יום ראשון, 5 בינואר 2014

מון בלאן, חלק שני, פרק 4, טריו


4. טריו
כעבור מספר רגעים, ניוט הבחין שעל הדשא, לא רחוק ממנו, יושבים שלושה סטודנטים שלומדים איתו בקורס "לוגיקה של מושגים פתוחים". הוא הכיר שניים מהם בשמם, אלה היו גאל דורניק והארי סלדון, את השלישי הוא הכיר רק בפנים אבל מעולם לא טרח לבדוק את שמו.
בשקט הוא התקרב אליהם, הצביע על הבחור השלישי לזמן ממושך עד שנכתב מעליו 'גָ'יִים אורסי – סטודנט, המחלקה לפיזיקה אסתטית.', ניוט יכול היה להשהות את היד שלו זמן רב יותר ולגלות מידע על תחביביו, על חבריו ומשפחתו, אבל זה לא מנומס להצביע על זרים למשך זמן רב מדי. כשניוט הגיע לחבורה הישובה על הדשא, הוא הנהן לשלום לכולם והתיישב לידם בשקט, מבקש ללכת לאיבוד בשיחה של אחרים כדי לדחוק לצד את מחשבותיו שלו.
גאל דורניק היה בחור חסון עם שיער בלונדיני שברק בגון כסף כשהוא סובב את הצוואר. הוא ישב על ברכיו ורכן קדימה לכיוון הארי סלדון בתנוחה ששידרה מידה מסוימת של אלימות, כאילו בכל רגע הוא יכול לקפוץ. בפניו לעומת זאת הייתה ארשת שליווה לחלוטין, מתנשאת משהו, עיניו הביטו בו דרך חרכים מכווצים שכמו לחשו 'ברגע אוכל לשרוף אותך'. כשניוט הגיע דורניק היה כבר להוט בתוך השיחה; "אבל איך אתה יכול בכלל לחשוב על לכתוב ספר מדע בדיוני?" הוא אמר, רק מחכה להנחית את טיעוניו.
"מה זאת אומרת?" השיב הארי סלדון. הוא היה רזה מאוד, כמעט נערי בפניו, זיפי שיער שחורים שעוד לא מילאו את כל אזור הלסת שלו בצבצו החוצה ונעו עם שפתיו כשהוא דיבר. "תמיד כתבו ספרים כאלה".
אורסי נכנס לשיחה ככלב על רצועתו של דורניק; "אבל הוא צודק, אתה רוצה לדבר על בעוד 60 שנה, נכון?" הוא פנה להארי, "נכון" הלה השיב מחכה לנקודה.
"נגיד גנויקים" אורסי המשיך, מגומגם ומתרגש. תמיד הוא התרגש כשהוא חשב שיש לו טיעון טוב ותמיד הוא התקשה למצוא את הנקודה במשפטים שלו, "אז לפני עשר שנים לא דמיינו בכלל את האפשרות של גנויקים, וגם אם היה למישהו את הרעיון של גנויקים בראש, הוא לא יכול היה להתחיל לחשוב על השימושים המגוונים שיש להם היום"
דורניק נדחף לדבריו של חברו "בדיוק! אתה לא יכול לדעת מה יהיה בעוד עשרים שנה אז אתה לא יכול בכלל לדמיין מה יהיה בעוד 60." הוא היה מנהיג מלידה, מנכס לעצמו את דבריהם של אחריהם, "אולי בעוד 60 שנה כבר לא נצטרך את הגוף שלנו כי כולם יהיו תודעות שמחוברות לכולם. לך תדע אולי בכלל לא יהיה מושג של זהות של בן-אדם פרטי, נהיה כולנו כמו כוורת עם תודעה קולקטיבית"
"אל תגזים", השיב אורסי שמאוד לא אהב את הדרך שבה גאל לקח את טיעונו הטוב והפך אותו למגוחך, "עדיין יהיו אנשים - שישים שנה זה לא מספיק זמן לקפיצה אבולוציונית".
"אז לא אבולוציה", פרץ דורניק "אבל לך תדע, כמו שאמרתי, מי יכול היה לדמיין גנויקים לפני עשר שנה?". אורסי שתק, הוא הביט בחברו וחשב על האופן שבו הלה פתאום בטוח שהוא הביא את הדוגמא.
"אתם לא מבינים" השיב הארי סלדון לשניהם, "מדע בדיוני לא אמור לחזות את העתיד, הוא אמור להשתמש במדע שקיים עכשיו, בעולם שלנו ולמתוח אותו עד הקצה שלו. ז'ול וורן לא חזה כלום הוא פשוט כתב ביקורות בדיוניות על המצאות קיימות".
ניוט הסתכל על שלושתם. כל אחד מהם יכול להיות גם שומר צדק אזרחי ולקבל פתאום הודעה ללכוד אותו. מצד שני כל אחד מהם יכול להיות גם חלק מהמחתרת, מי יודע, אולי אחד מהם זרק לו את התיק, או השתתף בהרכבה של הפצצה. יש שאלות שטוב לא לשאול.
"אז על מה אתה כותב?" אורסי פנה לסלדון, חצי מתוך סקרנות וחצי מרצון לגמור עם הוויכוח העקר.
"סוף-סוף" קרא הארי סלדון, שככל סופר צעיר שמח על ההזדמנות לשתף את רעיונותיו; "אני יכול לספר לכם או שאתם רוצים להמשיך את הדיון הזה עד שנצטרך ללכת?"
אורסי הפציר בו "כן, נו כבר, תספר", אבל דורניק לא היה יכול שלא לזרוק "אני עדיין חושב שזה בלתי אפשרי".
"אז אתה יכול לשתוק עד שהוא יסיים" צלף בו אורסי. אולי הוא יכול היה שהיות גאה בעצמו, לעמוד כך מול דורניק, אבל למען האמת הוא היה פשוט סקרן לשמוע את הסיפור.
"תודה" אמר סלדון שלא יכול היה להתאפק יותר "ובכן – מה התגלית הכי גדולה שהמדע גילה בימינו?"
"האלקטרונים הסטטיים!" זרק דורניק באדישות והתיישב לאחור.
אורסי עצר לשאול, "מה זה 'האלקטרונים הסטטיים'?" בלי לחשוב שהוא עלול להביך את עצמו.
הארי סלדון ענה לו בשמחה, "זו תיאוריה לפיה ישנם אלקטרונים שהמיקום שלהם קבוע ביקום ולכל אחד מהם יש אלקטרון תאום שנמצא תמיד בתנועה אבל שואף תמיד לחזור למיקום של התאום הקבוע שלו".
"שים לב למילה 'תיאוריה'" הוסיף דורניק, "זה לא הוכח ואי אפשר באמת להוכיח את זה".
"זה מוכח על-ידי עצם הקיום של כוח המשיכה" ענה לו סלדון מתוסכל שהנה דורניק יוזם עוד וויכוח.
דורניק לא נשאר חייב: "לא – זו תיאוריה שאמורה להסביר את כוח המשיכה – זה לא מסביר את כוח המשיכה זו רעיון שיכול להסביר אותו – אם הוא יוכח".
אורסי נדחק לשיחה "ולמה זה תגלית במדע?"
הארי סלדון השיב, "פעם חשבו שהם נעלמים, או מתים וקמים לתחייה"
"או עוברים למימד מקביל" הוסיף דורניק.
הארי סלדון חייך "כן, זה היה הרעיון הכי מטומטם".
"בסדר", אישר אורסי שסבלנותו פקעה, "תחזור לסיפור".
הארי סלדון נשען קדימה והחל מדבר "או-קיי, אז אני מתחיל בזה שמבינים שבגלל האלקטרוניים הסטטיים, לא הצליחו לבנות מכונת זמן שעבדה".
"מכונת זמן?" פרץ דורניק אבל לפני שהוא הספיק להתנשא מעל צמד המילים האלה אורסי חתך אותו "שתוק כבר".
"אני סתם חושב שזה אבסורדי".
"תתעלם ממנו", ענה אורסי לסלדון, "תמשיך".
טוב, אז אתם זוכרים את המכונה שנבנתה פה לפני חמש שנים?" סלדון פנה לחבריו "זו שפתחה את החור-תולעת אבל כלום לא יצא ממנו? אז מגלים שהיא נכשלה בגלל האלקטרונים הסטטיים".
"תסביר" ביקש אורסי.
"בגלל שהיא נבנתה על כדור-הארץ לא הייתה התאמה בין האלקטרונים הסטטיים והאלקטרונים הדינמיים – כי הלוחות הטקטוניים זזים מתחתינו, וכדור הארץ גם מסתובב על צירו וגם סביב השמש, אז לא היה ניתן לשמר את המכונה באותו מרחב כדי לאפשר חיבור בין האלקטרונים הסטטיים והאלקטרונים הדינמיים למספיק זמן, ובגלל זה לא היה אפשר להעביר כלום דרכו".
"אז איך אתה פותר את זה?" שאל אורסי, שלא ממש הבין על מה סלדון דיבר.
דורניק שעכשיו היה כבר שרוע לאחור, נשען על מרפקיו זרק מאחור: "אי אפשר לפתור את זה".
הארי סלדון התעלם ממנו והמשיך, "אז הם בונים מכונת זמן ענקית בחלל שלא משנה את המיקום שלה ביקום".
דורניק קרא: "איך הוא נשאר במקום? מה זה – עצם בלי מסה? אין שום דבר שלא מושפע משום כוח משיכה".
סלדון רצה לענות לו שזה לא באמת משנה, שלא באמת חייבים שספרי מדע בדיוני יהיו מדויקים במאה אחוזים, כי בסופו של דבר מה שחשוב זה הסיפור האנושי ולא הדיוק המדעי, אבל אז הוא חשב שאם הוא יהיה סופר מפורסם ומישהו ידלה מהמקיף את השיחה הזו, הוא יאבד את כבוד הקוראים. למרבה המזל אורסי נחלץ לעזרתו.
"פשוט תסביר שיש לה מנועים קטנים שפועלים כך שהיא תמיד זזה בחזרה למיקום המדויק שלה"
הארי סלדון שמח על הרעיון והמשיך, "או-קיי, הנקודה היא שברגע שמפעילים אותה – חללית ענקית מהעתיד יוצא מהחור-תולעת שהיא פתחה".
דורניק, שמצב הרוח הקרבי שלו סירב להישכח העיר בשאלה; "מהעתיד של העתיד?"
הארי סלדון התעלם ממנו: "אבל פתאום כשהחללית מגיע לחצי הדרך, היא מאבדת שליטה ומתנגשת בדפנות של המכונה וגם החללית וגם המכונה מתפוצצות".
דורניק חזר לשבת, "או – עכשיו זה מעניין".
אורסי לא הבין את השינוי הפתאומי שחל בדורניק, "למה זה מעניין?" הוא שאל.
"בגלל שאם החללית באה מהעתיד אז האנשים שם ידעו שהיא תתרסק ובכל זאת שלחו אותה".
סלדון שמח על ההערה הזו, אבל רצה כבר להמשיך הסיפור שלו, "אז ההתרסקות הענקית הזו מעל האטמוספירה מביאה לשואה נוראית של נשורת שנופלת על האנשים בהווה"
"בעתיד" תיקן אותו דורניק.
"כן... לא חשוב... מה שחשוב זה שאחרי האסון הנוראי הזה האנשים מתאחדים לבנייה מחודשת של החברה שלהם והם בו נים אוטופיה חדשה על חורבות התרבות ההרוסה שלהם".
אורסי נכנס לדבריו, "אז אתה כותב רומן אוטופי, מה זה קשור לכל האלקטרונים והמסעות בזמן?"
"הקשר הוא עקיף – בסוף הרומן הם כל-כך מרוצים מהתרבות החדשה שלהם שהם בונים חללית ענקית מליאה בחומרי נפץ  ובפועל גורמים להרס התרבות הקודמת שלהם ולמותם של מיליוני בני אדם – אני רוצה לסיים בדיון של המועצה הגדולה בעד ונגד הבנייה של החללית.
אורסי התבלבל, "אז הם בונים את החללית או לא?"
דורניק בחר לענות -  "הם חייבים לבנות את החללית כי אם הם לא יבנו אותה אז הם לא יוכלו לנהל את הדיון הזה מלכתחילה"
הארי סלדון שמח על ההערה, "כן! זה החוק הכי חשוב בסיפורי מסע בזמן - חייבים לשמור על עקביות..."
"רק רגע" קפץ פתאום אורסי, ניתן היה לראות בעניו שהוא קורא חלון שקפץ לפניו, "מישהו פרסם שהוא צריך קטלוג של מאמרים לעבודה שלו".
"כמה הוא מציע?" שאל דורניק ששמח על כל הזדמנות להרוויח כסף קל.
"50" ענה אורסי "תראו" הוא פתח לפניהם את החלון שקפץ מולו.
"אתה עדיין משתמש בi12?" שאל סלדון שהיה מאוד מופתע מכך.
אורסי, שלא היה ספק שהוא התבייש בעודה הזו ענה בשקט "זה נוח" ולפני שמישהו יוכל לענות לו הוא פנה לדורניק "זה נראה משהו שמתאים לך?
דורניק בחן את ההודעה ברצינות שלא מתאימה לו ואחר-כך ענה – "כן"
"לך על זה" ענה לו אורסי ושלח לו את הקובץ עם הדרישה.
דורניק שמח, תייק את הקובץ מהר וקם ללכת לספרייה תוך כדי שהוא עונה "כן, אני רץ" אבל לפני שהוא יצא לדרך הוא פתאום הסתובב לשני חבריו, "רק לפני-כן, אתה" הוא פנה לאורסי, "תלמד קצת מדע, מי לא יודע מה זה אלקטרוניים סטטיים?"
אורסי צחק "מה אני צריך לדעת פיזיקה? אני לומד כימיה ואומנות".
"ואתה" דורניק פנה לסלדון, "תמשיך לכתוב, לי זה נראה כמו זבוזמן אמתי, אבל לך תדע אולי זה יניב תוצאות חיוביות".
הארי סלדון חייך, "כדאי שתרוץ מישהו אחר ייקח לך את העבודה".
דורניק לא עצר אפילו לו מר שלום, הוא הסתובב במהירות ופתח בריצה לכיוון הספרייה.
אחרי שדורניק התרחק ונעלם משדה הראייה של השניים, אורסי פנה לסלדון ובשקט שאל אותו "יש לך מה לעשן?"
הארי סלדון, בשאננות שכאילו התעלמה מהעובדה שהמקיף יכול לשמוע אותו, ענה "לי נגמר מזמן, יובש כזה לא היה שנים".
"מישהו צריך לצאת מהעיר ולהביא קצת".
"לי אין אומץ" ענה סלדון.
ניוט, שכל הזמן הזה ישב לידם בשקט ולא אמר מילה נכנס לשיחה כאילו שהוא היה חלק ממנה כל הזמן; "הנה סיפור מדע בדיוני בשבילך – הג'וינט האחרונה בעולם".
"ניוט?" קפץ הארי סלדון פתאום "לא ראיתי אותך שם. אתה מכיר את ג'יים אורסי?"
אורסי התבונן בו בהפתעה, הוא נראה לו מוכר, אבל פתאום הוא חשב שאולי ה'חבר' הזה הוא שומר צדק שנשלח לעקב אותו על השאלה הישירה שלו.
"הוא בסדר" הרגיע אותו סלדון שכאילו קרא את מחשבותיו, "רעיון טוב!" הוא פנה לניוט.
"מה?"
"הג'וינט האחרונה בעולם" הוא ענה והמשיך "אני אתאר קבוצה של אנשים שיושבים במעגל בחושך..."
"אחרי שג'מייקה טבעה" נכנס אורסי משולהב לסיפור "והודו נסגרה כמו סין".
ניוט זרם עם השיחה בשאלה "והמזרח התיכון?"
"אלה סוף-סוף הצליחו להשמיד את עצמם לגמרי" ענה לו סלדון בטון שקט של צ'יזבט.
אורסי המשיך, "אמסטרדם הפכה להיות אגדה שהזקנים מספרים".
הארי סלדון  המשיך, "ראש השבט מרים את הג'וינט בטקסיות פאגאנית, מדליק אותה בפיו ומעביר לסגנו".
"אבל היא נגמרת לפני סוף המעגל" הוסיף ניוט.
"ואיך שהיא נכבית" השלים אותו אורסי "הם מאבדים כל צלם אנוש".
השלושה צחקו להם כשפתאום אורסי קם ברצינות כמתעורר מחלום "אני חייב ללכת יש עוד מעט את הכנס הזה על ההפשרה".
ניוט החוויר.
הארי סלדון, שלא הבחין בשינוי שחל בפניו של ניוט פנה לאורסי "אתה הולך להפגין?"
"לא" ענה אורסי "אני רק רוצה להיות שם, זה אמור להיות אירוע היסטורי".
הארי סלדון פתאום ראה את ניוט רועד וחיוור, פניו כמו קפאו באימה "ניוט?" הוא פנה אליו "מה קרה לך?"
אורסי הביט בניוט גם כן "נכון", הוא אמר "אתה נראה חיוור לגמרי".

ניוט שאל, מבלי לשנות את הבעתו "מה השעה?"

לפרק הבא