יום ראשון, 27 באוקטובר 2013

מון בלאן, פרק 8. פסקליה


ההר ההר ההר.
דניאל הלך לגדות הנהר, הוא לא ידע איזה נהר זה אך הוא ידע שההר, מעליו, ההר לפניו, ההר מחכה שם בשבילו ולכן הוא קרא לו, לנהר, האָרְבְ כדי שיתאים לציפיותיו הרומנטיות מהמסע.
במקום שממנו הגיע דניאל הגיוס לצבא היה חובתם של כל האזרחים והוא, צעיר שכל עולמו היה מורכב בעיקר משינה, שתייה ובילוי עם חברים,  בחר שלא ללכת. ולמרות ההר של הניירת שניתנה לו, הוא היטל בביורוקרטים שהיו אחראים למינויו. הם ראו בו נער חלש והוא הצליח להביא אותם לרחם עליו, הוא הצליח להביא אותם אל ההבנה שלא, הוא לא נועד למדים ורובה, הם ראו בו האח הקטן שלהם ולא רצו שייפול מתמימותו הקוסמת.
לעצמו הוא אמר שזה רק בשביל להשיג דריסת רגל ראשונה בטיפוס על ההר שהוא עולם הגדולים, מהר, לפני שחבריו יהיו לו לתחרות. לחבריו אמר, ברהיטות המדהימה של שקרן, שזהו מאבק על החופש, מאבק נגד הכפייה של החובה הלאומית, שהוא מצא לנכון להילחם ולשלם את המחיר. בתשובה לשאלה מדוע לא המשיך במלחמתו האידיאולוגית אחרי שנשר הוא השיב, אני לא מוחמד, אני לא זה שיזיז את ההר.
בינו לבין עצמו הוא ידע את האמת. האמת הייתה שהוא פחד. לא מרובים ולא מהרעים, ולא מהמשמעת או מהאוכל הנורא. מהמדים הוא פחד, תמיד הוא פחד ממדים. משהו שהיה שם, בערב רב של אנשים שלובשים אותו דבר ופועלים אותו דבר ואולי אפילו חושבים אותו דבר, שהפחיד אותו לעמקי נשמתו.
לפני שהתמודד בהצלחה עם הגיוס, הוא עבד בחנות גדולה של מוצרים למשרד ולבית. הם דרשו שהוא ילבש חולצה אדומה. כולם שם לבשו חולצות אדומות. כולם חוץ מהמנהלים. להם הייתה חולצה כחולה. אבל הוא לא קינא בהם למרות שכל המערכת הזאת חינכה לכך, הוא קינא בלקוחות - הם לבשו את מה שהם רצו, כל אחד לפי הקלישאה שהוא בחר להיות, לפי הסיפור האחרון שהוא שמע על האופנה. ובכל זאת, למרות שזה היה צבא אחר של מדים, מדים הבנויים מג'ינס וטי-שירט, הוא ידע שהם בחרו כיצד להתלבש, או לפחות האמינו בכך שהם בחרו בזאת וזה היה בעבורו, בכלא האדום היומיומי שלו, תמונה של חופש.
בזמן שאחרים שירתו את מדינתם נאמנה, מי פחות מי יותר, הוא בחר לשרת את מדינתו מבחינה אפנתית ופתח חנות קטנה במרכז העיר שהבגדים בה היו אחרים. הוא דאג ללקוחותיו והם השיבו לו במיטב כספם וגם בהקשבה, להפתעתו הרבה הוא גילה שהם רוצים ללמוד ושהם שותים את מילותיו בשקיקה. הוא גילה שבהתנגדותו הנחושה לאיחוד המלבושים הוא הצליח לזהות צורך צרכני למשהו אחר, למשהו שונה. מאותו המקום הקטן במרכז עיר הולדתו, הוא הפיץ את תורתו שנושאיה היו צבע, מרקם וסילואט, וכך הוא קנה לו עדת מאמינים.
חנות אחת הפכה לשתיים ולשלוש, והמחיר של בגדיו טיפסו לפסגות חדשות, יחד עם שמו והוא הפך לסמל של יוקרה. ומשם, מפסגתו החדשה, הוא לימד את העם להסתכל על הבד ועל התפירה, לשוב לערכים הנשכחים האלה של גזרה ושל תנועה של בד ולשכוח מאלילי השקר של העולם המודרני – המותגים והמבצעים. לא, מעולם לא היו מבצעים בחנויותיו.
אין לתאר את העונג שהוא חש כשיום אחד הוא טייל בעירו וראה שכמחלה מידבקת תובנותיו הופצו ברבים והנה הרחוב כמו נשטף בצבע והדר שהוא ראה עצמו אחראי לו באופן ישיר. הוא ראה בגיוון האופנתי של הרחוב ייצוג ישיר של הגיוון המחשבתי של הרחוב ובפעם הראשונה בחייו הוא הרגיש שבאמת הוא נתן כאן שירות לאומי, שבאמת הוא תרם לעירו. הוא לא היה עוד מותג כמו צ'ה גווארה אלא לוחם חופש אמתי כמו קוקו שאנל.
אבל עכשיו, כשהטיפוס על ההר רק החל ועדיין העצים שסביבו הסתירו את השלג, והבוץ הקפוא לרגליו מיאן לשמר את צעדיו, הוא הרגיש חרטה על כך שהוא לא שירת בצבא. לא מסיבות לאומיות, ולא מסיבות מוסריות, אלא מסיבות אנוכיות לחלוטין.
הצלחותיו המוקדמות אמנם שמרו על תמימותו אך הם גם שמרו על רכותו, והנה עכשיו, מול ההר, אותו הדבר שהוא שמר עליו כל-כך קרוב לליבו, חזר להתנקם בו, שכן הנה הוא רק החל את מסעו המיוחל לפסגת ההר, וכבר הוא מתנשף.
הוא המשיך בצעדיו וחש איך כל נשיפה מכלה את כל כוחו והוא עוד לא הגיע למרגלות ההר וכבר הוא מותש. לו רק חושלתי בקרב, הוא חשב. ופתאום הוא מצא עצמו עייף ומלא חרטה מול ההר.
הוא לא התחרט על הצבא, וגם לא על היציאה למסע הזה. הוא התחרט על הצלחותיו, על כך שבקלות כזו חלפו עליו השנים כשהוא מוקף באהבה ושפע, מפונק, רך וחלש.

הקושי שביקשתי, הוא אמר לעצמו, זו הסיבה שרצית להגיע לפה, למרגלות זה ההר. לא. לא הייתה זו התמונה היפה של האיש מול ההר, ולא היו אלה השירים שקראתי. זה הקושי שהוא רצה ולעזאזל, קושי זה מה שהוא קיבל מההר. כמה שנאה הוא חש כלפי עצמו אחר-כך, כשהמחשבה הבאה שחלפה בראשו הייתה, בסדר גמור, אבל למה זה חייב להיות כל-כך קשה? כמה משעשעת ההונאה העצמית. דניאל רצה את הקושי, אבל עמוק בפנים הוא רצה שהקושי יהיה קל. הוא רצה להרגיש את עצמו כענק המתגבר על הקושי ללא קושי. אבל ההר אינו מתכופף לאיש. כשאגלי זיעה החלו מתקבצים על מצחו הוא החל מתחרט. למה זה חייב להיות ההר הזה? למה ההר? למה הר?

לפרק הבא

אין תגובות:

פרסום תגובה