יום שני, 8 ביוני 2015

מה זאת אהבה? 1. הקדמה


לפני שנתיים חלמתי חלום. ובחלום התעוררתי בבוקר שמח ומאושר – כי היום אני הולך לעבודה! קפצתי מהמיטה, צחצחתי שיניים, התקלחתי והתגלחתי במהירות, בנחישות ובשמחה – כי היום אני הולך לעבודה! לאחר מכן התלבשתי ושתיתי קפה בחפזה, מעל הכיור, ממהר לצאת – כי היום אני הולך לעבודה! כשהייתי כבר באוטו, בדרך לעבודה, התחלתי לתהות – מדוע לעזאזל אני כל כך שמח ללכת לעבודה? ובעצם – איפה אני עובד?

יש להעיר שמתוך שבע-עשרה השנים שבהן אני לוקח חלק במעגל הפרנסה, חוויה זו הייתה עבורי נדירה מאוד, וגם אם היו מקרים שבהן שמחתי לעבוד, או נהניתי במקום העבודה שלי – האושר הטהור הזה שחשתי בחלום היה זר עבורי כמו להסתכל על העולם מעיניים של אחר.
לאחר הנסיעה לעבודה המסתורית מצאתי את עצמי מול דלת. כשפתחתי את הדלת מצאתי שהיא מובילה לכיתה.

החלום נגמר שם. באותה שנה נרשמתי ללימודי הוראה באוניברסיטה העברית בתכנית מרוכזת המשלימה את כל הדרישות לתעודת הוראה בתוך שנה אחת. למרות שבשנה הזאת גם זכיתי לגדל ילדה מקסימה וגם לעבוד בערבים, שם, בין הכיתות של האוניברסיטה לכיתות בית הספר, ביליתי את מרבית השנה האחרונה.
במסגרת ההשתלמות המעשית זכיתי ללמד פילוסופיה בכיתה י' בבית הספר 'דקל וילנאי' שבמעלה אדומים. הכיתה הייתה מקסימה ומחברתם למדתי המון על הוראה, על פילוסופיה  ובעיקר על החיים, כפי שהם משתקפים מעיניהם של נערים הניצבים על סף העולם. ספנים לעתיד העומדים על החוף ומביטים בהשתאות על האופק הימי הנפרש לפניהם, ועל כל ההרפתקאות שהוא מבטיח.

לימודי הפילוסופיה היו מורכבים משתי חטיבות: חטיבה אחת של לימודי אתיקה: בהם למדנו את התורות המוסריות של ג'ון סטיוארט מיל ועמנואל קאנט וחטיבה נוספת שנאמר לי שתוכנה נתון לבחירתי.
במקור, הכנתי מערכת לימודים שנתית סביב רעיון "האני" (אשר את ראשי הפרקים שלה ניתן למצוא במאמר שלי "קיצור תולדות הסלפי") ומאוד התאכזבתי לגלות שעלי להקריב חלק נכבד מהשעות שניתנו לי בחברת הנערים והנערות ללימוד האתיקה. אך, לאחר שראיתי כיצד הנושא הנלמד עורר בהם רגשות עזים ופתח בכיתה דיונים סוערים על דברים כמו המתת חסד, אונס וזנות, על עבדות וגזענות, למדתי עד כמה חכמה הייתה המנחה שלנו, אשר התעקשה (למרות הפצרותיי) שנלמד את החטיבה הראשונה.

לאחר מכן הגיע הזמן להעביר את החטיבה השנייה ולמרות שהייתה לי תכנית מוכנה ללימוד מושג ה"אני" החלטתי לאמץ רעיון שלמדתי עשור לפני כן, כאשר עבדתי כמנהל ספריה בבית הספר היסודי "יאנוש קורצ'אק" שבגבעה הצרפתית. שם, מלבד להיות אחראי על העבודה השוטפת של הספרייה, העברתי שיעורים שונים לכיתות בית הספר. במסגרת זו, מתוך המפגש עם הילדים המתוקים של בית הספר, התפתחו להן הראשונות שבאגדות האמתיות שלי.
הרעיון שאימצתי לכיתה היה להעביר את בחירת הנושא אותו נלמד לידי התלמידים. ב'יאנוש קורצ'ק' הילדים היו מחליטים איזו אגדה הם רוצים לשמוע (מתוך מבחר שהכנתי מראש), ב'דקל וילנאי' העברתי אל התלמידים את הבחירה לגבי איזו חטיבה הם רוצים ללמוד. 

האפשרויות היו:
א. "אתיקה ב' – צדק חלוקתי", בה היינו ממשיכים את נושא האתיקה תוך התייחסות לדיון העכשווי שבין ג'ון רולס ונוזיק סביב שאלת הצדק החלוקתי.
ב. "תורת ההכרה" – על העולם המוכר לנו ועל הקשר בינו לבין העולם המופיע בחושינו.
ג. "אני" – על שאלת האותנטיות מרוסו, דרך קירקגור, היידגר, סארטר ובובר.
ד. "אהבה" – נושא לימוד שהועלה על ידי התלמידים, אשר לא היה לי מושג כיצד להעביר אותו.

לאחר הצבעה דמוקרטית בשני סבבים, הנושא "אהבה" נבחר ברוב מוחץ של קולות, תוך התנגדות של שתי ילדות נפלאות שהתעקשו ללמוד על ה"אני", מכיוון "שאנחנו נמצאים בגיל כזה שאנחנו לא ממש מכירים את עצמנו ולא יודעים מה אנחנו רוצים להיות".
ההחלטה נפלה ואני נותרתי עם הזמן שנתנה לי חופשת הפסח להבין איך בדיוק אפשר ללמד נושא שבאופן מסורתי מדברים עליו כאילו אי אפשר להבין אותו, שלא לדבר על ללמד אותו או לנסח אותו במילים.

התוצאה הייתה סדרה של ארבעה שיעורים שבמהלכם למדנו:
1.      מה אהבה היא לא?
2.      מה היא כן?
3.      איפה אפשר למצוא אותה?
4.      איך אפשר לשמור עליה?

עכשיו, אחרי שסיימנו ללמוד את החטיבה הגעתי למסקנה שהתהליך שנוצר כאן, והיופי של התוצאה הסופית הופכים את התוצאה למעניינת מספיק כדי להעלות אותה על הכתב.