יום רביעי, 1 בפברואר 2017

צחק עוד צחק עוד וולטיר רוסו / וויליאם בלייק

צחק עוד, צחק עוד, וולטיר רוסו
צחק עוד, צחק עוד; הכול לשווא!
אתה זורק חול כנגד הרוח, 
והיא משיבה אותו עם כל משב.
וכל גרגר הוא אבן חן
בקדושה את האור מחזירים;
הם מעוורים את העין מלאת הבוז
אך בדרכי ישראל מאירים.

אטומי דמוקריטוס
ושל ניוטון החלקיקים
הם חולות על פני הים האדום
שם אוהלי ישראל באור בוהקים.

יום חמישי, 26 בינואר 2017

ביאת המשיח / וויליאם באטלר ייטס

סובב וסובב הציקלון הגדל במרחב
העיט לא יכול לשמוע את הצייד בעליו
דברים מתפרקים; המרכז לאחוז לא יכול
אנרכיה בעולם משחררת כל עול
גאות עכורה-מדם נחלצה, ועכשיו
בכל מקום לטקסי התום אין קול;
בטובים אין כל נחישות, בעוד הרעים ביותר
 מלאים בתשוקה אינטנסיבית.
וודאי איזו התגלות אמורה להגיע;
וודאי איזה משיח אמור להגיע.
השיבה השנייה! בקושי מילים אלו יצאו מהפה
וכבר איזו תמונה שיצאה מה- Spiritus Mundi
מקשה מבטי: איפה שהוא בין חולות המדבר,
צורה עם גוף אריה וראש אדם,
מבט חלק וחסר רחמים כשל החמה
נע באיטיות שוקיים, כשסביבה בכל
איוושת צללים של ציפורי מדבר מתרעמות.
העלטה נופלת שוב; אך עתה אני יודע
שעשרים מאות של שינה אבנית
הוטרדו לכדי סיוט בנדנוד עריסה,
ואיזו מפלצת גסה, אשר שעתה סוף סוף הגיעה,
 מדדה אל עבר בית לחם על מנת להיוולד?

יום רביעי, 25 בינואר 2017

יום שלישי, 24 בינואר 2017

קאנטו I / עזרא פאונד

ואז ירדנו אל הספינה,
מציבים את השדרית אל הגלים, הלאה אל הימים האלוהיים, ו
הצבנו את התורן והמפרש על הספינה התשחורתית,
סחבנו כבשים עליה, ואת גופינו גם
כבדים מיבבות, ורוחות אחוריות
נשאו אותנו החוצה והלאה עם בדים מתכרסים,
של קירקה הספינה הזו, האלה גזוזת השיער,
אז ישבנו בינספינות, רוח תוקעת את מוט ההגה
כך עם מפרש מתוח, נענו על גבי הים עד סוף היום.
השמש אל תנומתה, צללים על פני כל האוקיאנוס,
הגענו אנו אל זרועות המים העמוקים ביותר,
אל הארצות הכימריות, וערים מאוכלסות
עטויים ברשת-צפופה של ערפל, שמעולם לא חדרו אליה
עם הבזקים של קרני שמש
כמוכן לא עם כוכבים שרועים, כמוכן לא מביטים לאחור מהעדן
הליל התשחורתי השתרע מעל אנשים אומללים שם.
האוקיאנוס גועש לאחור, הגענו אז אלי המקום
אשר חזתהו קודם קירקה.
כאן טקסו הם טקסיהם, פרימידס ויורילוקוס,
ובשלוף חרבי מירחי
חפרתי את הבוראחים הרבוע כרש;
מזגנו נסכים על כל אחד מהמתים,
ראשית שיכר ואז יין מתוק, מים מהולים בקמח לבן.
אז נשאתי תפילות לרוב אל ראשי המוות החולניים
כמתרחש באיתקה, שוורים עקרים מהמיטב
לקרבן, עורמים את המדורה בסחורות
כבשה אחת לטרזיאס בלבד, אחת שחורה ואחת לדוגמא.
דם כהה זרם בחפיר,
נשמות שבאו מארבוס, מתים מרקיבים, של כלות
של צעירים ושל הזקנים אשר נשאו רבות;
נשמות מוכתמות בדמעות חדשות, ילדות רכות,
גברים רבים, מרוסקים בראשי רומח נחושתיים,
שלל קרבות, זרועות נושאות עוד אך גמורות,
המון זה התקהל סביבי; בקריאות,
מחוורים מעלי, בכו לאנשיי לעוד פראים;
שחוטים העדרים, כבשים מחוסלות בארד;
שפכו משחה, בכו לאלים,
לפלוטו החזק, ולפורסרפינה המהוללת;
חשוף את החרב הצרה,
ישבתי להרחיק את המתים חסרי הסבלנות חסרי האונים,
על מנת שאשמע את טרזיאס.
אך ראשית הגיע אלפנור, חברנו אלפנור
לאקבור, מושלך על הארץ הרחב,
גפיים שהותרנו בביתה של קירקה,
לא מוספד, לא כרוך בקבר, היות ומטלות האיצו אחרת.
רוח מסכנה. ובכיתי בדיבור מואץ:
"אלפנור, השלום לך אשר הגיע לאפילת חוף זה?
ההלכת לכאן, מהר מכל ספן?"
הוא בדיבורו הכבד:
"מר גורל ושופע יין. ישנתי אל אחה של קירקה.
"יורד מטה בסולם הארוך מבלי שמירה,
"נפלתי כנגד המתמך,
"נותץ עצב-העורף, הנשמה ביקשה לאברנה.
"אך אתה, הו מלכי, תחינתי כי תזכרני, לא מוספד, לא קבור,
ערום זרועותיי, התקן כברי מקרש-ים, עליו חרוט:
"אדם ללא גורל, ועם שם אשר יבוא.
"והעמד את משוטי, אשר הנפתי בין רעי."

ואנטיקליאה באה, אותה אשר סילקתי, ואז טרזיאס איש תבאי,
אוחז מטהו הזהוב, הכירני, ודיבר ראשון:
"פעם שניה? למה? איש שכוכבו עגום,
"פונה אל המתים בצל הנצח ואל זה המחוז העגום לנצח?
"צא מן החפיר, השאר לי את משקה הדם שלי
"למען אהיה למגיד."
                        וצעדתי לאחור,
והוא חזק מהדם, אז אמר: "אודיסאוס
"עוד ישוב עם נפטון אל נקם, מעל לימים אפלים,
"יאבדו כל מלוויו." ואז שבה אנטיקליאה.
דיווס שורע שקט, כלומר, זה הוא אנדריאס דיווס,
בתוך officina Wecheli, 1538, אשר מהומרוס.
והוא שט, לצד סירנות ולאחר מכן החוצה והלאה
ועוד עד לקירקה.
                        עריצה נערצת,
באימרת בני כריתים, בכתרה הזהוב, אפרודיטה,
Cypri munimenta sortita est, מליאת עליזות, עטויית ארז, עם
חגורות זהב ורצועות חזה, את בכהות עפעפייך
נושאת את קשתה המוזהבת של אגריקידה. כך שנאמר: