יום ראשון, 12 ביולי 2015

מה זאת אהבה? 4. היכן האהבה נמצאת?

1.     אחרי שבפרקים הקודמים דיברנו על מה האהבה היא לא ומה היא כן, האם אנחנו יודעים מה זאת אהבה? כמובן שלא. שכן, רק נגענו בתכונות שניתן להתווכח על האם הן הכרחיות או לא. כפי שאמרנו קודם לכן, האהבה אינה מושג שניתן, או רצוי, לסגור בתוך גדר של הגדרות ברורות ומובחנות. בניגוד למושגים (שלוגיקנים מאוד אוהבים) כמו 'רווק' שניתן להגדיר כגבר לא נשוי.
חשוב לי לחזור על המילים האלה שכן, כאשר העברתי סיכום של הרצאות אלה בפני כיתת הסטודנטים שלמדו איתי לתעודת ההוראה, אחת מהן התקוממה, ובצדק, ואמרה "מי אתה שתגיד לי מה האהבה היא לא?" ו"למה שאני אקבל את ההגדרה של פרסי ב. שלי לגבי מה האהבה היא כן?".
היא צדקה. מלבד היותי חי בתוך מערכת יחסים המתבססת בשורשה באהבה הדדית, אין לי יותר ידע לגבי האהבה מאחרון הנערים מזוגגי העיניים. מלבד זאת, יש לי נטייה רטורית לדבר בסמכותיות מסוימת לגבי הנושאים שאני מדבר עליהם, מה שמפריע להעברה נאותה של ערפל העמימות שבתוכו שוכנת האהבה.
בסופו של דבר, ואלה תהיינה מילות ההקדמה האחרונות לפני שנחזור לנושא שלנו, נתבקשתי להעביר סדרה של שיעורים על אהבה, בחרתי אסופה של טקסטים שמצאתי אותם מעניינים, ותוך כדי שיעור למדתי את הטקסטים האלה מחדש עם הכיתה. כשהסתיימה היחידה, הבטתי לאחור על המסע המשותף שהיה לנו והתפלאתי לראות שלא רק גילינו הרבה דברים על האהבה, אלא גם ניתן לחלק את הדברים האלה לתקופות שונות באבולוציה של הרעיון, ושניתן לתת לכל נושא כותרת שתבדיל את תפקידו בהשלמת התמונה. במילים אחרו השיקולים הארגוניים הינם אסתטיים לא ענייניים.
הכותרת לפרק הזה היא "היכן האהבה נמצאת", המחשבה מאחורי הכותרת נוגעת לדברים שיאמרו בתוך הטקסט שננתח בהמשך, הלקוח מתוך ספרו המופתי של מרטין בובר "אני ואתה". אך לפני שניגע בציטוט יש צורך בהקדמה מסוימת על מי היה מרטין בובר ומה הייתה תפיסת עולמו.
באשר להוגה עצמו, מרטין בובר היה הוגה יהודי גרמני שהתמקד בחקר החסידות של המאה ה19 עד שהוא חווה אירוע לו הוא קרא "הפיכת הלב שלי" (ניתן לקרוא על כך באגדההאמתית שכתבתי על בובר בקישור הזה). מאז אותו אירוע בובר החל להתייחס לדת כנוכחות, כלומר - כעוסקת במציאות הזו, להבדיל מאיזו מציאות חיצונית המרחפת לה אי שם בממדים מקבילים.
לפי תפיסת עולמו הדיאלוגית של בובר ישנן שתי דרכים, או זיקות, שבהן אדם יכול לפנות אל העולם: הראשונה היא ביחס של 'אני-לז'; יחס הרואה בדברים כולם פשוט דברים, שניתן לתת להם מדדים לכמת אותם למספרים ולצמצם אותם לתכונות ובזאת להבין (או לחשוב שאתה מבין) פרטים שונים על כל הדברים האלה. הסוג השני של הזיקה הוא "אני-אתה". ביחס שכזה אל העולם אני מייחס למושא שלי את אותו העומק והעושר, שלא ניתן להכיל במסגרת של פרמטרים יבשים, שאני מייחס לעצמי. אני לא תוחם את ה'אתה', אלא מקבל אותו כמו שהוא ופוגש בו בצורה שלא מנסה להבין או לשפוט מי הוא בדיוק, אלא פשוט לראות אותו, לשמוע אותו – לתת לו להיות נוכח בעולמי, ולו לרגע.
שתי הזיקות האלה הן רפלקטיביות, כלומר, כאשר אני נמצא בזיקה של 'אני-לז' אני מתייחס גם אל עצמי כלז – כעוד דבר בין הדברים. לעומת זאת כאשר אני מתייחס אל האחר כאתה, אני זוכה לכל העומק והעושר שאני מייחס לאחר.
חשוב להעיר שבובר לא מדבר רק על המפגש הבין אנושי, אלא על כל מפגש, בין אם זה עם אדם, עץ יצירת אמנות או עם אלוהים. הוא מדבר על האופן שבו אני פונה אל העולם, ועל מידת הפתיחות שאני מחזיק בה לגבי עצם האפשרות של המפגש.
באשר לאלוהים, בובר רואה כשגיאה איומה את הניסיון לדבר על אלוהים כ'לז', כדבר בעל תכונות (גם אם התכונות האלה הן "בורא" או "רחום"), האלוהים הוא תמיד 'אתה'. למעשה, הוא ה"אתה הנצחי". כדי להעביר נקודה זו בובר משתמש כדוגמא באקט התפילה – כאשר אדם מתפלל הוא פונה אל אלוהים בלשון 'אתה', כצד בדיאלוג. המפגש הזה שנובע מתוך היחס של 'אני-אתה' הוא המפגש האמתי עם העולם – "כל חיים בפועל הם מפגש". אירוע שבו אני רק צד אחד בדיאלוג עם הדבר האחר שאיננו אני.
כדי להסביר נקודה מורכבת זו לילדי הכיתה, הבאתי שיר שכולם מכירים שדומני עוסק בנקודה זו בדיוק. השיר הוא של חיים נחמן ביאליק ומילותיו הן:

נַד, נֵד, נַד, נֵד
רֵד, עֲלֵה, עֲלֵה וָרֵד!
מַה לְמַעְלָה?
מַה לְמָטָּה?
רַק אֲנִי,
אֲנִי וָאָתָּה;
שְׁנֵינוּ שְׁקוּלִים
בַּמֹּאזְנָיִם
בֵּין הָאָרֶץ 
לַשָּׁמַיִם.

בשיר ילדים מוכר ואהוב זה, דומני שביאליק כינס את תמצות הפילוסופיה הדיאלוגית של בובר. נדנוד הנדנדה הוא התנועה של האדם החי בין העולם של הארץ והעולם העלון, בין אם מדובר בעולם של אלהים, בעולם האידאות הפילוסופי, או בעולם המחשבות הגבוהות של כל אדם. אנו חיים, או שואפים לחיים, אשר אינם מתקיימים רק בעולם התחתון, או רק בעולם העליון.
מתוך התנועה הזו מעלה ומטה עולות שתי השאלות המהותיות של החיים – "מה למעלה? מה למטה?". מה נמצא שם בעולם של מעלה – מלאכים ואל? גלקסיות אחרות עם חיים משלהן? או אולי נמצאים שם אהובינו המתים? ומצד שני – מה נמצא כאן למטה? אטומים ואלקטרונים? מינרלים ואורגניזמים? או אולי זה לא חומר בלבד, אלא משהו אחר?
היום, כששרים את השיר הזה על הנדנדה, מחליפים בדרך כלל את שתי השאלות האלה בנוסח אלטרנטיבי של השיר – "מלמעלה / עד למטה", או "מי למעלה? / מי למטה?". ניסוחים אלו הינם שגויים ולמרות שיש לשניהם היגיון מושלם עם השיר והם אפילו מתאימים יותר מהנוסח המקורי, עדיין ביאליק בחר את השאלות האלה, שבהקשר של השיר נראות מוזר בלי העמקה בהן.
אבל כאן ביאליק מעז להציע תשובה לשאלות הקשות האלה. שאלות, שיושבות במרכז הקיום האנושי, כבור בתחתית האוקיאנוס השואב אליו במערבולת את כל השאלות האחרות שניתן לדמיין. ואיזו תשובה הוא מציע? את זו של בובר – "רק אני, אני ואתה".
 רק המפגש הישיר והעשיר הזה נמצא שם בבסיס הקיום האנושי. במקום הזה שבו "שנינו שקולים במאזניים בין הארץ לשמים". כשנתתי את ההסבר הזה לכיתה, אחד הילדים התרעם שביאליק אומר שבעצם רק הוא ואלוהים קיימים, או שהוא יודע בדיוק איפה אלוהים נמצא ושהוא (ביאליק) שקול לאלוהים. זו התרעמות מוצדקת בהחלט, אם זה האופן שבו אנחנו מבינים את הטקסט. אבל אני רציתי להציע הסבר אחר:
אדם מחפש כל חייו את אלוהים, על הנדנדה המוזרה של החיים. אך אלוהים יושב בדיוק בצד השני של הנדנדה. כך, כשהאדם מחפש את אלוהים למטה, בין החומרים והדברים של הארץ, אלוהים משיב לו "הי, אני פה למעלה" וכשאדם מתרומם מעלה במחשבות גבוהות, תמיד אלוהים יהיה זה שיזכיר לו "איפה אתה? אני כאן למטה!". רק ברגע החולף והמיידי הזה, שבו שניהם שקולים במאזניים בין הארץ לשמיים. אדם יכול לחזות באלוהים פנים אל פנים, במפגש של רגע.
אלה הרגעים שאליהם מכוון אותנו מרטין בובר, הרגעים הקטנים האלה שבהם אתה פתאום פוגש בעולם. בחיוך מכשף, בעלה מרחף, בשתיקה.
עם הרעיון הזה אני רוצה שנקרא את הציטוט הבא מתוך הספר "אני ואתה", ציטוט שהוא אחד הציטוטים האהובים עלי בכל תודלות הפילוסופיה:

"האהבה אחת היא. הרגשות יכולים להיות "של" אדם; ואילו האהבה מתרחשת. הרגשות שוכנים בלב האדם; ואילו האדם שוכן בתוך אהבתו. אין זו מליצה, אלא המציאות: אין האהבה דבקה ב"אני" כאילו היה "תוכן" או אובייקט שלי בלבד; היא שרויה בין האני ובין האתה. מי שאינו יודע זאת, מי שאינו יודע זאת בכל קיומו, אינו מכיר את האהבה -"
                                                                                   מרטין בובר, אני ואתה, עמ' 22

האהבה נמצאת אם כן, לפי בובר, בתוך הזיקה עצמה. היא לא רכוש שלי או מושא אהבתי, אלא המקום שבו שנינו נמצאים בתוכו. היא לא כל הרגשות המציפים אותנו, אלא היא הסיבה לרגשות האלה. באותו אופן שבו מרגישים קר ורטוב ומרענן כשקופצים לתוך אגם צונן.
מכאן שלא יכולה להיות אהבה חד צדדית, כי האהבה היא ההדדיות עצמה, היא המפגש הטהור, הראשוני והמיידי שיש לנו עם האחר.
באותה מידה, אל לנו לשכוח שלפי בובר, הרגע הזה של מפגש הינו חולף. בובר לא מסביר לנו, כמו בודהה, שעלינו לשאוף להיות במקום ההוא כל הזמן ולפעול על מנת לנתק אותנו מעולם הסבל הזה. בובר מכיר בכך שלא ניתן לחיות בעולם, מבלי לפעול מתוך הזיקה של ה"אני – לז". אבל עלינו להכיר בקיומה של הזיקה ההיא, להישאר פתוחים אליה, ומתוחים לקראתה, כדי שאם נזכה לראות אותה מופיעה, נוכל להכיר בה ולחוות אותה. "אוי לו לאדם שכל עולמו הוא רק לז לז ולז" אומר לנו בובר ומזהיר אותנו משקיעה בעולם שכולו ערימות של דברים.

נקודה זו, בהקשר של שאלת האהבה, יכולה לשמש עבורנו תזכורת גם בתור החיים שבאהבה – אנחנו אוהבים זה את זו ומכירים זה את זו, אנחנו נפגשים אחד עם השנייה פנים אל פנים. אבל עלינו לזכור שרוב הזמן אנחנו נמצאים ביחסים של זה מול זו, כשני דברים, ועלינו לעמוד לנצח על המשמר, שלא נשכח בטעות שיש לנו עולם אחר לחיות בו – עולם שכולו אהבה.