שקר וטעות, מתוך 'אל מול שפות התהום'

בפרקים הקודמים תיארנו תמונת מצב שבה ישנן שתי צורות ראשוניות לאמת; אמת של צמצום, אשר הינה הכרחית על מנת לבצע פעולה, ואמת של הרחבה, המכילה את כל ההיבטים האפשריים של הנקודה העומדת מבמחן. בפרק זה ברצוני לשאול, מתוך נקודת מבט זו, מה הם מקומם של שני המושגים 'שקר' ו'טעות'?

באופן מסורתי אנו מבינים את המושג 'שקר' כצידה השני של הדיכוטומיה אמת/שקר. עוד מקובל לטעון שדיכוטומיה זו הינה אנאליטית (להבדיל מסינתטית) בכך שמה שאיננו אמת הינו שקר ולהיפך.

אבל התמונה שתיארנו עד כאן מציעה אמת של הרחבה אשר יכולה להכיל גם את שלילתה בתוך אפשרויותיה. לדוגמה ישנם כלבים שאינם בני אדם, וישנם בני אדם שהם נחמדים ולא נחמדים בהקשרים שונים, או בזמנים שונים, או מבעד לעיניים של מתבוננים שונים. כך שכאשר אדם פלוני מספר לי שאדם אלמוני הינו "נחמד" בעוד אני חושב שהוא איננו כזה, הנטייה הראשונית היא לייחס למשפט "הוא נחמד" תכונה של משפט שקרי. אבל, ככל שזה נוגע לדובר, המשפט אינו שקרי כלל וכלל ואפילו שלילת המשפט הזה הינה, בעיניו שקרית. 

האם ניתן לצמצם את האמת לכדי בעיני זה ובעיני אחר? האם אנו יכולים לפתור את הבעיה הזו על-ידי שינוי המשפט "הוא נחמד" לכדי "א' חושב שהוא נחמד" ובזאת לצאת ידי חובה? ומה בדבר הבנאדם המשמש כנושא לשיחה? האם לו יש מילה בדבר? האם הוא יכול להיות נחמד או לא נחמד ולא לפעמים כך ופעמים אחרת? האם ניתן לייחס תווית כלשהי על אדם אשר תוכנה יהיה אמיתי ולא שיקרי בהכרח?

ניסיונות לבוא לשאלה הזו מהכיוון הזה גוררים סיבוכים אשר יכולים להיפתר בשתי דרכים מקבילות אשר שתיהן כונסות בתוכן קשיים מהותיים. הגישה האחת היא לאמץ מעין פלורליזם חסר אופי או פוסטמודרניזם חסר עמדה ולטעון שא' הוא נחמד ולא נחמד בו זמנית או שאין דבר כזה נחמד, או שהשאלה הינה סובייקטיבית בלבד. זה מאוד נחמד בשדה השיח הפילוסופי אבל כאשר אנו יוצאים מהשדה הזה אל תוך שדה הקרב של החיים ומוצאים את עצמנו במרחבים בהם ההחלטה לכאן או לכאן צריכה לגרור פעולה אשר אינה רק פולמוס לשם הפולמוס, אנו מוצאים שהעמדה הזו אינה גוררת אלא לכדי שיתוק במישור המעשי. שכן, אם הכול כן ולא ולפעמים אולי, כל פעולה הנגזרת מכך הינה נכונה ושגוייה באותה מידה ואין כל סיכוי לפעולה משמעותית.

גישה אחרת היא לטעון שישנו עולם נתון אחד ומובחן ובו כל דבר ודבר הוא אמיתי או שיקרי ולפיכך האדם המדובר הינו או נחמד או לא ולא ייתכן אחרת. זו היא גישה מגוחחת לא פחות שכן, כיצד פתאום קפצנו מעולם שהוא מושא לחקירה מתמשכת ללא סוף אשר רב הנסתר בו על הגלוי, אל עולם נתון וידוע אשר לא רק שאנו יודעים לגביו את העובדה שהוא מכיל אדם מסויים שהוא נחמד או לא נחמד, אלא אנו גם יודעים את התנאים המטאפיזיים של העולם הזה בכך שהוא אינו מכיל סתירות ושהוא אחדותי לרמה שאם דבר הוא X אז הוא לא יכול להיות "לא-X" במקביל. (אזכיר את שאלת יוסי הנחש בהקשר זה).

גישה אחרת להתמודדות עם הבעיה הזו מגיע ממישור אחר דרך ההבנה שהשימוש במושג גוזר את המשמעות שלו. השימוש במושג "שקר" נוגע אמנם להגיית משפט שאינו אמיתי אבל כאן יש להבדיל בין הגיית משפט שהוא שקרי להגיית משפט שהוא טעות. כאשר אנו שואלים ילד "מה הוא השורש של 81" והוא משיב "8" איננו קוראים לו 'שקרן' אלא אנו אומרים לו שהוא 'טועה'. לעומת זאת, אם אנו שואלים אותו מי אכל את העוגה והוא, בפנים מלאות בעדויות, טוען שלא, או אז אנו מייחסים את הפעולה של 'לשקר' לאותו הילד. ההבדל הוא בכוונה ובידיעה של הטוען. במילים אחרות - אם האמת נתונה לי ואני בוחר להגיד משפט אשר מסווה או שולל את מה שאני יודע כאמת אזי אני משקר - יש כן כוונה לשקר וידיעה של האמת הנתונה. לעומת זאת אם האמת אינה נתונה לי ואני הוגה משפט בתום לב אזי אינני משקר - אני טועה.

מי הוא זה שאמת נתונה? כל מי שיאמר 'אני' שקרן הוא. 

סיפורה של האומנת - פרגמנט דרמטי, מאת סמיואל טיילור קולרידג'

אומנת

איש זה מתיאורך, מעולם לא ראיתיו

מריה

מוזר! הוא דיבר עלייך כמכר

כאם האומנת שלי ושל אלברט

אומנת

יבורך זה האיש, יהא אשר יהא,

שצירף שמכם עם שלי! הו חמדתי,

ככל שאני חושבת על אותם ימי-דאז

בהם שניכם זאטוטים עמדתם עת ערב

לשני צידי כסאי ולימדתם אותי

את כל אשר למדתם באותו היום; וכיצד לשוח

במשפטי עדנה, ולאחר ביקשתם אותי לשיר לכם—

דומה זה יותר לעדן שיבוא מכל אשר היה

מריה

הו אימי יקירתי! איש מוזר זה הותירני

מוטרדת בשגיונות פראיים יותר מאלה שהירח

מפיח בעלמה מוכת האהבה המביטה בו,

עד אשר אובדת היא בחזיונות כמוסים,

בעיניים לחות, היא מביטה בעצלתיים! – אך הכניסה, הו אם!

אומנת

האין מי שישמע? סכנות חבויות בזה הסיפור.

מריה

אין איש.

אומנת

אביו של בעלי סיפר זאת לי,

לאוני הזקן המסכן!- מהמלאכים שלווה לנשמתו!

הוא היה חוטב עצים, ויכול היה לגדוע ולנסר

בידיים חסונות. את מכירה את הקורה האדירה

התומכת את הקיר התלוי של הכנסיה הישנה?

מתחת עץ זה, כשעוד היה זה עץ

מצא הוא תינוק עטוף אזוב, טווי

בשערות דרדר, ומנעולים קטנים של צמר

כאלה הנתפשות על האטדים. ובכן, הוא הביאו לביתנו

וגידלו מכיסו של הלורד דאז וולד

וכך גדל התינוק לילד יפהפה

אמנם נאה היה אך ללמדו אי אפשר—

מעולם לא למד הוא תפילה, ולא חרז משל,

אך ידע הוא את שמותן של העופות, ושחק לקריאותיהן,

ושרק, משל היה הוא ציפור בעצמו;

וכל אותו הסתיו, היה זה משחקו היחיד

למצוא זרעים של פרחי הפרא, ולשותלם

באדמה ומים, על גדמי עצים.

נזיר, אשר ליקט עשבי מרפא בזה היער

כסוף שיער זה, כה אהב הוא את זה הקט

והילד אותו – וכך בהדרכת הנזיר,

היה במהרה יכול לכתוב בעט; ומאותה העת,

חי בעיקר בזה המנזר או בטירה

וכך הפך הוא לעלם משכיל ביותר.

אך אבוי! האומלל! הוא קרא וקרא וקרא

עד שמוחו נתהפך בראשו – וטרם מלאו לו עשרים

נתמלא הוא במחשבות אסורות מכל המינים:

ולמרות שהוא התפלל – מעולם לא אהב להתפלל

לא עם אנשים קדושים, ולא במקומות קדושים--

אך דיבורו היה כה רך ומתקתק

שהלורד וולז המנוח מעולם לא מאס בו.

פעם אחת עמדו הם יחדיו בצידה הצפוני

של הכנסייה, קשורים זה עם זה בשיחה עמוקה,

כשהאדמה התרוממה תחתם בכזו נהמה

שהכותל מט ליפול, וכמעט והתמוטט

על ראשיהם. אדוני וודאי פחד מאוד;

קדחת אחזה בו, והוא התוודה

על כל שיחות הכפירה האסורות

שהביאוהו לגורל זה. וכך הנער נתפס

ונזרק לתוך הכוך. אבי בעלי

יבב כעולל— האירוע כמעט ושבר את ליבו

באחת עבד הוא במרתף

שם שמע הוא קול בבירור; היה זה הנער,

ששר שיר נוגה, על שדות ירוקים

וכמה נפלא יהיה על שפת אגם או בערבות פרא,

לצוד למזון, ולהלך עירום,

ולצאת כך לשם ולכאן כבן חורין

הוא תמיד גילה חיבה לזה הנער, ועתה

אהבתו גדלה נואשות; וכך, תוך סיכון חייו

הוא ביצע את הכניסה הערומה אותה תיארתי:

וזה העלם כך ברח.

מריה

איזו מעשייה נפלאה

כזו אשר תשכיב ילדון לישון,

פניו הוורודים לחים מדמעות שלא נמחו.

ומה קרה לעלם?

אומנת

הוא עלה על ספינה

עם אותם אנשי מסעות אמיצים, שמוצאים תגליות

של חופים זהובים. אחיו הצעיר של ליוני

יצא כך גם כן,

וכשהוא שב מארצות ספרד

הוא סיפור לליאוני, שהנער המטורף המסכן

מעט אחרי הגיעם לעולם החדש

למרות ההרתעות, השתלט על ספינה,

ולבדו, שט לאור ירח דומם

במעלה נהר אדיר, רחב מכל ים

ומעולם לא שמעו עוד ממנו: אך יש הסוברים

שהוא חי ומת בינות אנשי הפרא.

העיר, פרק שביעי - רומא, חלק רביעי

לתחילת הספר

הבעיה האמתית בשליטה ריכוזית אינה מבנית בלבד. בשל הכוח הרב המוענק לשליט, טיב השלטון אינו מוגן על ידי מערכות של איזונים ובלמים - כפי שהוא מוגן במערכות פחות ריכוזיות - אלא הופך לתלוי ישירות  באיכותו של השליט עצמו. (כך, לדוגמה, שליטים טובים כמו אוגוסטוס או מרכוס אאורליוס הביאו את האימפריה לשגשוג, לעומת שליטים כמו קליגולה או נירון שגרמו לכרסום ביציבות השלטונית).

תהליכים היסטוריים אינם ניתנים לצמצום לאירועים היסטוריים בלבד, אלא הם תנועה לאורך זמן.  לא ניתן כך, אי אפשר לצמצם את נפילת האימפריה הרומית לכדי אירוע או קבוצה של אירועים שהובילו לתוצאה זו. עלינו לאמץ גישה תהליכית יותר, הרואה באירועים סדרה של נקודות ציון; אלה הם רק ביטוי של תהליך רחב ומתמשך.

מתוך ההבנה שהאימפריה הרומית, כפי שהיא הייתה קיימת בימי הקיסרים, איננה עוד, עלינו לנוע אחורה בזמן לנקודות הציון המהותיות שהשפיעו על תהליך אבולוציוני זה. לא היה בוקר אחד שבו אזרחי רומא התעוררו וגילו שהאימפריה אבדה.

העיר רומא עודנה קיימת היום, כעיר הבירה של מדינת איטליה. אך בתוך העיר רומא חבויה עיר אחרת, שהיא הצאצא הישיר של האימפריה הרומית - הוותיקן. הוותיקן איננו בירת רומא, אלא המרכז הריבוני של האימפריה הקתולית (אם ניתן לקרוא לה כך), המאגדת בתוכה כ-1.2 מיליארד מאמינים בכל העולם. הוותיקן מחזיק באדמות ובמבנים בכל העולם אשר שליטה ריבונית כפולה חלה עליהם: הן של המדינה "המארחת" אותם והן של הכנסייה הקאתולית. הכנסייה הקאתולית עצמה היא תוצר של תהליכים רבים אשר בבסיסם מצוי החיבור בין שני ההורים שלה - הנצרות והאימפריה הרומית. שליטתה של "האימפריה הרומית הקדושה" הורגשה בכל אירופה זמן רב לאחר שהאימפריה הרומית איבדה את כוחה. 

במבנה הזה של האימפריה הרומית הקדושה, אשר וולטיר הגדירה כ"לא אימפריה, לא רומית, ולא קדושה", האפיפיור היה הקיסר במעין אחדות מוחלטת של דת ומדינה. בעוד שהיו לכל אזור ומחוז באירופה היו שליטים מקומיים, כולם ללא יוצא מן הכלל היו חייבים לשלם מס לכנסייה המרכזית (מציאות זו הייתה גורם מהותי בהיווצרות הרפורמציה במקומות כמו גרמניה ואנגליה).

אוגוסטינוס מהיפו

כדי להגיע למקורה של התנועה ששינתה את אופייה של רומא מאימפריה מדינית לאימפריה דתית, עלינו לנוע אחורה עד ל-410 לסה"נ - השנה שבה שבטים גרמאניים מהצפון בשם הוויזיגותים (משם המונח גותי לתיאור ארכיטקטורה ואמנות גרמאנית מהחצי הראשון של האלף השני) הצליחו לכבוש ולבזוז את העיר רומא. עד אז, כינוייה של העיר רומא בפי אזרחיה היה 'העיר הנצחית'. אמנם רומא נכבשה ונבזזה גם בעבר; אך מאז שהפכה לאימפריה לא היה אירוע כזה. לצד משבר האמונה שאירוע זה יצר בלבבות האזרחים, לצד השאלה העמוקה שעלתה בהם, קמה גם תשובה: תשובתו של אוגוסטינוס, הבישופ הלובי שישב באלכסנדריה והיה ידוע לכל כאחד המורים הגדולים של הכנסייה.

בעוד שאוגוסטינוס ידוע היום במיוחד בגלל היצירה האוטוביוגרפית שלו 'הווידויים',  יצירה לא פחות חשובה שלו בשם 'עיר האלוהים' קמה כתשובה לביזת רומא. יצירה זו מבקשת להשיב על שאלות מהותיות באמונה הנוצרית הקתולית - כמו לדוגמה כיצד ייתכן שילוש שהוא אחד. בטיעונו של אוגוסטינוס מצויה תשובה למשבר האמונה הגדול שהתרחש עם ביזת רומא: כל דבר על פני הארץ הוא זמני. האימפריה הרומית הייתה ארצית, ולפיכך זמנית ובת-חלוף. לכן, עלינו לשים את מבטחנו בעיר אחרת - עיר האלוהים, אשר אינה ארצית ולפיכך אינה זמנית אלא נצחית.

בנוסף להחלפה הברורה בין רומא כ'עיר הנצחית' לעיר האלוהים כ'עיר הנצחית', דבר נוסף הנחבא מתחת לפני השטח: זיווג בין הרעיון הנוצרי ובין הרעיון היווני, בפרט זה של אפלטון. ההצבה של הארצי כזמני, אל מול העולם העליון הנתפס כנצחי ובלתי משתנה, נעשתה על ידי אפלטון ביצירה העירונית שלו - ה'פוליתיאה', שבה מוצב עולם הרעיונות או האידיאות הנצחי אל מול העולם הארצי ובן החלוף. מתוך תפיסה זו, אפלטון קרא להקמת עיר שבראשה יעמוד הפילוסוף העוסק בנצחי. אוגוסטינוס, במקביל, קרא להצבת השליט איש-הדת בראש העיר השואפת לנצחי.

אוגוסטינוס לא יכול היה להסביר את רעיונו זה על עיר האלוהים הנצחית מבלי שרומא הייתה כבר אז נוצרית ברובה. כדי להבין כיצד האימפריה הזו נעה מאמונה באלים רבים לאמונה באל אחד, נפנה אחורה בזמן, כמאתיים שנה - לרומא אחרת, מפוררת ומחולקת, שאוחדה מחדש על ידי מנהיג אחד - קונסטנטין.

קונסטנטין הגיע לשלטון כאשר – לאחר שהאימפריה הרומית הוגדרה כ'כל מקום שבו נסחר המטבע הרומי' - היה מחסור כלכלי, בעיקר בעקבות הוצאות צבאיות רבות מדי. נוצר צורך לדלל את המטבע כדי לשמור על תפוצה רחבה שלו; לשם כך צמצמו את תכולת הכסף במטבעות עצמן. כך נוצר מצב של ריבוי מטבעות אשר ערכן אינו שקול לערכו של מטבע כסף טהור - מה שהביא לחוסר אמון במטבע הרומי או, במילים אחרות, לאינפלציה.

משבר האמון במטבע, אחד הסמלים החשובים של האימפריה, חוזק בחוסר אמון שלטוני, עם בואם המקביל של מספר טוענים לכתר השליט על האימפריה, מה שהביא, בסופו של דבר, לחלוקת האימפריה לשניים - הצד המזרחי והצד המערבי.

קונסטנטין הגיע אל תוך מצב זה. הוא ביקש לאחד מחדש את הממלכה וליטול לעצמו את כס השלטון. לא היה עתה די במטבעות כדי לזכות באמון החיילים: לא היה להם כל אמון בדסקיות אלו של בדיל, ברזל וכסף. קונסטנטין היה זקוק לסמל אחר כדי לכבוש את לב חייליו. על פי האגדה, בעקבות חיזיון מיסטי, הוא הצע להם את סמל האמונה בישוע הנוצרי. 

הנצרות הייתה כבר קיימת אז, והתקיימה ברומא כדת קטונה ונרדפת שלא זכתה

בזכויות או בהבנה שדתות אחרות, כמו היהדות, זכו להן. קונסטנטין דרש עתה מכל חייליו להניף את סמלו של ישוע המשיח, ולהציב אותו על מגניהם. כך, אפופים בתחושת האחדות הזו הנובעת מאמונה משותפת של החיילים ושל מנהיגם בסמל אחד, הצליח צבאו של קונסטנטין להביס את האויבים ולאחד מחדש את האימפריה הרומית. הקיסר קונסטנטין דרש שכל האימפריה וכל אזרחיה ימירו דתם לנצרות. היו אלה שחשבו שביזת רומא מאתיים שנה לאחר מכן באה כתוצאה מנטישת האלים הקדומים; אך ספרו של אוגוסטינוס  נתן תשובה לעניין זה.

קונסטנטין היה אחראי גם להקמת תנועה חדשה במפת התנועות הגלובאלית: הוא הקים לחלק המזרחי של האימפריה בירה חדשה, לה קרא 'עירו של קונסנטין'  - ביוונית 'קונסטנטין-פוליס', או בקיצור 'קונסטנטינופול  (בעגה ערבית - 'איסטנבול'). 

לפרק הבא

קונסטנטין

תאלס, מתוך 'אגדות אמיתיות'

לפני כאלפיים שש מאות שנה נולד בכפר היווני מילטוס, אשר באסיה הקטנה (כיום טורקיה), אדם חכם מאוד ששמו תאלס.

אהבתו הגדולה ביותר הייתה הכוכבים: הוא נהג להתבונן בהם בחיפוש אחר הסדר הסודי של תנועתם. אומרים שאפילו הצליח לחזות ליקוי חמה בדיוק ביום שבו היוונים היו אמורים להילחם.

יום אחד, כשתאלס טייל כהרגלו כשעיניו נעוצות ברקיע, הוא היה כל כך שקוע במחשבותיו עד שלא ראה לאן הוא הולך ונפל לתעלה, שלמזלו הרב הייתה יבשה. כובסת צעירה רצה אליו צוחקת וצעקה לו "תאלס, תאלס, הראש שלך כל כך תקוע בשמיים שאתה לא יודע מה נמצא מתחת לרגלייך"!

תאלס הסתכל עליה מבולבל, הביט בקרקע וחשב: מה באמת נמצא מתחת לרגלי?

מפני שהיה אדם חכם שמחשבותיו מתרוצצות בראשו במהירות מדהימה, הוא המשיך ושאל; מה נמצא מתחת לרגלי? ממה זה עשוי? מהו החומר שממנו עשוי העולם?

באותה תקופה אנשים לא ממש שאלו שאלות כאלה ולכן לא היה לו את מי  לשאול, אפילו לא הייתה עדיין ספריה שניתן היה ללכת אליה ולבדוק ממה עשוי העולם, ובוודאי שלא היה עדיין מחשב ואינטרנט לחפש בהם מידע.

אז הוא חשב... וחשב... וחשב, ופתאום עלה במוחו רעיון! יש שלושה סוגים של דברים בעולם: דברים קשים – מוצקים, דברים שנשפכים – נוזלים, ודברים אווריריים – כמו האוויר והעשן – גאזים. הוא שאל את עצמו: איזה חומר בעולם יכול להיות כל שלושת הדברים האלה ביחד? כך הגיע למסקנה שהחומר הזה הוא מים: מים הם נוזל כשהם ים או אגם או גשם; כשמקררים אותם הם הופכים להיות קרח מוצק כמו ברד, וכשמחממים אותם הם הופכים להיות אדים ועננים.

ככל שחשב על המים, תאלס התחיל להבחין שכל היבשות של העולם המוכר מוקפות במים, ושכל החיות והצמחים ואפילו האנשים חייבים מים כדי לחיות. כך הגיע למסקנה המוזרה ש"הכול מים".

תאלס היה גאה מאוד על המסקנה הזו, ומיהר לחבריו להסביר להם שהוא גילה שהכול מים. כמובן שהחברים מהכפר חשבו שהוא מדבר שטויות, ושכמו תמיד "הראש שלו בעננים"; אחד מהם אפילו צחק ואמר לו "תאלס, אם אתה כל-כך חכם – למה אתה לא עשיר?"

תאלס נעלב: מה הקשר בין כמה כסף יש לי לבין כמה אני חכם? הוא החליט ללמד את חבריו לקח.

באותם שנים הייתה בצורת ארוכה. עצי הזית לא הניבו פרי בכלל, ובתי הבד - שבהם הופכים את הזיתים לשמן הזית שהיוונים כל-כך אוהבים - נשארו ללא עבודה.

תאלס התבונן בשמיים ובחן את תנועת הרוחות והעננים, וגילה שעוד מעט יגיעו גשמים גדולים והבצורת תיפסק. הוא לא חשף את תגליתו לאף אחד, אלא מיהר לקנות את כל בתי הבד של האזור במחיר מגוחך, שכן כולם חשבו שהוא טיפש לקנות בתי-בד כשאין בכלל זיתים. אבל תאלס רק חייך ושילם לכולם את המחיר הזעום שביקשו ממנו.

היום המיוחל לא איחר להגיע. הגשמים ירדו, ובמהרה כל עצי הזית התהדרו בזיתים שמנמנים ומלאי שמן, וכל האנשים היו חייבים לשלם לתאלס הרבה כסף כדי להשתמש בבתי הבד שלו. כך הפך לאיש העשיר ביותר במילטוס, למורת רוחם של כל אלה שצחקו לו.

היום אנחנו יודעים שהעולם לא עשוי ממים אלא מהרבה חומרים קטנטנים שונים ומשונים שמרכיבים אותו. אבל כל החקירה של "ממה עשוי העולם?", ובכלל כל הנושא של חקר עולם הטבע אולי לא היה מתחיל, אלמלא איש חכם אחד ושמו תאלס היה נופל לתעלה.