יום שני, 24 בנובמבר 2014

מכתב ממשורר למשורר מזרחי

סליחה, לא ידעתי.
תודה שסיפרת לכולנו,
שכשהוריך עלו ארצה
היה להם קשה.

עכשיו,
אחרי שהארת את עיני כולנו לאמת זו
פתאום
הכול נראה לי אחרת.
מחובר.

גם לאשתי היה קשה,
כשהיא עלתה עם משפחתה
לארץ מאוקראינה,
בתחילת שנות התשעים.
קראו לה 'זונה'
אז היא בכתה, כי היא הייתה ילדה קטנה.
אבל עכשיו היא הפסיקה לבכות.

גם לאבי היה קשה,
לעלות לארץ עם משפחתו ממרוקו
בשנות השבעים.
קראו לו שחור,
אבל אבא שלי גבר, לא בוכה.

גם לסבי היה קשה,
לעלות עם משפחתו מגרמניה,
בשנות הארבעים.
קראו לו 'יקה פוץ',
אבל הוא לא בכה, כי שם היו נאצים.

גם להורי סבתי היה קשה,
לעלות מאוקראינה,
בשנות העשרים.
לא היה פה כלום,
ואחר כך היה עוד פחות,
אבל הם לא בכו, הם קראו לזה 'צנע'.

תפסיק לבכות.
במדינת אשכנז, אתה אולי 'אכלו לי, שתו לי'
אבל במדינת ישראל אתה סוג של צחי נוי.
חי בסרט משנות השבעים.