו. אבל בכל זאת, אלו מילים של מטיף. מילים יפות המבקשות לחדור ללב הכמהה לאמונה. אבל ליבי לא לאמונה כמהה, ליבי תמיד אהב לנדוד בין שאלות. תמיד הייתי שוחה בהן כבבריכה טבעית אשר מימיה מתוקים. שקרן. לא תמיד. לא עכשיו. עכשיו אתה פוחד מהן. חושש וחושק בו זמנית. והנה הוא, המשורר, והוא קורא לאלוהים.

דניאל צחק בינו לבין עצמו, קולרידג' לא שמע ש”You cannot petition the Lord with prayer”. הוא מת הרבה לפני-כן.

והנה קולרידג', משורר צעיר-זקן, והוא קורא שוב להרים. וכוחו אדיר אלפי מונים שכן הוא זימן את כוחו של ה"הוא". ולעומת כל העוצמה שבה השיר נחתם, הדבר היחיד שדניאל מרגיש יותר מזחיחות זה בלבול.

דניאל לא רצה באמת לקום ולקחת ספר נוסף, אבל הוא עשה את זה. גופו מתנודד בלאות לעבר המדף, ידו השיבה את הספר ותנועתה אומרת - הקרב נגמר אני הפסדתי, נצא לעוד סיבוב. העובדה שוורדסוורת היה המשורר הבא ברשימתו, ללא ספק השפיעה על התנהגותו. מאז ימיו הצעירים הדבר היחיד שהוא מצא בשירתו של וורדסוורת זה תחליף מצוין לווליום. הוא חייך. למרות שלא היה בו זיק של כוונה לקרוא את הספר הוא התיישב בחזרה על הספה, ה"פרלוד" בידו, ונרדם.

לפרק הבא

השערות על מטאפיזיקה, פרסי ביש שלי

1. הנפש

זו אקסיומה בפילוסופיית הנפש, שאין אנו יכולים לחשוב על דבר מה שלא תפשנו. כאשר אני אומר שאין אנו יכולים לחשוב על דבר-מה, אני מתכוון שאין אנו יכולים לדמיין דבר, אין אנו יכולים להגות בדבר, אין אנו יכולים לזכור דבר, אין אנו יכולים לחזות דבר. השילוב המדהים ביותר של שירה, הדדוקציה המעודנת ביותר של הלוגיקה והמתמטיקה, אינם אלא שילובים שהשכל עושה מרשמיו בהתאם לחוקים שלו. קטלוג כל מחשבות הנפש וכל שינוייהם האפשריים, הוא היסטוריה מקיפה של היקום.

אך, ניתן לטעון כנגד, התושבים של הפלנטות השונות במערכת השמש הזו ובמערכות אחרות; וקיומו של כוח הנושא יחסים שווים לכל שאנו תופשים ולכל שהננו, כמו מה שעושה הדבר שאנו קוראים לו סיבה למה שאנו קוראים תוצאה, מעולם לא היו מושאים לחישה, ועם זאת חוקי המוח כמעט באופן מוחלט מניחים, בהתאם לנטייה השונה של כל אחד, השערה, שכנוע או אמונה בקיומם. התשובה היא פשוטה: על מחשבות אלה להיכלל גם כן בקטלוג הקיום; אלו הם האופנים לפיהם המחשבות מחוברות; ההתנגדות רק מוסיפה כוח למסקנה, כי מעבר לגבולות התפישה והמחשבה דבר אינו יכול להתקיים.

מחשבות, או רעיונות, או מושגים, קיראו להם איך שתחפצו, שונים זה מזה, לא במין, אלא בעצמה. היה זה מקובל להניח שמחשבות נבדלות המשפיעות על מספר אנשים, ברווחים רגילים, בזמן המעבר של ריבוי מחשבות אחרות, אשר נקראות מושאים אמיתיים  או אובייקטים חיצוניים, שונות לחלוטין במינן מאלה המשפיעות רק על אנשים מועטים ואשר חוזרות ונשנות במרווחים בלתי מוגדרים, והן בדרך כלל יותר מעורפלות ובלתי מובנות, כמו לדוגמה הזיות, חלומות ורעיונות השיגעון. שום הבחנה הכרחית בין רעיון זה או אחר, או קבוצה זו או אחרת שלהם, מבוססת על אבחנה נכונה של טבע הדברים, אלא רק על התחשבות באילו מחשבות משועבדות באופן קבוע לביטחון ולאושר של החיים; ואם שום דבר אחר לא בוטא בהבחנה זו, הפילוסוף יכול להתאים את שפתו בבטחה לזו של הגסים ממנו. אך הם מתנהגים כאילו הם מניחים הבדל הכרחי, אשר אין לו יסוד מאמת, ואשר מניח תפישה צרה ושקרית של הטבע האוניברסלי, ההשערה היא האם של העויות הנוראיות ביותר. הבדל מסויים בין כל מחשבה של השכל הוא בהחלט, תוצאה הכרחית של החוק אשר לפיו הוא תופש גיוון ומספר; אך הבדל כללי והכרחי הינו שרירותי לחלוטין. העיקרון של ההסכמה והדומה בין כל המחשבות הוא שהן כולן מחשבות; העיקרון מאחורי אי ההסכמה שלהם נמצא במגוון ובאי הסדירות של האירועים לפיהם הם מופיעים בשכל. מקום ההסכמה למקום בו הם נבדלים, הינו כהכול ללא כלום. הבחנות חשובות, של דרגות שונות בעצמה, בהחלט חייבות להיות מיוסדות ביניהן, אם הם היו, כפי שהם יכולים היו להיות, כנושאים של דיון מוסרי וכלכלי; אך זו שאלה אחרת לחלוטין.

באמצעות התייחסות שכל הידע ככבול על-ידי התפישה אשר פעולותיה יכולות להיות מחוברת באופן בלתי מוגדר, אנו מגיעים לתפישה של הטבע נפלאה יותר באופן שאין לבטאו, פשוט ואמיתי, לעומת שיטות רגילות של התחשבות מסובכת וחלקית. כמו-כן להרהורים על היקום, בהיבט מקיף וסינטתי זה, איננו מוצאים את ההבחנה הדקה של שינוייו וחלקיו.

ניתן ליצור סולם, הגדל בהתאם לדרגות של יחס משולב של חיוניות, משך, קשר, זמני חזרה, ותועלת, אשר יהיה התקן, לפיו יהיה ניתן למדוד את כל הרעיונות, ושרשרת רציפה של הבחנות מעורפלות באופן מוצלח תיחשף, מהרשמים העדינים ביותר של החושים עד השילובים המובחנים ביותר של רשמים אלה; מהפשוטים שבחיבורים אלה ועד לאוסף האדיר של הידע אשר, כולל את בענו שלנו, יוצר את מה שאנו קוראים לו היקום.

אנו מכירים באופן אינטויאיטיבי בקיומנו, ובקשר של הרצף של רעיונותינו הבאים בעקבותו, אשר אנו ממשיגים כזהותנו. אנו מכירים גם בקיומם של נפשות אחרות; עם כי לא באופן אינטואיטיבי. העדות שלנו, בהתייחס לקיומן של נפשות אחרות, מתבססת של יחס מורכב ביותר של רעיונות, אשר אין ממטרת חיבור זה לנתח. הבסיס ליחס זה הוא ללא ספק, חזרה מווסתת של אוסף הרעיונות, אשר להתכוונות הרצונית שלנו, בכיוון מסויים אחד, אין כוח לצמצם או לעצור וכנגד חזרה זו אשר הם יכולים רק לספק באופן חלקי. חוקי המחשבה שאין להתנגד אליהםמונעים ממנו להאמין שהגבולות המדוייקים של רעיונותינו עצמם אינם הגבולות האפשריים של הרעיונות; החוק אשר היסקים אלוה שאובים בהתאם לו, קרוי אנלוגיה; וזהו הבסיס לכל הסקותנו, מרעיון אחד לאחר, עד כמה שהם דומים זה לזה.

אנו רואים עצים, בתים שדות, ישויות חיות בצורתנו שלנו, ובצורות פחות או יותר תואמות לשלנו. אלה משנים באופן נצחי את אופן קיומם ביחס אלינו. על מנת  גיוון האופנים האלה, אנו אומרים, אנו נעים, הם נעים; וכפי שתנועה זו מתמשכת, אמנם לא באחדות, אנו מבטאים את תפישתנו במסלול על-ידי – זה היה, זה הוא, זה יהיה. שינויים אלה הם אירועים או מושאים, והם הכרחיים, בהתייחס לרבתם לזהות האנושית, לקיום הנפש האנושית. משום שאם האי-שיוויונויות, המופקת על-ידי מה שהומשג כפעולות היקום החיצון, ייושרו על-ידי תפישת ישותנו, המאחדת וממלאת את מרווחי הביניים, תנועה ומידה, וזמן, וחלל; יסודות הנפש מופשטים כך. חישה ודמיון מופסקים. אין להתייחס לנפש כטהורה.

 

2. מהן מטאפיזיקות. טעויות בשיטות המקובלות בהתייחס אליהן.

איננו מתייחסים במידה מספקת למה שחולף בפנימיות עצמנו. או משלבים מילים אשר שולבו אלף פעם בעבר. בנפשנו אנו מדמים דיעות שלימות; ובביטוי דיעות אלה, משפטים שלמים, כאשר נתפלסף. כל סיגנון ביטויינו את הרגשותינו מטומאים בגניבה הספרותית הנדושה ביותר. מילותנו מתות, מחשבותנו קרות ושאולות.

הבה נהרהר בעובדות: הבה, בלימוד הגדול של עצמנו, נכפוף בנחישות את הנפש להתייחסות נוקשה לעצמה. איננו מסופקים עם הנחה והיסק, והיקש, במדעים המתייחסים למושאים חיצוניים. כבאלה, הבה גם, בהתייחס לתופעות הנפש, נאסוף באופן מדוקדק את העובדות האלה שלא ניתן להפריך. מטאפיזיקה תאחז כך ביתרון הבולט לעין על כל המדעים האחריםף שכל סטודנט, דרך התייחסות קשבת לנפשו,יוודא את הסמכויות עליהן כל ההכרזות המתייחסות אליהן מסתמכות. כך לא יכולה להיות שום מרמה, אנו עצמנו, בהיותנו מופקדים על עדויות הנושאים בהן אנו מתחשבים.

מטפיזיקה יכולה להיות מוגדרת כחקירה המתחשבת בדברים האלה השייכים לטבע הפנימי של האשם או מקושרת אליו.

נאמר כי הנפש מפיקה תנועה; וניתן יהיה גם לומר באותה מידה כי התנועה מפיקה נפש.

על האהבה – פרסי ביש שלי

פרסי ביש שלי

לונדון, 1829

מה היא אהבה? שאל את החי מה הם החיים; שאל את הסוגד מה הוא אלוהים?

איני יודע את חוקתם הפנימית של אחרים, אפילו לא את של אלה אליהם אני פונה עכשיו. אני רואה שבכמה תכונות חיצוניות הם דומים לי, אך כאשר, מוטעה ממראה זה, חשבתי לפנות אל משהו משותף ולהקל על משאיה הפנימיים של נפשי עימם, מצאתי שאינם מבינים את שפתי, משל הייתי אדם מארץ רחוקה ופראית. ככל שהם הציעו יותר הזדמנויות לחוויה, רחב יותר נראה החיץ בנינו, ולמרחק רב יותר נמתחו נקודות ההזדהות. בעל רוח שאינה מתאימה להכיל עדות שכזו, רועד ונחלש נוכח עדינותה, חיפשתי בכל מקום ומצאתי רק דחייה ואכזבה.

הנך דורש לדעת מה היא אהבה. זו היא המשיכה העזה לקראת כל מה שאנו מכירים, או פוחדים מפניו, או מקווים מעבר לעצמנו, כאשר אנו מוצאים בתוך מחשבותנו שלנו תהום של ריק שאין לספקו, ומחפשים לעורר את כל הדברים שהינם, ליצור קהילה עם כל שאנו חווים בתוך עצמנו. אם נדון בהיגיון, נהיה מובנים; אם נדמיין נביא לכך שילד האוויר של מוחנו יוולד מחדש אצל אחר; אם נחוש נביא לכך שעצביו של אחר ירטטו לקצב עצבנו, כך שקרני עיניהם יוצתו בן רגע, יתערבבו ויתמוססו אל עיננו; ששפתיים של קרח קפוא לא יוכלו להשיב לשפתיים רועדות ובוערות במיטב דמו של הלב:- זו האהבה.

זה הקשר והאישור המחבר לא רק אדם לאדם, אלא לכל דבר קיים. אנו נולדים אל תוך העולם, וישנו דבר מה בתוכנו, אשר מהרגע שאנו חייים, אנו צמאים עוד ועוד אחריו. זה וודאי נמצא תואם לחוק לפיו פעוט יונק חלב מחזה אימו; נטייה טבעית זו מפתחת עצמה עם התפתחות הטבע.  אנו רואים עמומות בטבענו השכלי, מיניאטורה לכאורה של כל עצמיותנו, עם זאת, משוללים מכל מה שאנו מגנים או מבזים, מהאבטיפוס האידיאלי של כל דבר נאצל או אהוב שאנו מסוגלים לתופשו כשייך לטבע האדם. לא רק דמותו של קיומנו החיצוני, אלא תצרף של החלקיקים הזעירים ביותר מהם מורכב טבענו: מראה אשר משטחה אינו משקף אלא את צורות הטוהר והבוהק: נשמה בתוך נשמתנו המתארת מעגל הסובב אחר גן העדן של עצמו, אשר כאב יגון ורוע אינם מעיזים לעקוף. לזאת אנו מכוונים בנחישות את כל חושינו, צמאים שהם יידמו זאת ויתאימו עצמם לזאת.
הגילוי של הנוגד לזה; הפגישה עם הבנה המסוגלת להעריך בבירור את הבנתנו; דמיון שראוי שיכנס אל תוך וייתפוש את היחידויות העדינות והדקות שאנו התענגנו על נצירתם לכיסויים בסוד, עם מסגרת שעצביה, כאקורדים של שתי לירות, הנפרטים לליווי קולנו הנפלא, רוטטים עם רטיטותינו; וצירוף של כל אלה בהתאמה כזו כפי שהסוג הפנימי שלנו דורש: זו הנקודה שאין לראות ואין לתפוש אשר אליה נוטה האהבה;
להחזיק במה שדוחף קדימה את כוחות האדם, לעצור את הצל הקלוש ביותר שלו, בלי האחיזה הזו אין ללב הנשלט על ידיה כל מנוחה או הפוגה. מכאן שבבדידות או במצב הנטוש הזה שבו אנו מוקפים בישויות אנושיות ואם זאת אין להם הזדהות עימנו, אנו אוהבים את הפרחים, הדשא, המים והשמיים. בתנועות עלי האביב עצמם, האוויר הכחול, יש שם אם כן איזה תואם סודי עם לבנו.
ישנו כושר התבטאות ברוח חסרת הלשון, ונעימה בפלגים הזורמים וברשרוש קני הסוף לצידם, אשר בעזרת יחסם הבלתי נתפש למשהו בתוך הנשמה מעורר את הרוחות לריקוד של אושר עוצר נשימה, ומביא דמעות של נועם מיסתורי אל העיניים, כהתלהבותה של הצלחה פטריוטית, או קולה של אהובה השרה לך לבדך. סטרן אומר שאם הוא היה במדבר הוא היה אוהב איזה ברוש. בו ברגע שצורך או כוח זה מת האדם הופך למצבה של חיה של עצמו, ומה שעוד שורד הוא רק קליפה של מה שפעם היה.