יום ראשון, 26 באוגוסט 2012

ידיים אפורות - חלק 2 מתוך 2


20.04.2003
מה קרה?
עברו כבר שלושה שבועות מאז הלילה ההוא ואני לא מצליחה להבין מה בדיוק קרה שם. החלטתי לכתוב עכשיו את כל מה שאני זוכרת מאותו הלילה למרות שאני כבר לא יודעת מה באמת קרה שם ומה דמיינתי שקרה שם ומה חלמתי שקרה שם כי מאז אותו הלילה אני חולמת את אותו חלום מוזר בכל לילה.
דובי הגיע באיזה עשר ונכנס דרך החלון. לקח לו מלא זמן לעבור את החלון כי הוא לא הצליח להרים את הרגל שלו מעבר למעקה למרות שפעם זה לא היה לו בעיה. בסוף הוא נפל על השטיח ועשה כל כך הרבה רעש שחשבתי שאמא ואבא יבואו לבדוק מה קורה ויהרסו לנו הכול.
הוא לא שכח להביא את המראה ושמתי אותה במקום שחיכה לה מול המראה שלי עם הנר בניהם. לא היה לי אומץ להדליק עדיין את הנר אז אמרתי לו שהוא צריך לקרוא את כל מה שכתוב על המתכון בספר ושיגיד לי אם נראה לו שעשיתי הכול נכון.
הוא התחיל לקרוא בספר והוא אמר שכתוב שם שזה בכלל לא מתכון לפתוח שערים אלא שזה דרך ליצור משהו שנקרא אור-אינסוף שפותח שער למקום שנמצא מעבר לקליפות ולרשמים בספירה השנייה ושקוראים למקום הזה גזרי דין. אחר-כך אמרתי לו שימשיך לקרוא בלב כי גם ככה אני לא מבינה על מה הוא מדבר ושכשבא לו להצטרף אלי שיבוא לשטיח. הוא קרא עוד קצת ובסוף הוא בא.
בפעם הראשונה שהדלקתי את הגפרור כל-כך פחדתי לקרב אותו לנר שהוא שרף לי באצבעות ואז הוא נפל על השטיח. מזל שדובי מיהר לכבות את האש כי אולי הייתי שורפת את כל הבית. אחר כך ניסיתי שוב להדליק את הנר אבל הגפרור נכבה לי כי פתאום החלון נפתח והרוח כיבתה אותו.
קמתי וסגרתי את החלון טוב וחזרתי למראות. הפעם דובי עזר לי בזה שהוא כיסה את הגפרור עם הידיים שלו ככה שהוא לא ייכבה בדרך והצלחתי להדליק את הנר.
זה היה כל כך יפה בהתחלה. הלהבה של הנר הכפילה את עצמה דרך המראות, דובי אמר לי להסתכל על זה מלמטה מהזווית שלו ושנינו התכופפנו לראות מקרוב את כל הנרות הכפולים שרואים דרך המראה. אני זוכרת שהייתי כל כך קרובה לדובי שיכולתי להריח שהוא אכל סנדוויץ' עם ממרח שוקולד לפני שהוא בא.
אז פתאום ראיתי משהו זז במראה וסובבתי את הראש שלי לאחור לראות מה זה אבל לא היה מאחורי שום דבר. דובי שאל אותי מה קרה ואמרתי לו שכלום לא קרה ושנינו חזרנו להסתכל על הנרות.
אני לא ממש זוכרת מה היה עכשיו, אני זוכרת האור של הנרות התחיל ממש לסנוור אותי ושנדמה היה לי שיש שתי ידיים אפורות ורזות שיוצאות מהמראה החוצה לכיוון שלי ושל דובי. אני זוכרת שהיה רעש מוזר בחדר כמו רשרוש הזנב של נחש פעמונים. אני זוכרת שדובי דחף אותי על הרצפה ושממש פחדתי אז חיבקתי את הברכיים ועצמתי עיניים חזק עד שזה יעבור. אני זוכרת שהיה באוויר את הריח המוזר הזה שמריחים שנוסעים לים המלח. אני זוכרת שהייתה לי סחרחורת וששמעתי את דובי מתנשם ממש כבד ואז שהוא פתאום צעק ושהצעקה שלו כאילו הפסיקה באמצע ואז היה שקט.
אני לא זוכרת כמה זמן היה השקט הזה מסביב או מתי בדיוק נרדמתי אבל בבוקר למחרת דובי לא היה שם והחלון היה פתוח והנר היה כבוי והמראות היו שבורות על השטיח.
דובי לא בא לבית ספר למחרת וממש פחדתי שקרה לו משהו נוראי אבל המזכירה של בית ספר אמרה שההורים שלו התקשרו להגיד שהוא חולה ושהוא לא יבוא לבית ספר היום.
הוא לא בא לבית ספר שבועיים ולבסוף כשהוא בא הוא היה ממש חיוור וראו שהוא ירד במשקל. גלית אמרה שהוא נדבק במחלה של הילד ההוא ושהעצמות שלו יהיו עכשיו חלשות ואני אמרתי לה שהיא זונה ושתסתום את הפה שלה.
הוא לא אמר לי שלום בכלל, בעצם, לא דיברנו מאז אותו הלילה, כל פעם שבאתי לדבר איתו הוא הסתובב והלך זה היה כאילו הוא פוחד ממני או כועס עלי או משהו, זה בכלל אני שצריכה לכעוס עליו כי הראש שלי ממש כאב אחרי שהוא דחף אותי על הרצפה.

07.07.2005
יש לי שני חיוכים
אחד של אבי ואחד של אביגיל
החיוך של אבי הוא חיוך של ילדה מתלהבת קטנה
הוא חיוך של עולם של שטויות
פעם הוא היה בא הרבה
עכשיו הוא כמו דוד רחוק מופיע לפעמים והולך
פעם אהבתי את החיוך הזה
היום הוא מרגיש כמו חיוך של מישהו אחד

לאביגיל יש חיוך אחר,
היא לא זוכרת מתי הוא הופיע,
מין חיוך רחב מדי, סנטר מורם והעיניים מגולגלות לאחור
זה חיוך שיודע שאין בעולם הזה סיבות לחייך
זה חיוך שנהנה מערפל ומעשן של אוטובוסים
זה חיוך של אמת ולא של מראות של ילדות


20.05.2007 
אני לא מאמינה שאני חוזרת למחברת הזאת.
אבל הלילה החלום ההוא חזר אלי,
נערה מנסה להיזכר בחלום של דמיון של סיוט של ילדות - את כזאת מטומטמת.
אותם תמונות; הנר החלון והידיים האפורות, אותו ריח של ממרח שוקולד ושל ביצים סרוחות.
אין הרבה מה לעשות עם זה.
תצחקי על זה.
תחשבי על זה – הילדה ההיא מהחלום ההוא – מה לה ולך?
היא חיה בחלומות מדומיינים ואת בסיוטים של מציאות.
תשאירי אותה שם את הילדה ההיא.
שם על הרצפה.
מאחורי המראה השבורה.
 15.07.2009
יופי לך,
אישה בת 19 כותבת במחברת של ילדות קטנות.
ובכל זאת...
אתמול יצאתי עם גלית ועם דנה לעיר. דנה הולכת להתגייס עוד מעט וקבענו עם הבנים שנצא ביחד לחגוג לה כמו שצריך. אני שונאת את גלית ואת דנה. אבל כמה אפשר להיות בבית. לראות את אבא מקלל את הטלוויזיה ואת אמא מחייכת כאילו אין צרות בעולם.
בכל אופן, בדרך ראיתי את דן. בהתחלה לא זיהיתי אותו, הוא היה רזה ממש והוא ישב לבד בפאב כותב לו בתוך מחברת קטנה במהירות. לא ראיתי אותו איזה ארבע שנים. מאז שאבא שלו הסתדר והם עברו דירה.
אני לא יודעת מה נכנס בי אבל אמרתי לבנות שימשיכו ושאני אצטרף אליהם עוד מעט ואחרי שהן הלכו נכנסתי לפאב ובלי מילים התיישבתי בכיסא הריק מולו.
כשהוא הרים את עיניו, צמרמורת חלפה לי לאורך עמוד השדרה.
אחרי שתיקה ארוכה אזרתי את האומץ לדבר ובחיוך המיומן שלי אמרתי לו "שלום".
הוא השיב בחיוך מאולץ והחזיר את עיניו למחברת שלו, כותב ומוחק וכותב ומתאמץ להיעלם ממני.
"תגיד" שאלתי אותו בחוסר הסבלנות האופייני שלי שהשנים לא העלימו. "מה קרה באותו ערב?"
דן החוויר והרים את עיניו, פחד עמוק נחשף במבטו.
"כאילו.." ניסתי לדבר בתוך המבוכה של שנינו "...אני לא זוכרת כמעת כלום ומה שאני זוכרת אני בטח דמיינתי, אז חשבתי אולי אתה..."
"את לא זוכרת?" הוא שאל.
אמרתי לו שלא ממש ואז הרגשתי פתאום כמה החיוך שלי והגישה שלי מזויפות.
"טוב שכך" הוא אמר והחזיר את העיניים שלו למחברת. בהתחלה כעסתי עליו. עכשיו...
"דובי?" משכתי את תשומת ליבו. "לא דיברנו מאז אותו הלילה"
הוא לא ענה.
"לפעמים אני חולמת..." התחלתי לדבר והוא הרים שוב את המבט שלו אלי "שאנחנו שוב בחדר והנר דולק ו..."
אז הוא נבח עלי "די!" ופתאום הרגשתי כאילו אני צריכה לפחד ממנו.
"מה קרה שם?" הפצרתי בו.
"את באמת לא זוכרת?"
"לא."
"עדיף ככה" הוא אמר "את לא באמת רוצה לדעת"
"אני כן!"
"את לא!" החלפנו חיוכים של זיכרונות.
"נו..." אמרתי בחוסר סבלנות.
"מה נו?"
"אתה לא מתכוון לספר לי?"
"תעזבי את זה"
"לא רוצה" הרגשתי כאילו אני שוב בת שתים-עשרה וששוב אני משחק את המשחק הזה של לשבור את דובי, אבל הוא המשיך בשלו ולחש "עדיף שלא..."
"למה?!" פתאום התפרצתי עליו, היה בי משהו כועס, ולא ידעתי מה זה ולמה אני כל-כך כועסת, אבל כבר לא יכולתי לשלוט בפה שלי והתחלתי לנבוח עליו "למה לעזוב את זה?" סיפרתי לו שאני לא מפסיקה לחשוב על הלילה ההוא ושלא משנה כמה אני חושבת על זה אני לא מצליחה להיזכר בכלום ושכל מה שאני זוכרת זה שהיינו שם ושהיה חושך ושאז היה אור גדול ו...
"לא היינו מוכנים לזה" הוא קטע אותי.
"למה?" שאלתי.
"ל..." הוא חיפש את המילים "לשער"
"איזה שע..." פתאום נזכרתי, "באמת נפתח שער?" הרגשתי כמו משוגעת, רגע אחד צועקת עליו ורגע אחרי זה צוחקת.
"תעזבי!" הוא אמר בתקיפות ואני לא יכולתי להפסיק; "מה פתאום לעזוב, אתה רוצה להגיד לי שאתה חושב שבאמת נפתח שער?" הוא ידע שאני לא אעזוב את זה, שאני לא יכולה לעזוב את זה מיליון שנה עברו בנינו ועדיין יש דברים שלעולם לא ישתנו.
"כן" הוא לחש בראש מושפל ואני קפאתי במקום.
"ואתה..." חייכתי, להתייחס לזה כמו לבדיחה הרגיש לי קל יותר מאשר להתייחס ברצינות למילים שיצאו לי מהפה, "... נכנסת לשער"
"את לא מבינה" הוא נשמע מיואש.
"אז תסביר לי!"
"לא נכנסים לשער..."
"אז מה עושים?"
"יוצאים ממנו"
"לאן יצאת?"
"לא יצאתי"
"אז מה?"
"לא מה"
"מה זאת אומרת? אתה יכול להיות יותר ברור?"
"לא מה – מי"
"מה 'מי'?" שאלתי, "מי יצא מהשער?" רק כשסיימתי לשאול את השאלה הבנתי כמה מוזר זה היה לשאול אותה בכלל.
אחרי שתיקה ארוכה אזרתי  אומץ ושאלתי אותו שוב, הפעם בשקט, "מי יצא מהשער?"
הוא הוציא מצית מכיסו ורכן לעברי,  גם אני רכנתי לעברו.
בנינו לא היו יותר מעשרים סנטימטרים ויכולתי להריח שהוא התחיל לעשן.
הוא הרים את המצית כך שהיא הייתה בין הפנים שלי ושלו והצית אותה.
"תסתכלי" הוא אמר לי, ואני ראיתי את הלהבה משתקפת בתוך העיניים שלו.
"מה?" שאלתי אותו
"תסתכלי קרוב יותר"
התקרבתי עוד יותר ופתאום יכולתי לראות בתוך האישון שלו את עצמי מאחורי להבה.
"קרוב יותר" הוא אמר והתקרבי עוד, החום של הלהבה שרף לי את הריסים.
פתאום ראיתי בתוך האישונים שלי אותו, את דובי, הוא נראה שוב כמו הילד השמן שהכרתי והוא נראה מפוחד, ובתוך העיניים שלו יכולתי לראות אותי אני הייתי זקנה וזרה לעצמי, והבבואה שלי חייכה אלי, כמו מכר רחוק שניסיתי לשכוח, היא חייכה אלי והיה משהו שלם בחיוך שלה משהו שקינאתי בו והידיים שלה, הידיים שלי היו אפורות ורזות וארוכות.


31.07.2009
זו לא אני
זו לא אני שהולכת ברחוב
זו לא אני שהולכת לישון
זו לא אני שצוחקת כששום דבר מצחיק לא קרה
זו לא אני שכותבת את המילים האלה על הדף

אז אם יום אחד אלך לי
אל תבכו
תזכרו,
שזו לא אני שהולכת ברחוב
שזו לא אני שהולכת.
ושהכול זה רק
עיגול בתוך עיגול בתוך עיגול.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה