יום שבת, 11 בפברואר 2017

חשיכה / לורד ביירון

חלמתי חלום שלא היה חלום כלל.
השמש הבהירה כבתה, והכוכבים
נדדו אפלים בחלל הנצחי,
חסר קרניים, וחסר נתיב, הארץ הקפוא
התנודד עיוור ומשחיר באוויר חסר הירח;
הבוקר בא והלך- ובא, ולא הביא עמו יום,
ואנשים שכחו את רצונם ואת חרדתם
מפני כיליונם; וכל הלבבות
צוננו לכדי תפילה אנוכית לאור:
והם חיו לצד מדורות – וכסאות המלוכה,
ארמונות המוכתרים – הבקתות,
ובתיהם של כל הדברים אשר שוכנים,
נשרפו למשואות; ערים אוכלו
ואנשים נאספו סביב בתיהם הבוערים
להביט עוד פעם זה בפניו של זה;
שמחים היו אלה ששכנו בתוך עינו
של הר געש, עם הלפיד-הר שלהם:
תקווה מפוחדת הייתה כל שהעולם הכיל:
יערות הוצתו – אך שעה אחר שעה
הם נפלו ודהו – והגזעים המתפצחים
כבו בחבטה – והכול נותר שחור.
גבותיהם של גברים באור הנעלם
עטו גון לא בריא, כבהתקפים
ההבזקים נפלו עליהם; כמה נשכבו
וחסו על פניהם ובכו; וכמה הניחו
סנטרם אל ידיהם הקפוצות וחייכו;
ואחרים מיהרו מכאן לכאן והזינו
את מדורות הלוויתם בדלק, והביטו מעלה
באי-שקט מוטרף על הרקיע הקהה
זיכרון תפל של עולם ישן; ועם זאת
בקללות המוטחות על פני אבק,
וחרקו בשיניהם ויללו: ציפורי הפרא צווחו
ואז, מבועתות, פרפרו על הקרקע,
וחבטו בכנפיים מיותרות; הטורפים הפראיים ביותר
באו מאולפים ונרעדים: ואפעים הזדחלו
ושמו עצמם בין כל הרבים,
מלחששים, אך בלי עוקץ – הם נשחטו למזון.
ומלחמה, אשר לרגע קט לא הייתה עוד,
הציעה עצמה בשנית: ארוחה נקנתה
בדם, וכל אחד ישב זועף נפרד
מאביס עצמו בקדרות: שום אהבה לא נותרה;
כל הארץ הייתה רק מחשבה אחת – וזו הייתה מוות
מידי ועלוב; והכאב הפתאומי
של הרעב השתלח בקרביים – אנשים
מתו, ועצמותיהם הלא קבורות אבדו בשרם;
הכחוש על ידי הכחוש נאכל,
אפילו כלבים תקפו את אדונם, כולם מלבד אחד,
והוא היה נאמן עד ליבתו, והוא שמר
את הציפורים והטורפים והגברים המורעבים רחוק,
עד שהרעב דבק בם, או שהמתים הנופלים
פיתו את לסתותיהם המאורכות; הוא לא חיפש מזון,
אך עם יבבה נצחית מעוררת רחמים,
ואנקה חטופה שוממה, ליקק את היד
שלא השיבה בליטוף – ההוא מת.
הקהל גווע לאיטו; אך שניים
שבאו מעיר עצומה כן שרדו,
והם היו אויבים: הם נפגשו לצד
גחליו הגוועים של מזבח
במקום בו נערמו דברים קדושים רבים
לשימוש לא קדוש; הם גרפו,
ונרעדים גרדו עם ידי השלד הקרות שלהם
את האבק הקלוש ובנשימתם הקלושה
נשפו לקצת חיים, ויצרו להבה
שלא הייתה אלא בדיחה; אז הם הרימו
את עיניהם בעוד החלל התבהר, וחזו
האחד את קוויו של האחר – ראו, צווחו ומתו-
אף מכיעורם ההדדי הם מתו,
לעולם לא ידעו מי זה אשר על גבתו
רעב כתב שטן. העולם היה ריק,
המרובה והחזק היה גוש,
ללא טעם, ללא תבלין, ללא עצים, ללא אדם, ללא חיים –
גוש של מוות – תוהו של חימר קשה.
הנהרות, האגמים והאוקיאנוס ניצבו דומם,
ודבר לא זע בדומיית מעמקיהם
ספינות ללא ספן נותרו מרקיבות על פני הים,
ותורניהם נפלו בלאט: בנופלם
הם זלגו אל התהום בלא נחשול –
הגלים היו מתים: הגאות היו בקברם,
הירח, מאהבם, כבה מזמן;
הרוחות היו קלושות באוויר העומד,
והעננים כלו; לחשיכה לא היה צורך
בעזרתם – שכן היא הייתה היקום.


מתוך: מבחר תרגומים מהשירה הרומנטית