יום רביעי, 8 בינואר 2014

הגיבורים החדשים, פרק שלישי – חייזרים, חלק א'

בשנת 1584 פורסם מאמר מאת הנזיר הדומיניקני, הפילוסוף והמדען ג'יורדאנו ברונו, בשם "על היקום האינסופי והעולמות". במאמר זה יצא ברונו מתוך ההנחה המהפכנית לאותה תקופה שהיקום הינו אינסופי וטען שאם היקום הינו אינסופי, אזי ייתכנו עולמות נוספים בו, מלבד עולמנו, אשר בהם יכולים להיות בעלי חיים תבוניים אחרים.
התקופה הייתה עידן חקר החלל הראשון. בכל מקום החלו לצוץ תיאוריות חדשניות הממקמות את השמש במרכז ודוחקות את כדור הארץ לצידה, דוגמה נוספת לאובססיה של התקופה ההיא לחקר החלל הייתה העיסוק ההולך וחוזר באסטרולוגיה לצד המחקר האסטרונומי. זו הייתה התקופה שבה נוסטרדאמוס כתב את הנבואות שלו, מתוך התבססות על ההנחה שהשמיים מקיפים את כדור הארץ ולפיכך ניתן לעקוב אחר כוכבים מסוימים ולראות לפני תנועתם מעל יבשות כדור הארץ את השינויים שהולכים להתרחש על פני הכדור. אבל, לבל תחשבו שרק משוררים תימהוניים כמו נוסטרדאמוס חקרו את המדע העתיק הזה, שמקורו הולך אחורה עד ממלכות אשור ובבל, גם חוקרים "רציניים" יותר חטאו באסטרולוגיה, כמו קופרניקוס בכבודו ובעצמו שפרסם ספר מקיף בנושא מתוך אמונה אמתית בנכונותו.
אבל היה זה ג'יורדאנו ברונו שהיה הראשון להניח את קיומם האפשרי של חיים מחוץ לכדור הארץ, והוא שילם על הרעיון הזה בחייו – ב17 לפברואר של שנת 1600, לאחר סדרה של עינויים מטעם הוותיקן, ג'יורדאנו ברונו הועלה על המוקד על רעיונותיו הכופרים.
הסיבה לכפירתו של ג'יודאנו ברונו הייתה ברורה לכל. בספר בראשית נאמר באופן מפורש שאלוהים ברא את העולם לפי סדר היררכי ברור – החל בשמיים והארץ, דרך הצמחים, החיות ולבסוף, בפסגה של הבריאה – הוא ברא את האדם. אם ישנם חיים על כוכבים אחרים, אליבא דוותיקן של אותה תקופה, עולה השאלה מה מקומם ביחס לאדם בהיררכיה האלוהית. היום אנחנו יכולים לדחות פילפולים כאלה כבעיות תיאורטיות הנובעות משאלות שגויות, אבל באותה תקופה שבה הוותיקן נלחם בכוכבים מכל חזית – נגד הגישה ההליוצנטרית, נגד עבודות האלילים של האסטרולוגיה, הוא לא יכול היה להראות סובלנות כלפי האפשרות שהאל האחד (או רחמנא ליצלן אלים אחרים) בראו עוד עולם מלבד עולמנו.
שריפתו על המוקד של ברונו לא רק שלא הצליחה למחות את הרעיון של חיים מחוץ לכדור הארץ, היא יצרה קשר היסטורי מיוחד בין דת וחייזרים, קשר אותו נבחן, לצד הקשרים אחרים, בפרק זה.
בין המאה ה17 והמאה ה19, העניין בחיים על פני הכוכב דעכה לזמן מה, אולי היה זה במקביל לדעיכת הכוח של הכנסייה אל מול כוחו של המדע והנאורות, ואולי זה היה משום שעד המאה ה19 כדור הארץ עצמו נותר ברובו לא חקור, מסתורי ומלא סוד, אבל המאה ה19 הביאה עמה שלושה דברים שונים שכל אחד מהם, בדרכו, השפיע על האופן שבו סיפור החייזרים נכנס לתרבות שלנו; אבולוציה, קולוניאליזם וחילוניות. בחלק זה נדון בראשון מרעיונות אלה.
הדת הממוסדת, ששלטה בללבות האירופאים ובאדמותיהם במשך למעלה מאלף שנה, חטפה מכות רבות במהלך המאה ה17 עם גילוייה המדעיים הרבים ותהליכי הרפורמציה השונים בתוכה, והמאה ה18 עם התפשטות רעיון המדינה המודרנית המופרדת מהדת, חטפה בשנת 1859 מכה נוספת – ספרו של צ'ארלס דארווין "מוצא המינים" דחה לחלוטין את הגישה לפיה אלוהים ברא את האדם כישות נפרדת מכל החיות ועליונה עליהם, והציג גישה לפיה כל עולם החי, והאדם בתוכו, הינו תוצר של ברירה טבעית, של מלחמת הישרדות גנטית שבה תכונות שמתאימות יותר להישרדות בסביבה משתמרות לאורך השנים, בעוד תכונות אחרות דועכות ונכחדות.
רעיון זה, שהוא לעניות דעתי התגלית הגדולה ביותר בשלושת מאות השנים האחרונות, הביאה מצד אחד לגל גדול של דחיית מוסדות הדת הארכאיים ומצד שני להתעוררות דתית עמוקה שקרב פלג אחר של האוכלוסייה, שהדים שלה קיימים עד היום. אבל, מה כל זה קשור לחייזרים?
אם ניקח את דמותו של האדם הניאוליתי של תקופת האבן, כפי שהוא מוכר לנו היום, ונשווה אותו לאדם המודרני (הומו ספיאנס ספיאנס) אנחנו יכולים להוציא כמה הבדלים ברורים לעין; לאדם המודרני יש פחות שיער, עיניו גדולות יותר, המצח שלו פחות בולט אבל הגולגולת שלו גדולה יותר לאפשר מקום למוח גדול יותר, בנוסף הלסת פחות בולטת והאף פחות פחוס ורחב. (כל אלה הם הבדלים בולטים באופן שבו אנו מבדילים בין שתי הדמויות, מן הסתם הבדלים אלה היו פחות בולטים והיה גיוון ביולוגי רב יותר בין הפרטים השונים בחברה הניאוליתית, אבל אני מבקש לעסוק כאן בדימוי של "איש המערות" כיצירה תרבותית ולא כיש ביולוגי שנתוניו הפיזיולוגיים אינם ניתנים לכימות אחיד אלא בהשערה גסה מדי להיות מוצדקת כמדעית).
אם ניקח את ההבדלים הללו ונבצע השלכה קדימה מתוך השאלה כיצד יראה גזע האדם בעוד, אם הוא יצליח לא להשמיד את עצמו, 200,000 שנה – אנו יכולים פשוט להמשיך את הקווים הנתונים לנו – האף יהיה קטן יותר ויותר עד שיעלם, העיניים תגדלנה עוד ועוד, שיער הגוף יעלם לחלוטין, המצח ישקע גם הוא עד שיעלם וחלל הגולגולת ימשיך לגדול על מנת לאפשר מקום למוח גדול עוד יותר, הלסת גם היא תקטן ותיעלם. התוצאה של כל השינויים האלה היא דמותו של "האיש האפור" המוכר לנו בעיקר ביצירות קולנוע וטלוויזיה משנות התשעים, כמו 'תיקים באפילה' וכו'.
דמותם של האנשים האפורים הופיעה לראשונה בספרות, בהקשר של חייזרים בספר "האנשים הראשונים על הירח" משנת 1901, מאת האיש שהמציא את הביטוי 'אקסטרה-טרסטריאל' לחייזרים – ה. ג'. וולס. בספר זה שני חוקרים וויקטוריאניים מצליחים לעוף לירח ומגלים שם עולם שופע ושוקק חיים שבו חיים, מתחת לאדמה, יצורים שונים ומשונים אשר צורתם תואמת לתפקידם בחברה – הפועלים מגודלים ומאורכי ידיים והמתרגמים, או החוקרים שלהם מתוארים כבעלי גוף דמוי אנושי קטן מאור, וראש גדול בצורת אגס הפוך.
כדי לתאר את שוכני החלל האלה ה. ג'. וולס השתמש בתיאור שהוא עצמו בנה במאמר קצר אותו הוא פרסם בשנת 1893 המתאר את החזון שלו, לא לחייזר, אלא לאדם. במאמר הנושא את השם "האדם של שנת מיליון" הוא מתאר את האנושות של עוד מיליון שנה כיצורים אפורים וקטנים בעלי ראשים גדולים במיוחד.

דוגמאות נוספות להשלכה אבולוציונית כמו זו אשר יצרה את היצורים האפורים ניתן למצוא בדמויות כגון החייזר של סדרת הסרטים "הנוסע השמיני" כאן ההשלכה אינה מיצור קיים אלא כתשובה לשאלה 'איזה בעל חיים יהיה הטורף המושלם?' – לנוסע השמיני יש עור קשה כשריון אך הוא זריז מאוד, הוא יכול לנוע בחללים צרים והוא נעלם בחשיכה, אם היצור נפצע, הדם שלו הוא חומצה מעקלת ובנוסף לכל אלה, הוא יכול להיכנס לכל מתחם מוגן היות והוא שוכן, בשלב אחד מההתפתחות שלו בתוך קורבנותיו. אם לא די בזאת, אז צורתו הראשונית, של סוג של נבג, מסוגלת להתקיים מאות שנים עד שהיא תחוש חיים בקרבתה. לצד הטורף המושלם הקולנוע ייצר עבורנו גם את החייזר שיהיה חייל מושלם – 'הטורף' הינו חייל בעל כלי נשק רבים והיכולת הסוואה שהופכת אותו לבלתי נראה ובסופו של דבר, אם הוא לא הצליח לנצח את קורבנותיו, הוא נושא על עצמו פצצת אטום כדי להבטיח ניצחון סופי.

לפרק הבא