מון בלאן, פרק 6. מדריגל

לתחילת הספר
לפרק הקודם

6. מדריגל

תחייכו. אתם בחופשה לעזאזל. טוב חברים אני מבקש שתתאספו כאן סביבי, חברים? חברים, אני מבקש שתבואו רגע, אני רק צריך להגיד משהו ואז נוכל להתחיל.  גרטה – תגידי לכולם לבוא לפה רגע, בבקשה. איפה דניאל? מי זה דניאל? נו אני לא יכול פשוט לעמוד ככה עד שכולכם תאספו את עצמכם ותתרכזו סביבי. כן לרגע, רק לרגע נו בואו כבר. תודה.

טוב חברים. לפעמים קוראים לי פשיסט, לפעמים קוראים לי סאדיסט, אני רוצה להרגיע אתכם שיש רק שני איזמים שאני כן משתייך אליהם – אני אלפיניסט, ואם תקשיבו לאשתי – אלכוהוליסט. ואני קורא לכם "חברים" לא בגלל שאני קומוניסט, הקומוניסטים קוראים אחד לשני 'חבר' כי הם מפחדים שיהרגו אותם, האלפיניסטים קוראים אחד לשני 'חבר' כי הם לא רוצים למות לבד.

לא מצחיק? טוב, אני אאשים את הקור בתגובה שלכם, בדרך כלל צוחקים מהבדיחה הזאת. המסלול שלנו להיום יתחיל מכאן, אנחנו בשמוני עכשיו, למי שלא יודע שמוני היה כפר קטן שהאצולה האירופאית גילתה בסוף המאה ה-18 ומאז הם לא מפסיקים להגיע. תסלחו לי על המבטא אני לא יודע צרפתית אני יודע לטפס על הרים. מפה ניסע ברכב עד לחניה ליד הרכבל, נמשיך לעלות לרכבל ושם ניסע משהו כמו קילומטר וחצי אל מקום ההתחלה של המסלול שלנו.

אני מתאר לעצמי שהרבה מכם רוצים להתחיל את הטיפוס מההתחלה אבל לעלות על הרכבל עדיף כי בהתחלה של ההר יש קטע שקשה לטפס אותו אם אתה לא מקצוען כמוני. כשנהיה למעלה אני אראה לכם אותו ואז תגידו לי תודה. אחר כך יש לנו מסלול יפה, לא קשה אבל עם הרבה נוף שיפתח לכם את התיאבון לטיפוס ונגיע למעלה לקראת ארבע אחר הצהריים, לארוחת ערב ושקיעה.

טוב אני רוצה שכל אחד יפתח לפניו את התיק שלו, וירוקן אותו על הקרקע. אני אקריא את רשימת הציוד שצריך שיהיה לו. מי שחסר לו משהו יש לנו חנות לא רחוק מפה, זה אולי יקר אבל זה מציל חיים. אפשר להתחיל? גרזן קרח. קרמפונים. מגפי הרים. קסדה. גייטרים למגפיים. רתמה. מוטות הליכה. פנס לקסדה. משקפי שמש. משקפי סקי. תיק. בקבוק מים. מקדם הגנה – זה לא בדיחה. כפפות דקות. כפפות עבות. בגדים חסיני מים וחסיני קור. שכבת בידוד נוספת. כובע חם. בלקלבה (אל תדאגו, אני לא רוצה שנשדוד ביחד בנק אחר-כך). ערכת טיפול ראשוני. גרביים. שק שינה. משהו לשתות בלילה...

משהו לשתות. לא היה דבר שחבורה של בני עשירים מפונקים, רופסים ושמנים, גרמה למדריך לרצות יותר מלשתות. נסיבות חייו קעקעו במוחו תודעה מעמדית, שהייתה זרה לחינוך הליברלי שקיבל בבית הוריו בספרד, אך המרחק בין המקום החם ההוא והקריירה שלו עכשיו גרם לחיים ההם להיראות כחייו של מישהו אחר, מישהו תמים יותר אבל גם חלש יותר, מישהו שחשב שיתעשר אם ישרת עשירים וגילה לתדהמתו שמשרתים לא מתעשרים.

לא היה לו כוח למסע הזה, אבל אף-פעם לא היה לו כוח למסעות האלה, הוא כבר ראה שעם החבורה הזאת זה הולך להיות אחד המסעות האלה שמרוב עצירות בדרך בשביל לצלם אף אחד לא מסתכל על ההר.

הוא רק רצה למשוך אותם כמה שיותר מהר למעלה וחזרה למלון שלהם כדי שהוא יוכל לבלות בערב עם בעל המסבאה שליד המלון, יורגן פירגנהופף שמו ואיש לא מייבש בשר טוב ממנו בכל האלפים. מי היה מאמין שאלפיניסט ספרדי ייפתח טעם לבשר-מיובש, אבל עם בירה זה פשוט משתלב, וליורגן יש בירה סמיכה כמו אספרסו, כאילו התאימו אותה לאקלים.

כך הוא התבונן בחבורת האפסים שמילאו לעצמם את התיקים.  הוא ראה שכל הציוד שלהם חדש ונוצץ, שהם קנו רק את המיטב בשביל המסע הזה. כך הוא הביט בהם בציפייה וחשב על המסבאה והבירה והבשר של יורגן.

הוא לא שנא אותם, את המטיילים המפונקים שלו, הם היו מקור הפרנסה שלו, ופרנסה זה לא דבר שמותר לספרדי להתלונן עליו. חוץ מזה, יש משהוא בבני העשירים האלה שיודע להעריך אנשי מקצוע אמתיים. אולי זה משום שהם מעולם לא פתחו סתימה בעצמם, מעולם לא תלו תמונה או הרכיבו ארון. והוא היה איש מקצוע אמתי. אחד שחייו עבודתו ועבודתו היא חייו. והם, מי יודע אם יש להם מברג בבית?

המדריך התבונן בקבוצה והנה דניאל נגלה לפניו מתוך הקהל, הוא שמע על בואו והבין שפה יהיה לו עסק עם מישהו מיוחד. אבל עד כה הוא לא ראה אותו ולכן הוא לא יכול היה להחליט עד עכשיו אם הוא שונא אותו או לא. אבל מה הוא אמור לחשוב עכשיו – כשלפניו ניצב ילד מבוגר שהתחפש לתמונה של אדוארד ווימפר, עם המעיל העבה, הכובע והגרזן הישן? המעיל שלו נראה אכן חם, אבל מסורבל ונוקשה, והנעליים שלו, מה אפשר להגיד על מגפיים מעור, שיקווה שלא ייכנס לו קצת שלג לפנימית כי אחרי-כן הוא יצטרך לוותר על כמה בהונות.

הוא ידע שדניאל יהיה העוף המוזר של המסע הזה, לא רק בגלל שהוא שילם סכום כסף שמעמיד בפרופורציה אחרת את היחס בינו לבין האחרים, אלא גם שהוא, או יותר נכון, העוזרת האישית שלו, ביקשה, או יותר נכון הציבה למדריך תנאי חד-משמעי והוא, עד כמה שזה נשמע מטומטם, שהמדריך לא ידריך את דניאל אלא יאפשר לו לעשות כל העולה על רוחו.

תפקידו של המדריך במקרה זה, לפחות כפי שהוא הוגדר על-ידי מזכירתו של דניאל, היה להציל את חייו של דניאל במקרה של צרה. הוא הסביר למזכירה של דניאל שהוא לא בייביסיטר ודרש שבהיעדר אחריות מלאה הוא מסרב לקחת אחריות חלקית. אבל המדריך השתדל מאוד שלא לדפוק את העסקה הזו. מוזר היה לו לרדת מדרגת המדריך, הוא הרגיש בנוח בידיעה שתמורת הניסיון שלו, נותנים לו את הסמכות לקבל החלטות. שכן שם, בהר, קבלת החלטות יכולה להיות ההבדל בין חיים ומוות, והוא ידע את זה יותר טוב מכולם; המגפיים שלו הסתירו כפות רגליים ששלוש בהונות מכף רגל ימין ואחת מכף רגל שמאל אבדו לקרה. מאחורי המעיל, הפליז, והגופיות התרמיות צפה צלע שנותקה מנקודות האחיזה שלה, בפעם שהוא נותק מנקודת האחיזה שלו וצנח 12 מטרים לתוך קרחון משופע. ועל כתפו היו חרוטים שלושה שמות. אחים להר שאבדו.

למדריך הזה היה שם אבל הוא לא אהב שישתמשו בו, הוא אהב שקראו לו "המדריך". לא בגלל תחושת הסמכות שזה הקרין, או לפחות, לא רק, אלא גם בגלל האנונימיות שזה נתן לו, השקט שזה יוצר בעבורו במלון, הוא לא חבר שלך, הוא לא צריך את הבעיות שלך, הוא רק צריך את הכסף שלך ושתחזור מההר בחיים. כי אם לא, אם תתפגר לי בטיול שלך, בן עשירים מפונק, הדבר הראשון שעוכרי הדין שלך יבקשו זה את השם שלי.

הוא הסתכל היישר על דניאל כשחשב את המחשבות האלה. מבחינה חוקית הוא אמור היה להיות מכוסה. בכיסו היו עותקים של מסמכי וויתור חתומים על-ידי המיליונר הזה שאומרים שפחות או יותר הוא יכול לתת לו להתפגר שם לבד ואף אחד לא יוכל לתבוע אותו. אבל, כשיש הרבה כסף באוויר, כך הוא גילה, דברים שלא חשבת שיהיו יכולים לקרות פתאום קורים. פעם אחת הייתה בחורה מפונקת אחת שהיה לה קשה באמצע המסע והיא לא הייתה מוכנה להמשיך, המדריך זכר איך לתדהמתו הביאו לה מסוק שלקח אותה והוריד אותה על הפסגה, שם היא נהנתה מארוחת הצהריים ביחד אם שאר המטיילים ולאחר מכן המסוק שהמתין לה הוריד אותה מההר והחזיר אותה לחייה המפונקים. 

פעם הוא הלך למשרד אחד שלהם. איזה מנהל הזמין אותו לספר לעובדיו על המסע וביקש שהמדריך ימכור לעובדים שלו את המסע. הדלתות של המשרד שלו היו מזכוכית שקופה שכשסגרו אותה היא הפכה לאטומה, היה לו שולחן שנראה כמו מסך טלוויזיה ענק והוא הניח את הפלאפון שלו עליו והוציא ממנו, מתוך הטלפון שלו, את החוזה בצורה דיגיטלית, והוא נתן לו עט דיגיטלי כדי לחתום על החוזה הדיגיטלי. אבל המדריך לא הסכים. בלי ניירות הוא לא עובד.

כשהוא הגיע למשרד המפואר הזה הוא ראה בחטף את חדר הישיבות, ואת השולחן של חדר הישיבות שנראה כאילו מישהו שם גזע של עץ בן שלוש-מאות שנה בפורס לחם, ונתן לשמוק הזה לקחת חתיכה בשביל שתסדר לו את שולחן הישיבות. הוא ידע שכל אחד מהאידיוטים שהזמינו אותו יזיל ריר ממה שהוא ייספר להם ושאם הוא ינהל את היום הזה נכון הוא יכול להרוויח המון כסף, אבל בשביל זה הוא יצטרך לשקר, הוא יצטרך להשמיט מהסיפור את הצדדים המכוערים שלו, את הסכנה, את הקור, והוא בן אדם שלא מוכן לוותר על הערכים שלו, כמה כסף שלא ייזרקו לעברו. הוא הסכים לספר להם על המסע אבל לא למכור להם את המסע. הוא היה מדריך ואלפיניסט אבל לא איש מכירות. רוצים תבואו, לא רוצים, תתפגרו מצדי. 

הוא הביט בדניאל וחשב, אני לא אוכל חרא מאף אחד, גם לא מהילד שמנת הזה שממה שנראה לי התלבש כאילו אנחנו הולכים לערב קריאת שירה בבית חורף באספן ולא למסע אל עבר הפסגה הגבוהה של האלפים. לעזאזל, הוא חשב, אני מקווה שלמסמכים שבכיס שלי יש ערך.

 

המדריך עקב אחר דניאל כשהם עלו על האוטובוס, הוא ראה איך התימהוני המחופש מטפס בזהירות שהידיים שלו לא, חס וחלילה, יגעו במעקה ההמוני. גם במהלך הנסיעה, כששאר האנשים ערכו היכרויות אלה עם אלה, הוא ראה כיצד לדניאל הזה לא היה יאה לדבר איתם, הוא רק הביט מהחלון או בתוך המחברת שלו וכשלבסוף פנו אליו, המדריך ראה איך הוא מואיל בטובו להגיד להם את שמו לפני שהוא שוב תקע את העיניים שלו בחלון, עשיר שכזה, אפשר היה להאמין שהוא מעולם לא ראה עולם.

הוא לא באמת כעס על דניאל והוא ידע את זה, הכעס געש ממנו כמים מכוס גואה, לא בלי סיבה, אלא משום שהוא היה שם – הכעס, והוא חיפש לאן לפנות והוא היה שם - דניאל.

שד קטן הוא הכעס גם אם נאמר לו את האמת, גם אם ניווכח בעצמנו שטעינו ונטיח בו זאת בכעס, הוא יישאר בשלו, עקשן כמו כלב. הכעס הזה לא היה זר למדריך הטיפוס הוותיק, אך הגיל, הניסיון וההרגל לימדו אותו לחיות עמו בשקט, כמו עם חיית מחמד, להזין אותו אך לרסן אותו. ובכל זאת, היו הימים בהם הכלב השתחרר מהרצועה ורץ ללא רסן לכל עבר, היו ימים בהם דומה היה שלא האיש שולט בכלב אלא הכלב בו. כשהוא היה צעיר הוא ביטא את הרגש הזה בהתפרצויות של צעקות ואגרופים בקיר, אבל עם הזמן, את ההתפרצויות החליפו קמטים ואת הטעויות החליפו צלקות, וגם הכעס מצא נחלה שקטה, במושב הלצים של הנפש בו שוכנות להן סרקזם, טינה וגאוות שווא.

אמש, אשתו כעסה שוב שהוא יוצא למסעות האלה. חמש-עשרה שנה והיא עדיין לא התרגלה למסעות של ינואר, תמיד בעונה הזאת יש הפתעות, זה לא הזמן של הטיולים המודרכים למשפחות בחופשה – של מרץ ושל ספטמבר, זה הזמן לצעירים בירח דבש, לעשירים בפנסיה, להרפתקנים חסרי דאגה. לאנשים האלה אין שעון, הם מובלים על-ידי כל משב של רוח שטות. תמיד היו הפתעות בעונה הזו.

אבל הפעם הם לא השלימו בבוקר, היא הלכה לישון כועסת והוא יצא מוקדם. הוא ידע שהיא לא כועסת עליו, הוא גם ידע שהוא לא צריך לכעוס עליה, אבל הכעס התעורר, והכעס, כמו תינוק, כשהוא מתעורר הוא מיד מבקש לאכול. והנה המדריך מוצא עצמו שולח כעס, ולעבר מי, לעבר הבחור הזה שלבוש מכף רגל ועד ראש כאילו הוא בא להגשים חלום מטופש, חלום ילדות מטופש, מחלומות הילדות המטופשים האלה שכולנו היינו רוצים להגשים.

הוא לא באמת כעס על דניאל. הוא לא כעס עליו באוטובוס לשמוני ולא מאוחר יותר באותו היום, כשהקבוצה עלתה על הרכבל, ושם, בגובה של אלף ועשרים מטרים בלבד, כשהוא הבין שהבחור הזה לא איתם, ושבשארית המסע של דניאל הוא, המדריך, לא יהיה נוכח. מי יודע אולי הם לא יתראו שוב לעולם. למרות שהוא ידע את הסכנות המיותרות שהילד הזה גזר על עצמו, עמוק בפנים, הוא היה גאה בו ומלא קינאה.
לפרק הבא