מון בלאן, פרק 6. מדריגל

לתחילת הספר
לפרק הקודם

6. מדריגל

תחייכו. אתם בחופשה לעזאזל. טוב חברים אני מבקש שתתאספו כאן סביבי, חברים? חברים, אני מבקש שתבואו רגע, אני רק צריך להגיד משהו ואז נוכל להתחיל.  גרטה – תגידי לכולם לבוא לפה רגע, בבקשה. איפה דניאל? מי זה דניאל? נו אני לא יכול פשוט לעמוד ככה עד שכולכם תאספו את עצמכם ותתרכזו סביבי. כן לרגע, רק לרגע נו בואו כבר. תודה.

טוב חברים. לפעמים קוראים לי פשיסט, לפעמים קוראים לי סאדיסט, אני רוצה להרגיע אתכם שיש רק שני איזמים שאני כן משתייך אליהם – אני אלפיניסט, ואם תקשיבו לאשתי – אלכוהוליסט. ואני קורא לכם "חברים" לא בגלל שאני קומוניסט, הקומוניסטים קוראים אחד לשני 'חבר' כי הם מפחדים שיהרגו אותם, האלפיניסטים קוראים אחד לשני 'חבר' כי הם לא רוצים למות לבד.

לא מצחיק? טוב, אני אאשים את הקור בתגובה שלכם, בדרך כלל צוחקים מהבדיחה הזאת. המסלול שלנו להיום יתחיל מכאן, אנחנו בשמוני עכשיו, למי שלא יודע שמוני היה כפר קטן שהאצולה האירופאית גילתה בסוף המאה ה-18 ומאז הם לא מפסיקים להגיע. תסלחו לי על המבטא אני לא יודע צרפתית אני יודע לטפס על הרים. מפה ניסע ברכב עד לחניה ליד הרכבל, נמשיך לעלות לרכבל ושם ניסע משהו כמו קילומטר וחצי אל מקום ההתחלה של המסלול שלנו.

אני מתאר לעצמי שהרבה מכם רוצים להתחיל את הטיפוס מההתחלה אבל לעלות על הרכבל עדיף כי בהתחלה של ההר יש קטע שקשה לטפס אותו אם אתה לא מקצוען כמוני. כשנהיה למעלה אני אראה לכם אותו ואז תגידו לי תודה. אחר כך יש לנו מסלול יפה, לא קשה אבל עם הרבה נוף שיפתח לכם את התיאבון לטיפוס ונגיע למעלה לקראת ארבע אחר הצהריים, לארוחת ערב ושקיעה.

טוב אני רוצה שכל אחד יפתח לפניו את התיק שלו, וירוקן אותו על הקרקע. אני אקריא את רשימת הציוד שצריך שיהיה לו. מי שחסר לו משהו יש לנו חנות לא רחוק מפה, זה אולי יקר אבל זה מציל חיים. אפשר להתחיל? גרזן קרח. קרמפונים. מגפי הרים. קסדה. גייטרים למגפיים. רתמה. מוטות הליכה. פנס לקסדה. משקפי שמש. משקפי סקי. תיק. בקבוק מים. מקדם הגנה – זה לא בדיחה. כפפות דקות. כפפות עבות. בגדים חסיני מים וחסיני קור. שכבת בידוד נוספת. כובע חם. בלקלבה (אל תדאגו, אני לא רוצה שנשדוד ביחד בנק אחר-כך). ערכת טיפול ראשוני. גרביים. שק שינה. משהו לשתות בלילה...

משהו לשתות. לא היה דבר שחבורה של בני עשירים מפונקים, רופסים ושמנים, גרמה למדריך לרצות יותר מלשתות. נסיבות חייו קעקעו במוחו תודעה מעמדית, שהייתה זרה לחינוך הליברלי שקיבל בבית הוריו בספרד, אך המרחק בין המקום החם ההוא והקריירה שלו עכשיו גרם לחיים ההם להיראות כחייו של מישהו אחר, מישהו תמים יותר אבל גם חלש יותר, מישהו שחשב שיתעשר אם ישרת עשירים וגילה לתדהמתו שמשרתים לא מתעשרים.

לא היה לו כוח למסע הזה, אבל אף-פעם לא היה לו כוח למסעות האלה, הוא כבר ראה שעם החבורה הזאת זה הולך להיות אחד המסעות האלה שמרוב עצירות בדרך בשביל לצלם אף אחד לא מסתכל על ההר.

הוא רק רצה למשוך אותם כמה שיותר מהר למעלה וחזרה למלון שלהם כדי שהוא יוכל לבלות בערב עם בעל המסבאה שליד המלון, יורגן פירגנהופף שמו ואיש לא מייבש בשר טוב ממנו בכל האלפים. מי היה מאמין שאלפיניסט ספרדי ייפתח טעם לבשר-מיובש, אבל עם בירה זה פשוט משתלב, וליורגן יש בירה סמיכה כמו אספרסו, כאילו התאימו אותה לאקלים.

כך הוא התבונן בחבורת האפסים שמילאו לעצמם את התיקים.  הוא ראה שכל הציוד שלהם חדש ונוצץ, שהם קנו רק את המיטב בשביל המסע הזה. כך הוא הביט בהם בציפייה וחשב על המסבאה והבירה והבשר של יורגן.

הוא לא שנא אותם, את המטיילים המפונקים שלו, הם היו מקור הפרנסה שלו, ופרנסה זה לא דבר שמותר לספרדי להתלונן עליו. חוץ מזה, יש משהוא בבני העשירים האלה שיודע להעריך אנשי מקצוע אמתיים. אולי זה משום שהם מעולם לא פתחו סתימה בעצמם, מעולם לא תלו תמונה או הרכיבו ארון. והוא היה איש מקצוע אמתי. אחד שחייו עבודתו ועבודתו היא חייו. והם, מי יודע אם יש להם מברג בבית?

המדריך התבונן בקבוצה והנה דניאל נגלה לפניו מתוך הקהל, הוא שמע על בואו והבין שפה יהיה לו עסק עם מישהו מיוחד. אבל עד כה הוא לא ראה אותו ולכן הוא לא יכול היה להחליט עד עכשיו אם הוא שונא אותו או לא. אבל מה הוא אמור לחשוב עכשיו – כשלפניו ניצב ילד מבוגר שהתחפש לתמונה של אדוארד ווימפר, עם המעיל העבה, הכובע והגרזן הישן? המעיל שלו נראה אכן חם, אבל מסורבל ונוקשה, והנעליים שלו, מה אפשר להגיד על מגפיים מעור, שיקווה שלא ייכנס לו קצת שלג לפנימית כי אחרי-כן הוא יצטרך לוותר על כמה בהונות.

הוא ידע שדניאל יהיה העוף המוזר של המסע הזה, לא רק בגלל שהוא שילם סכום כסף שמעמיד בפרופורציה אחרת את היחס בינו לבין האחרים, אלא גם שהוא, או יותר נכון, העוזרת האישית שלו, ביקשה, או יותר נכון הציבה למדריך תנאי חד-משמעי והוא, עד כמה שזה נשמע מטומטם, שהמדריך לא ידריך את דניאל אלא יאפשר לו לעשות כל העולה על רוחו.

תפקידו של המדריך במקרה זה, לפחות כפי שהוא הוגדר על-ידי מזכירתו של דניאל, היה להציל את חייו של דניאל במקרה של צרה. הוא הסביר למזכירה של דניאל שהוא לא בייביסיטר ודרש שבהיעדר אחריות מלאה הוא מסרב לקחת אחריות חלקית. אבל המדריך השתדל מאוד שלא לדפוק את העסקה הזו. מוזר היה לו לרדת מדרגת המדריך, הוא הרגיש בנוח בידיעה שתמורת הניסיון שלו, נותנים לו את הסמכות לקבל החלטות. שכן שם, בהר, קבלת החלטות יכולה להיות ההבדל בין חיים ומוות, והוא ידע את זה יותר טוב מכולם; המגפיים שלו הסתירו כפות רגליים ששלוש בהונות מכף רגל ימין ואחת מכף רגל שמאל אבדו לקרה. מאחורי המעיל, הפליז, והגופיות התרמיות צפה צלע שנותקה מנקודות האחיזה שלה, בפעם שהוא נותק מנקודת האחיזה שלו וצנח 12 מטרים לתוך קרחון משופע. ועל כתפו היו חרוטים שלושה שמות. אחים להר שאבדו.

למדריך הזה היה שם אבל הוא לא אהב שישתמשו בו, הוא אהב שקראו לו "המדריך". לא בגלל תחושת הסמכות שזה הקרין, או לפחות, לא רק, אלא גם בגלל האנונימיות שזה נתן לו, השקט שזה יוצר בעבורו במלון, הוא לא חבר שלך, הוא לא צריך את הבעיות שלך, הוא רק צריך את הכסף שלך ושתחזור מההר בחיים. כי אם לא, אם תתפגר לי בטיול שלך, בן עשירים מפונק, הדבר הראשון שעוכרי הדין שלך יבקשו זה את השם שלי.

הוא הסתכל היישר על דניאל כשחשב את המחשבות האלה. מבחינה חוקית הוא אמור היה להיות מכוסה. בכיסו היו עותקים של מסמכי וויתור חתומים על-ידי המיליונר הזה שאומרים שפחות או יותר הוא יכול לתת לו להתפגר שם לבד ואף אחד לא יוכל לתבוע אותו. אבל, כשיש הרבה כסף באוויר, כך הוא גילה, דברים שלא חשבת שיהיו יכולים לקרות פתאום קורים. פעם אחת הייתה בחורה מפונקת אחת שהיה לה קשה באמצע המסע והיא לא הייתה מוכנה להמשיך, המדריך זכר איך לתדהמתו הביאו לה מסוק שלקח אותה והוריד אותה על הפסגה, שם היא נהנתה מארוחת הצהריים ביחד אם שאר המטיילים ולאחר מכן המסוק שהמתין לה הוריד אותה מההר והחזיר אותה לחייה המפונקים. 

פעם הוא הלך למשרד אחד שלהם. איזה מנהל הזמין אותו לספר לעובדיו על המסע וביקש שהמדריך ימכור לעובדים שלו את המסע. הדלתות של המשרד שלו היו מזכוכית שקופה שכשסגרו אותה היא הפכה לאטומה, היה לו שולחן שנראה כמו מסך טלוויזיה ענק והוא הניח את הפלאפון שלו עליו והוציא ממנו, מתוך הטלפון שלו, את החוזה בצורה דיגיטלית, והוא נתן לו עט דיגיטלי כדי לחתום על החוזה הדיגיטלי. אבל המדריך לא הסכים. בלי ניירות הוא לא עובד.

כשהוא הגיע למשרד המפואר הזה הוא ראה בחטף את חדר הישיבות, ואת השולחן של חדר הישיבות שנראה כאילו מישהו שם גזע של עץ בן שלוש-מאות שנה בפורס לחם, ונתן לשמוק הזה לקחת חתיכה בשביל שתסדר לו את שולחן הישיבות. הוא ידע שכל אחד מהאידיוטים שהזמינו אותו יזיל ריר ממה שהוא ייספר להם ושאם הוא ינהל את היום הזה נכון הוא יכול להרוויח המון כסף, אבל בשביל זה הוא יצטרך לשקר, הוא יצטרך להשמיט מהסיפור את הצדדים המכוערים שלו, את הסכנה, את הקור, והוא בן אדם שלא מוכן לוותר על הערכים שלו, כמה כסף שלא ייזרקו לעברו. הוא הסכים לספר להם על המסע אבל לא למכור להם את המסע. הוא היה מדריך ואלפיניסט אבל לא איש מכירות. רוצים תבואו, לא רוצים, תתפגרו מצדי. 

הוא הביט בדניאל וחשב, אני לא אוכל חרא מאף אחד, גם לא מהילד שמנת הזה שממה שנראה לי התלבש כאילו אנחנו הולכים לערב קריאת שירה בבית חורף באספן ולא למסע אל עבר הפסגה הגבוהה של האלפים. לעזאזל, הוא חשב, אני מקווה שלמסמכים שבכיס שלי יש ערך.

 

המדריך עקב אחר דניאל כשהם עלו על האוטובוס, הוא ראה איך התימהוני המחופש מטפס בזהירות שהידיים שלו לא, חס וחלילה, יגעו במעקה ההמוני. גם במהלך הנסיעה, כששאר האנשים ערכו היכרויות אלה עם אלה, הוא ראה כיצד לדניאל הזה לא היה יאה לדבר איתם, הוא רק הביט מהחלון או בתוך המחברת שלו וכשלבסוף פנו אליו, המדריך ראה איך הוא מואיל בטובו להגיד להם את שמו לפני שהוא שוב תקע את העיניים שלו בחלון, עשיר שכזה, אפשר היה להאמין שהוא מעולם לא ראה עולם.

הוא לא באמת כעס על דניאל והוא ידע את זה, הכעס געש ממנו כמים מכוס גואה, לא בלי סיבה, אלא משום שהוא היה שם – הכעס, והוא חיפש לאן לפנות והוא היה שם - דניאל.

שד קטן הוא הכעס גם אם נאמר לו את האמת, גם אם ניווכח בעצמנו שטעינו ונטיח בו זאת בכעס, הוא יישאר בשלו, עקשן כמו כלב. הכעס הזה לא היה זר למדריך הטיפוס הוותיק, אך הגיל, הניסיון וההרגל לימדו אותו לחיות עמו בשקט, כמו עם חיית מחמד, להזין אותו אך לרסן אותו. ובכל זאת, היו הימים בהם הכלב השתחרר מהרצועה ורץ ללא רסן לכל עבר, היו ימים בהם דומה היה שלא האיש שולט בכלב אלא הכלב בו. כשהוא היה צעיר הוא ביטא את הרגש הזה בהתפרצויות של צעקות ואגרופים בקיר, אבל עם הזמן, את ההתפרצויות החליפו קמטים ואת הטעויות החליפו צלקות, וגם הכעס מצא נחלה שקטה, במושב הלצים של הנפש בו שוכנות להן סרקזם, טינה וגאוות שווא.

אמש, אשתו כעסה שוב שהוא יוצא למסעות האלה. חמש-עשרה שנה והיא עדיין לא התרגלה למסעות של ינואר, תמיד בעונה הזאת יש הפתעות, זה לא הזמן של הטיולים המודרכים למשפחות בחופשה – של מרץ ושל ספטמבר, זה הזמן לצעירים בירח דבש, לעשירים בפנסיה, להרפתקנים חסרי דאגה. לאנשים האלה אין שעון, הם מובלים על-ידי כל משב של רוח שטות. תמיד היו הפתעות בעונה הזו.

אבל הפעם הם לא השלימו בבוקר, היא הלכה לישון כועסת והוא יצא מוקדם. הוא ידע שהיא לא כועסת עליו, הוא גם ידע שהוא לא צריך לכעוס עליה, אבל הכעס התעורר, והכעס, כמו תינוק, כשהוא מתעורר הוא מיד מבקש לאכול. והנה המדריך מוצא עצמו שולח כעס, ולעבר מי, לעבר הבחור הזה שלבוש מכף רגל ועד ראש כאילו הוא בא להגשים חלום מטופש, חלום ילדות מטופש, מחלומות הילדות המטופשים האלה שכולנו היינו רוצים להגשים.

הוא לא באמת כעס על דניאל. הוא לא כעס עליו באוטובוס לשמוני ולא מאוחר יותר באותו היום, כשהקבוצה עלתה על הרכבל, ושם, בגובה של אלף ועשרים מטרים בלבד, כשהוא הבין שהבחור הזה לא איתם, ושבשארית המסע של דניאל הוא, המדריך, לא יהיה נוכח. מי יודע אולי הם לא יתראו שוב לעולם. למרות שהוא ידע את הסכנות המיותרות שהילד הזה גזר על עצמו, עמוק בפנים, הוא היה גאה בו ומלא קינאה.
לפרק הבא

נפוליאון הקיסר הגדול של... אלבה, מתוך "אגדות אמתיות"

הרבה אגדות וסיפורים סופרו על נפוליאון בונפרטה - האיש נמוך הקומה שהיה לאחד המצביאים הגדולים בעולם, והוביל את צרפת תוך מספר שנים לשליטה מוחלטת על רוב אירופה; האיש שבכוחות עצמו שינה את פניה של אירופה כולה, והושיב את עצמו על כס הקיסר הבלתי מעורער של העולם  המערבי. היום אני רוצה לספר לכם סיפור קטן על נפוליאון שרבים לא מכירים: הסיפור על נפוליאון בונפרטה – קיסר האי אלבה.

ב-1814, הכוחות המשותפים של כל מדינות אירופה שעוד לא נכבשו על ידי נפוליון - בפרט רוסיה, פרוסיה, אוסטריה והולנד - ניצלו את העובדה שנפוליאון היה עסוק במלחמות רחוקות ומיהרו לתקוף ולכבוש את פריז, בירת הממלכה הצרפתית. הידיעה הנוראה הגיעה לאזני נפוליאון לפני שהספיק להכין את צבאו ולשוב לבירה– ופריז נכנעה.

כך קרה שנפוליאון, המפקד שמעולם לא הפסיד קרב כלשהו, הפסיד במלחמה כולה.

אם לא די בכך, נפוליאון גילה במהרה שהמדינות המאוחדות, שפחדו להילחם בו פנים אל פנים, החליטו גם לשפוט אותו בהיעדרו. בית המשפט דן אותו לגלות באי אלבה.

נפוליאון, מושפל ומדוכא, נאלץ להיפרד לשלום מאשתו, מבנו ומחבריו החיילים. החיילים העריצו אותו כמו אב - הוא הכיר את כולם בשמם ודאג להם. כשראו אותו פונה ללכת לגלות, הם בכו. בראותו זאת, נפוליאון השיב לדמעותיהם: "הלוואי ויכולתי לחבק את כל אחד ואחד מכם; אני מחבק אתכם דרך מפקדכם". הוא חיבק את מפקד הצבא ונשק על לחיו; לאחר מכן נשק לדגל צרפת ופנה ללכת. הוא לא יראה עוד את אשתו ובנו לעולם.

האי אלבה היה אי קטנטן ליד איטליה, לא רחוק מחופי סיציליה. הוא היה קטן מפרוור אחד של פריז, ואכלס פחות משנים עשרה אלף תושבים. כשנפוליאון הגיע לחופו של האי כשהוא מוקף בשומרים אוסטריים, בחן אותו בקפידה והכריז: "זה לא ייתכן! המקום הזה כלל לא מוכן לקבל אותי!"

הוא הובל לבית האחוזה שנועד להיות ביתו, והביט בו בבוז: "זה לא מקום מתאים לקיסר!", טען בפנים חמורות. אמנם אפשר היה להוציא את נפוליאון מהאימפריה שלו, אבל אי אפשר היה להוציא ממנו את נפוליאון – המצביא, המפקד, הקיסר.

תוך מספר ימים הוא אסף סביבו מספר חיילים, וכבש את בית האחוזה הגדול ביותר באי. "זה יהיה הארמון שלי!", הכריז, וקרא לעצמו מיד "נפוליון – קיסר אלבה".

עמדו לרשותו רק ארבע-מאות חיילים; אך בכל יום תרגל איתם תכנית אימונים קפדנית. לאחר זמן מה הצליחו נפוליון וחייליו להשיג מספר ספינות, והחלה העבודה על הקמת צי ימי.

נפוליאון החליט לדאוג במקביל גם לממלכה החדשה שלו. ראשית, שיפר את איכות מי השתייה ודאג להגדיל את כמותם. הוא ציווה לבנות בעזרת המים האלה מערך חקלאות חדשני באי, כך שהאי אלבה יוכל לדאוג לעצמו למזון מבלי להסתמך על משלוחים מהחוף.

כדי לדאוג לרווחת התושבים באי, הקים מכרה ברזל ודאג שהאי יוכל לייצר חומרי גלם למסחר. בנוסף, סלל דרכים חדשות בכל האי כדי להקל על התנועה בתוכו. הוא הקים בתי חולים חדשניים כדי לטפל בתושביו של האי, ואפילו בנה חומות מבוצרות כדי להגן על האי במקרה של מתקפה. איש לא תכנן לתקוף את האי הזה מעולם - אבל נפוליאון לא היה מסוג האנשים שיכול לשבת בנוח במקום שאינו מוגן כהלכה.

אחרי שסיים את כל הבנייה והארגונים והפך את אלבה לאי עצמאי, משגשג ומוגן, רבים חשבו שהנה יוכל סוף סוף ליהנות מחיי פרישה רגועים אך כיצד יוכל אדם כמו נפוליאון לנוח בזמן שממלכתו הגדולה נשלטת על-ידי אחרים?

יום אחד, להפתעתה של כל אירופה, יצאה מהאי ידיעה מרעישה והתפשטה בעולם כאש בשדה קוצים: נפוליאון ברח מהאי! הוא הצליח לקחת אתו את חייליו בצי הקטן שלו, והחל לצעוד לכיוון פריז.

לואי השמונה-עשר, מלך צרפת, מיהר לשלוח חיילים לפגוש את נפוליאון בדרכו; אבל אז קרה דבר מדהים: החיילים ניצבו מול נפוליאון וצבאו הקטן והקיפו אותו מכל עבר; אך למרות שמספרם היה פי חמישים מצבאו של נפוליאון, הוא לא נרתע.

"חיילים!" צעק, "אם יש ביניכם אחד שרוצה להרוג את הקיסר שלו, הנה אני לפניכם!" הוא הניף את גלימתו לאחור וחשף את חזהו וכך, בעיניים עצומות ובסנטר מורם, חיכה לירייה.

דממה שררה בשדה הקרב. חיילי המלך התבוננו זה בזה. חייליו של נפוליאון ניצבו לצד מפקדם בציפייה דרוכה. לפתע פילחה את שדה הקרב זעקה גדולה: "יחי הקיסר!! יחי נפוליאון!!" להפתעתו של לואי ה-18 כל חייליו ניצבו פתאום לצד נפוליאון; וכך, מלווה בצבא הראוי לקיסר העולם, נפוליאון שב לפריז. לואי ה-18 ברח לבלגיה, ונפוליאון שב לכס הקיסר לשלוט בממלכתו, לתדהמת העולם כולו.

נהנתם מהסיפור ואתם רוצים להמשיך ולקרוא עוד אגדות אמתיות? לחצו כאן 

שירת זעמי המתוק #05

סוחרי עבדים במאה העשרים

ואחת,

אוספים וזורקים קונים במאה

ואחת

הולכים מחייכים, כמעט שוכחים

שכל אחת

מהבנות השקטות של הלילה היא הבת

של אחת

האימהות שבוכות בכל לילה.

לא הבנת, זה

בגלל

שיגרה של אובדן התחושה,

בגלל

ספינת עבדים חדשה,

בגלל

שטר ושעה חלשה,

בגלל

התנועה לתמחור האישה

בגלל

שאין פה דבר מרושע

בגלל

שיש פה רק סוג של פגישה

רק בלי שמות בבקשה

לא הבנת,

זה רק תירוץ

תירוץ לשקשוק

זה רק פרצה בשוק

לא הבנתם,

הפרוצה בשוק

היא לא פִּרצה בשוק

היא שוק פָּרוץ

אין תירוץ

גם בסופו של יום עמוס,

גם בסוף יום מלא עומס

כל מספר זה אונס

בחזרה לשירת זעמי המתוק

הגיבורים החדשים, הקדמה, חלק שני

לחלק הקודם

בחלק הקודם דנו בהגדרה לגיבור ואמרנו שגיבור הוא פשוט מי שסיפורו מסופר, וגיבור תרבות לפיכך הינו מי שסיפורו מסופר על ידי תרבות אחת לאורך זמן. המשכנו נושא זה על-ידי הטענה שניתן ללמוד הרבה על תרבות לפי האופן שבה היא בוחרת לשמר את הסיפור, מה היא בוחרת לשנות ומה היא בוחרת לשמר. תהליך זה הינו 'הברירה הטבעית' שמהווה כאבולוציה של הגיבור. היום נבחן טענות אלה דרך שתי דוגמאות זו של אכילס וזו של דון ז'ואן.

העת הקלאסית ידועה בגיבוריה הרבים. מהרקולס לאדיפוס ואודיסאוס ועד לזאוס הרה ואפרודיטה, רשימת הגיבורים הקלאסיים הינה אינסופית. עם זאת, אחד הגיבורים החשובים והבולטים ביותר, אשר חייו נשזרו בתוך אחד המיתוסים המכוננים של תרבות יוון – מלחמת טרויה – היה אכילס. סיפורו של אכילס ידוע ומוכר, וניתן למצוא לו מאז ועד היום גרסאות רבות. אך מתוך כל הגרסאות הללו, ואני כולל כאן את הסרט בכיכובו של בראד פיט, שום וורסיה לא קיבלה מעמד קנוני, וחינכה דורות של מנהיגים מאלכסנדר מוקדון ועד יוליוס קיסר ונפוליון, כמו האפוס אדיר הממדים "האיליאדה" של הומרוס.

הרבה טועים לחשוב שהאפוס של הומרוס הינו סיפור טרויה מתחילתו ועד סופו, אך זו טעות שנובעת מכך שלדאבוני מעטים קוראים היום את השיר הנ"ל ושירה אפית בכלל, למרות שעד לפני מאה שנה זו הייתה נחשבת לגבוהה שבאומניות הכתובות. האפוס המשתרע על עשרים וארבעה פרקים שכל אחד מהם בן הערך ששמאות שורות שיר מספר על מספר ימים בודדים מתוך הקרב הגדול ההוא, ימים שבהם אכילס פורש מהקרב מתוך כניעה לזעמו הנורא על השפלה שחווה ועד שאכילס מקבל על עצמו את גורלו וחוזר לקרב אשר יקנה לו מות גיבורים וישזור אותו בין גיבורי הספרות בני האל-מוות.

נשאלת השאלה;  מדוע, מתוך כל הסיפורים השונים שניתן לספר על מלחמת טרויה, ובניהם כמובן הסיפור המפורסם על הסוס, בחרו היוונים לשמר יותר מכל סיפור אחר דווקא את הסיפור הזה, על איש שבמשך שלושה ימים בערך מתגבר על זעמו?

תשובה אחת, פשטנית אך ללא ספק לגיטימית, היא שהסיפור בגרסתו של הומרוס נקרא כמו סרט האקשן הטוב ביותר בכל הזמנים, רוב הספר הוא תיאורים של קרבות מכה אחר מכה נעיצת כידון אחר שיסוף בחרב. אך אני נוטה להאמין שלא רק תאוות הדם האנושית הזו שימרה את הסיפור הזה כפי שהוא, אלה שהיה שם דבר מה נוסף שהביא דורות של יוונים לשמר את הסיפור הזה ואפילו לחנך את ילדיהם על ערכיו.

כאמור, אנו דנים בעת הקלאסית, בעידן שבו יוון מתאמצת להשיל על ערכיה הברבריים, השבטיים, והחייתיים ולהפוך את עצמה ליוון הקלאסית המוכרת לנו היום, יוון של תיאטרון, פילוסופיה, ארכיטקטורה ודמוקרטיה. מתוך הפרספקטיבה ההיסטורית הזו, ניתן בנקל לבין מדוע הם מספרים שוב ושוב את סיפורו של אדם המתמודד עם היצר החייתי שבו על מנת לאמץ את גורלו ההרואי.

דוגמה נוספת שברצוני להביא כאן, אשר ארצה ביום מן הימים להקדיש לה ספר שלם, החלה את דרכה בימי הביניים כמחזה מוסר אותו כתב נזיר פרנציסקני בשם טירסו דה מולינה. המחזה "דון חואן" הפך ללהיט וכבש את אירופה כולה. מאז ועד היום נכתבו למעלה מתשע-מאות גרסאות לסיפור הזה, רובן קומדיות. בין השאר על ידי מולייר, קורניי, רוסימונד צ'יצ'וניני, שאדוול פושקין וכמובן מוצארט אשר כבש את עולם האופרה אחת ולתמיד עם גרסתו שלו - "דון ג'יובאני". ג'ורג' ברנארד שו הפך אותו למרקסיסט ניטשיאני והלורד ביירון הפך אותו להרפתקן רומנטי. קירקגור ראה אותו ככלוא במעגל האסתטי של החיים בין גירוי לשעמום וקאמי ראה בו דרך שגוייה להתמודד אם האבסורד של החיים. במאה העשרים הוא זכה לגרסה קולנועית בכיכובו של הדון ג'וני דפ, שכמיטב המסורת של המאה העשרים הפכה אותו לקורבן פרויידיאני של יצרים שיש לטפל בהם על ספת הפסיכולוג. בארץ יעקב שבתאי עברת את דון ז'ואן במחזה "דון ז'ואן ושיפל חברו" המביא לפנינו את דון ז'ואן כמוסכניק רודף שמלות.

הסיפור של דון ז'ואן הינו פשוט ביותר: רב שגל שמתחיל עם כל מה שזז הורג במהלך דו קרב את אביה של אחת המאהבות שלו. אחרי סדרה של פיתויים ובריחות מוצא את עצמו מול פסל אבן של אותו אב רצוח, הוא מזמין את הפסל לביתו לארוחת ערב, זה מגיע וגורר את דון ז'ואן לגיהינום.

בעלילה זו ניתן למצוא את הבסיס של מחזה מוסר ימי בניימי אך לא ניתן למצוא בה הסבר לשאלה מדוע סיפור שעלילתו באה ללמד בנות להתרחק מגברים וגברים להתרחק מפריצוּת, קיבלה יותר גרסאות בחמש מאות השנים האחרונות מסיפורם של משה, ישו, מוחמד, בודהה וסוקרטס יחדיו.

אולי זה בגלל שהקהל לא ראה מחזה מוסר כשהוא ראה את דון ז'ואן אלא מחזה המספר על גיבור נפלא בעל כוחות על טבעיים שכל גבר היה רוצה, אשר מוצא את גורלו הטראגי בעולם שמתעקש לדחוף את המוסר שלו לכל פינה.

בשתי הדוגמאות הללו אנו רואים כיצד הגיבורים של תרבות מסוימת יכולים ללמד אותנו על התרבות הזו, רק מתוקף התעקשותה להמשיך ולספר את סיפורם. עוד ראינו, כדרך אגב, שתוחלת החיים של גיבורי תרבות אינה קצרה כשל בני אנוש רגילים אלא היא משתרעת על פני מאות ולעיתים אלפי שנים. מתוך כך, לא תהייה זו הפתעה שאת המקור לכל הגיבורים שנבחן בסדרה זו, ניתן למצוא דווקא במאה ה-19.
לחלק הבא