יום רביעי, 31 בדצמבר 2014

על 'נישואי פיגרו' של האופרה הירושלמית, מתוך 'מבקר בתרבות'

ביום שני האחרון הועלתה ההפקה השנייה של 'האופרה הירושלמית'. אחרי שבשנה שעברה הם העלו את 'דון ג'יובאני' במגדל דוד (ביקורת כאן) בהפקה מופתית ונפלאה, הם המשיכו ביחד עם מוצארט אל האופרה השנייה שאת הליברטו שלה כתב לורנצו דה פונטה – 'נישואי פיגארו'.
גם הפעם זכינו לאינטרפרטציה ייחודית ועכשווית של האופרה תוך שילוב מדיומים. אבל אם בפעם הקודמת האופרה הועלתה לצד אמנות ווידאו, הפעם היה זה מעין מפגש בין אופרה קלאסית ותיאטרון חזותי. שילוב תמוה במבט ראשון, אך שילוב אשר ייצר חוויה ייחודית של אופרה פרינג' – דבר המתאים הן לגילה הצעיר של האופרה הירושלמית והן אל הסגנון האמנותי האלטרנטיבי שנוצר בירושלים בשנים האחרונות עם הפקות איכותית ולא קונבנציונליות כמו 'הקרון' של קבוצת 'בית ריק', 'טוק טוק' של 'עונת התרבות', אירועי הספרות של 'קטמונה' והמסעות האמנותיים ברחבי מרכז העיר של אנשי 'ביתא'.
כיאה לרוח הפתרונות המאולתרים של הסגנון החזותי, כמעט כל עזרי הבמה היו מספר שולחנות שפעלו בשימושים שונים והפכו פעם למיטה, פעם לארון או לחלון ופעם אחת אפילו לאולם בית משפט. שימוש כזה יכול בקלות להשוות להפקה מידה של תלישות או עניות, אך בקלות הבלתי נסבלת של שינויי הבמה העדינים, הנוף המתחלף תכופות היה מלא חיים ומרתק. בחירות אלו היו ללא ספק תרומתה הלא צנועה של ארי טפרברג הבמאי, אשר אינו זר לעולם התיאטרון החזותי ממנו שאב את השראתו הפרשנית.
לצד טפרברג יש לציין את עומר אריאלי המנצח המבטיח ששמו הגיע עלי לפני כן מלווה בשבחים רבים והותיר אותי בציפייה דרוכה לראות ולשמוע את ההבטחה הצעירה הזו. לא התאכזבתי. ניצוחו של אריאלי על התזמורת הסימפונית של אשדוד (המצוינת!) שילב את המקצועיות של פרפורמר בין לאומי עם הצניעות והאיכות של אמן ירושלמי אמתי. נקודה קטנה שראוי לציין הייתה ההחלפה של תפקיד הצ'מבלו בקטעי הרצ'יטטיב בפסנתר עליו ניגן אריאלי חלופות במינוריות שקטה.
כל ההקדמות האלה מביאות אותי להפתעה הראשונה של האופרה – האוברטורה, או ליתר דיוק, העדרה. יצירה קצרה זו הנמשכת פחות מחמש דקות היא אחת היצירות המתוקות ברפרטואר. היא נודעת לא רק בגלל הקלילות והקליטות שלה, אלא גם בזכות הסיפור המופלא על כתיבתה על ידי מוצארט, שעות ספורות לפני החזרה הגנראלית של ההופעה הראשונה. הבחירה לוותר על האוברטורה הייתה ככל הנראה כדי לשמר על המהירות התזזיתית של האופרה המתקדמת בדהירה בין סצנה לסצנה, מה שמשווה לקומדיה טירוף מופלא, שאינו מופיע בשום אופרה בופה אחרת שאני מכיר. המהירות הזו הודגשה גם כן על ידי בחירותיו של הבמאי להכניס בכל פעם את הזמרים הבאים לפני צאתם של הקודמים. למרות שאני בהחלט יכול להבין את הרציונל מאחורי הבחירה להשמיט את האוברטורה, לי היא חסרה.
ועכשיו לצוות הזמרים. שמחתי לפגוש בשנית את החבר'ה הטובים של האופרה שאחרי 'דון ג'יובאני' רכשתי להם אהדה רבה. אנשים כמו אשר שגב, ונתנאל זלבסקי שפניהם המוכרות וקולותיהם הנעימים נחרטו בזיכרוני משכבר. לצד גילוי כישרונות חדשים כמו זה של מאיה עמיר שזימרה מצו-סופרן שהצליח לגרום לי לוותר על הצער שההפקה לא הצליחה למצוא נער מסורס לתפקיד בירושלים של 2014. את הילה גונן שלא יצאה מתפקידה הרציני אפילו בשיר הסוגר את האופרה השולח את הקהל לצאת לשתות, ואת זמרת הסופרן העילאית יסמין לוי-אלנטק שקולה החזק והמנעד המופלא שלה הדהימו אותי. אבל כל אלה, אין מה לעשות, נאלצו להופיע על במה אחת עם שלושת הזמרים הראשיים של ההפקה.
גבריאלה ריביס, ששיחק את הרוזן, כבר הוכיח את כשרונו כזמר עילאי בתפקיד הראשי של דון ג'יובאני, אבל הפעם הוא הוכיח איכויות קומיות של שחקן תיאטרון איכותי. יורי קיסין, שזכה לתפקיד פיגרו הביא את פיגרו כמו שפיגרו (ובומרשה בוראו) היה רוצה להיות – מקסים, חביב ומטומטם, ואני מתכוון לזה במלא האהבה שניתן להציע לביצוע.
אבל אין מה לומר, הכוכבת האמתית של האופרה הייתה ללא ספק מימה מילוא. הלו היא סוזנה. לא רק בזכות השירה הנעימה שלה שלא התבלטה מעוצמות מיוחדות או ביכולות קולרטורה עשירות כאלה של יסמין לוי-אלנטק, אבל הייתה פשוט יפהפייה, שירה המלטפת את האוזן ושובה את הלב. אלא גם בזכות המשחק האיכותי שלה, שבמבט אחד או מחווה קטנה, הסבירה לכל מי שלא הספיק להרים מבט אל עבר התרגום של הליברטו בדיוק מה קורה עכשיו. מה אומר? אני, שליבי עד כה נשבע אמוני עד לצרלינה מ'דון ג'יובאני', התאהבתי בגברת מילוא במידה כזו שגרמה לי (לא מעט הודות למוסר המפוקפק של האופרה עצמה) לשאול את עצמי עד כמה אני באמת מחויב למוסד הנישואין הזה שבו אני שרוי. אני מנסה לבחור את המילה הנכונה לתאר את התפקיד שלה אבל שום ביטוי מלבד "סקסית בטירוף" לא מצליח לקלוע לכוונותיי.
אל כל צוות הזמרים הצטרפה על הבמה ענבל יומטוביאן בתפקיד המשלב מעין דמות ארלקינו, עם מוקיון פנטומימה ועוזר במה. התפקיד שלה היה תובעני ביותר ודומה בעיני שהיא הייתה על הבמה יותר מכל אמן אחר. אבל השילוב הזה של הכישרונות שהתפקיד דרש; קומדיה פיזית, פנטומימה, אינטראקציה עם השחקנים והתפאורה ואפילו להטוטנות בכדורי אור המחוברים בחוט, חשף עבור הצופים את החולשות של ענבל. אינני מכיר אדם היכול לעמוד בכל ההיבטים שהתפקיד שלה תבע, אבל אי אפשר לשכוח שהיא נמצאת על בימה אחת עם מוסיקאים וזמרים שהקדישו את חייהם כדי לטפח את כשרונם ולחדד את הטכניקה שלהם. שחלקים נכבדים מכל יום בחייהם מוקדשים לעבודה סיזיפית ופדנטית ולליטוש ושימור של רמה גבוהה מאוד של אמנות. במקום הזה, ודווקא בגלל הקונטרסט העז בין הרמה הטכנית של המופיעים, תפקידה של ענבל נראה חלש יותר ולעיתים אפילו חובבני. אני משער שמילים אלו, אם יגיעו אליה דרך קווי האתר של הרשת, עלולים לפגוע בה, אך לא אוכל להישאר נאמן למעמדי כמבקר, אם לא אתייחס לקוץ הקטן שהציק לי בתוך כל ההפקה המעולה הזו.
לסיכום, האופרה הירושלמית הציעה בערב הזה אלטרנטיבה צעירה ובועטת לאליטיזם הפומפוזי של האופרה הישראלית של תל אביב. חלופה איכותית יותר, גם עם צנועה יותר. שכן דווקא מאחורי מעטה דק זה של צניעות חבוי כל הקסם שאפשר לבקש מערב בלתי נשכח.

ו... מימה - את יודעת איך למצוא אותי.