יום שבת, 8 בנובמבר 2014

הנשמה של צ'ייקובסקי, מתוך 'אגדות אמתיות'

אם היינו יכולים לבקר את המלחין הרוסי הגדול פיוטור איליץ' צ'ייקובסקי בשנת 1888, היינו מוצאים אותו באחוזתו הגדולה, כותב את הסימפוניה החמישית שלו. אם היינו פוגשים אותו בשנה הזו, היינו פוגשים באדם מבוגר שהצלחתו מבוססת ומוכרת על ידי העולם כולו, היינו פוגשים אדם שליו שיודע להתעלם ממבקריו ולשמוח במעריציו. אם היינו פוגשים בצ'ייקובסקי בשנת 1888 לא היה לנו שום מושג כמה קשה הייתה דרכו להצלחה וכמה קשים עוד יותר היו חייו לאחר ההצלחה.
כבר כילד, פיוטר הקטן, היה שונה משאר הילדים; הוא לא אהב להשתולל בחוץ ולהתלכלך, ולא משחקים של ספורט וסיפורי מלחמה. הוא היה ילד עדין רגיש מאוד ונטה לבכות מכל דבר קטן. לפעמים נדרשו שעות רבות להרגיע אותו.
שתי אהבות גדולות היו לו בילדותו: אמו היקרה יותר מכל, והמוסיקה. כבר בגיל צעיר היה מקשיב בהנאה לאמו מנגנת בפסנתר הקטן בסלון ומתמוגג מהתרגשות מהמנגינות המופלאות שאצבעותיה העדינות הפיקו.
אביו לא אהב בכלל את רצונו של המלחין הצעיר להיות מוסיקאי מקצועי. באותן שנים ברוסיה המוסיקה נחשבה עיסוק לנשים, תחביב לגברים ומקצוע של זרים.
שהפך הילד לנער אביו החליט לשלוח אותו ל"בית הספר למשפטים של הצאר" – מוסד גדול ומכובד שנועד להפוך נערים צעירים לגברים רציניים שעובדים בעבודות רציניות כמו עריכת דין ופקידות ממשלתית.
לבה של אמו נכמר להפצרותיו של הנער להישאר לצידה, אבל היא האמינה גם כן שעם הכנסות ממוסיקה אי אפשר להקים בית ומשפחה. ביום הראשון ללימודים היא נסעה איתו בכרכרה המשפחתית אל עבר בית הספר והסבירה לו שהמקום אליו הם נוסעים הוא פנימייה שהנערים ישנים בה כל ימות השבוע ונוסעים לבקר את משפחותיהם רק בחגים.
פיוטר הצעיר בכה ובכה כל הנסיעה, הוא לא פחד מהלימודים הקשים ולא מהילדים האחרים, הוא פשוט לא רצה להיות רחוק מאמו האהובה למשך כל כך הרבה זמן.
שעה ארוכה היא עמדה לצדו מחוץ לבית הספר וניסתה להסביר לו שזה הדבר הנכון בשבילו, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע. אחרי שהיא נישקה אותו נשיקה אחרונה לשלום ועלתה חזרה על הכרכרה היא ציוותה על הנהג להאיץ בסוסים. כשהביטה לאחור, ראתה את בנה הצעיר מנסה לשווא לרוץ אחרי הכרכרה בוכה וקורא לה.
"זה היה היום הכי עצוב בחיי" נזכר המלחין הגדול שנים אחרי-כן.
הפנימייה הייתה מקום נוקשה מאוד והלימודים בה נמשכו מהבוקר עד הערב, שישה ימים בשבוע. רק ביום ראשון היה צ'ייקובסקי הצעיר חפשי לנגן על הפסנתר. למרות הקשיים העלם סיים את הלימודים בהצלחה וכבר עם שחרורו בגיל 19 זכה למשרה מכובדת כפקיד ממשלתי.
הנשמה היא דבר מוזר מאוד, גם אם כל העולם אומר לי שאני צריך להיות במקום מסוים,  ואפילו אם אני מנסה לסביר זאת לעצמי – הנשמה יודעת מה שהיא רוצה, יותר מכל הנשמה יודעת מתי היא לא נמצאת במקום שבו הייתה רוצה להיות.
פיוטר עבד כאדם מבוגר, הובטח לו שהמשרה שלו בטוחה ושאם יתמיד בה יוכל לעבוד כפקיד ממשלתי מכובד עם גיל הפרישה. הוא עבד קשה אבל לא נהנה משום רגע בעבודה, אפילו לא מהרגע שבו מקבלים את המשכורת. כדי לפצות על החוסר הזה שחש בנשמתו היה מבזבז את כל כספי המשכורת שלו על אוכל שתייה והימורים. דברים, שבגלל שהם יכולים לספק הנאה רגעית, יכולים לגרום לאדם להרגיש לרגע שהכול בעצם בסדר.
יום אחד, אביו של פיוטר שהגיע לביקור ומצא את הבחור הצעיר עייף וחולה מרוב בילויים. מי האב הבין את הטעות שעשה לפני שנים כה רבות. "טעיתי", הוא אמר לבנו, אתה לא צריך להיות פקיד ממשלתי למרות שזו עבודה רצינית ובטוחה, אתה צריך לעסוק במוסיקה.
בדיוק באותו הזמן נפתח לראשונה הקונסרבטוריום למוסיקה של אנטון רובינשטיין. רובינשטיין היה מלחין בעל השכלה גרמנית שהחליט להביא את הציבור הרוסי למקצועיות בתחומי המוסיקה השונים (נגינה, הלחנה וניצוח) לרמה הגבוהה שהעולם המערבי הגיע אליה.
צ'ייקובסקי נרשם ללימודים בהיסוס, תחילה הוא שמר על עבודתו הבטוחה ולמד בקונסרבטוריום רק בזמנו הפנוי, אבל במהרה הוא הבחין כמה נשמתו פורחת ובוערת בקונסרבטוריום ואיך היא דועכת וכבה כשהוא עוזר את מרכז הלימודים והולך לעבודה. לא עבר זמן רב וצ'ייקובסקי עזב את עבודתו המשעממת ופנה ללמוד מוסיקה במשרה מליאה.
כעבור מספר שנים הוא סיים את לימודיו בהצטיינות ואף זכה לעבודה כמלחין מקצועי במוסקבה. גם אז דרכו להצלחה לא הייתה קלה, למרות שהקהל אהב אותו, המבקרים לא הרפו ממנו, המבקרים הרוסיים אמרו שהוא מערבי מדי והמבקרים המערביים אמרו שהוא רוסי מדי, המבקרים המודרניים אמרו שהוא שמרני מדי והמבקרים השמרניים אמרו שהוא מודרני מדי, בקיצור אף אחד לא היה מרוצה. ואם אף אחד לא היה מרוצה – איך צ'ייקובסקי בעצמו יהיה מרוצה?
תחילה הוא היה נעלב ונפגע מהביקורות הקשות וניסה לכתוב יצירות שספקו את המבקרים אבל אז הוא שנא את המוסיקה שהוא כתב יותר מכולם. לבסוף הוא הבין שמה שהוא צריך להוציא לעולם זה לא סגנון רוסי או גרמני, מודרני או מסורתי – אלא פשוט את עצמו, הוא צריך פשוט להקשיב לנשמתו שלו ולתת לה לשיר דרך התווים.
למרבה ההפתעה מהרגע שהוא החל לעשות כך וכתב את המוסיקה שהוא הרגיש, לא רק שהוא יצר יצירות מופלאות שהוא אהב בעצמו, אלא גם הקהל אהב את היצירות שלו וגם המבקרים שיבחו אותו. לא עבר זמן רב וצ'ייקובסקי היה למלחין המצליח והמפורסם ביותר בכל רוסיה, ולמלחין הרוסי המפורסם בעולם.
האם כל ההצלחה הזו הפכה אותו למאושר? לא ולא. הסיבה לכך הייתה שככל שהיה יותר מפורסם, כך החל לחשוש יותר ויותר שסודו יתגלה. איזה סוד? לצ'ייקובסקי היה סוד אחד שהוא שמר עמוק בלבו ולא גילה לאיש מלבד לחבריו הקרובים ביותר.
רוב הבחורים בעולם רוצים למצוא אישה, להתחתן ולהפוך לגברים מכובדים שלובשים חליפה ולוחצים ידיים חזק מדי. אבל, כפי שכבר למדנו עליו עד כה, צ'ייקובסקי לא היה כמו רוב הגברים בעולם. הוא לא רצה להתחתן, ובכלל הוא לא רצה אישה. במקום חליפות ונשים צ'ייקובסקי אהב ללבוש שמלות ולאהוב גברים.
היום אנחנו כבר יודעים שכל אחד מאתנו נולד עם אהבה בלבו ושלכל אחד ואחד יש מושא שונה לאהבה הזו וזכות מלאה למצוא אהבה בעולם: יש גברים צעירים שאוהבים נשים צעירות, ונשים מבוגרות שאוהבות גברים צעירים, יש נשים רזות שאוהבות גברים שמנים וגברים שמנים שאוהבים נשים עשירות. ויש גם נשים שאוהבות נשים וגברים שאוהבים גברים. כי באהבה אין נכון ולא נכון, כל עוד שני האנשים השונים אוהבים אחד את השני, אך אחד לא יכול להגיד להם מה מותר ומה אסור באהבה. כי גם אם כולנו שונים זה מזה ואוהבים אנשים שונים זה מזה, האהבה שאנחנו מרגישים בלב היא תמיד זהה.
אבל ברוסיה הצארית של המאה ה19, למרות שהיו הרבה גברים שאוהבים גברים, זה עדיין נחשב דבר מה שיש להתבייש בו ולהסתיר אותו מכולם. אנשים שסודם היה מתגלה היו מיד מנודים מהחברה, מאבדים את עבודתם ולפעמים אפילו נשלחים למאסר.
כך, ככל שצ'ייקובסקי הפך מפורסם יותר ויותר הוא חשש יותר ויותר שמא סודו יתגלה. לבסוף הוא החליט לעשות מעשה. במכתב שהוא כתב לאחיו הוא אמר: "החלטתי להתחתן עם אישה! עדיין לא מצאתי אישה, אבל החלטתי להתחתן."
לא עבר חודש וצ'ייקובסקי מצא את עצמו מתחת לחופה לצד אנטונינה מיליוקובה, אישה משוגעת שהתאהבו בו כשהיה בקונסרבטוריום ועקבה אחריו מאז, בהמתנה להזדמנות הזו בדיוק. השניים התחתנו ויצאו לירח דבש. אבל ברגע שאנטונינה ביקשה ממנו לתת לה נשיקה, בחילה עלתה בגרונו של צ'ייקובסקי. הוא מיד הבין את הטעות המרה שהוא עשה וברח לביתו, משאיר אותה מאחור עם שפתיה הקפוצות. זו הייתה הפעם האחרונה שהשניים נפגשו.
אז צ'ייקובסקי הבין סוף סוף את השיעור שכל חייו ניסו ללמד אותו. הוא הבין שהנשמה יודעת את מקומה, שאי אפשר לסגור מוסיקאי במשרד אפור ואי אפשר לגרום ללב לאהוב את מה שהלב לא אוהב. שאי אפשר לתקן את הנשמה ושבעצם – לא צריך.
וכך אנו מוצאים אותו בשנת 1888,רגוע ושליו בבית האחוזה שלו מטייל, מארח, מנגן וכותב מוסיקה. זה לקח לו חמישים שנה אבל סוף סוף הוא זכה לאושר הגדול של להיות שלם עם עצמך.
אבל איך הוא יספר זאת לכולם? הרי 'איך להיות מאושר?' זו אחת השאלות הגדולות ביותר שיש בעולם והנה צ'ייקובסקי מצא את התשובה. אסביר זאת בשפתי שלי, בשפתה של הנשמה שלי – במוסיקה! וכך הוא התיישב לכתוב את הסימפוניה החמישית שלו שהנושא שלה היה הסוד שלו. אם יצא לכם להקשיב לסימפוניה הזו, תוכלו לשמוע איך היא מתחילה עצובה ומפחידה והופכת לקשה ומסובכת ואיך, ככל שהיא מתקדמת, היא מתחילה להראות סימנים של תקווה ולבסוף אפילו ניצחון ושמחה.