למה לא כותבים יותר אוטופיות?

[מאמר זה פורסם בספרון הטעימות הקטן שהדפסנו לכבוד סיום השלב הראשון של הפרויקט הספרותי של שחר גבאי ושלי "ירושלים החדשה - בין אוטופיה לדיסטופיה"]

כאשר ניגשנו לפרויקט הזה ניצבה לפנינו בעיה אחת עוד לפני שהתחלנו לעבוד. הבעיה הזו הייתה, כפי שהכותרת מרמזת במפורש – מי לעזאזל כותב אוטופיות? בעיה זו קיבלה משנה תוקף לאחר שאספנו את קבוצת הסופרים ומצאנו שבעוד שכולם הצליחו למצוא רעיונות לסיפוריהם הדיסטופיים, כל הסופרים, ללא יוצא מן הכלל, התקשו לחשוב על רעיון לאוטופיה.

בעיה זו נובעת מההקשר ההיסטורי של הז'אנר הספרותי הזה. אם לא די בכך, דומה שנוצר דפוס חשיבה כמעט דוגמתי לפיו, בכל פעם שמישהו העלה רעיון לאוטופיה, מיד קפצו חבריו לשיחה (והוא עצמו בניהם) ומצאו דרכים להראות כיצד רעיון אוטופי זה יוביל בהכרח לדיסטופיה. כאחד מיזמי הפרויקט היה לי חשוב להתמודד עם הבעיה הזו, לפני שחוסר האונים הקולקטיבי הזה יגרור לוויתור על חצי הכוס המלאה של היצירה הספרותית שביקשנו להעמיד.

ספרות לעולם לא נכתבת בוואקום, למרות רצוננו הרומנטי לדמיין איזה סופר, ספק גאון, ללא ספק מטורף, הספון בחדר עבודתו הרחק מההמון המשתולל, ועובד על יצירתו בבדידות מוחלטת. דימוי זה יכול להתאים למעט מאוד סופרים בשר ודם. מרסל פרוסט יכול לשמש אותנו כדוגמה חיובית למודל זה, אך מלבד אותו אציל חולני, קשה למצוא לכך דוגמאות נוספות. הסופר, כמו אותו נביא קדמון, בתוך עמו הוא חי, וכמה שיחפוץ להרחיק את מילותיו מיריד ההבלים של היום-יום אל עבר מחוזותיו הכמוסים של הדמיון, השפה שבה יכתוב, המזון אותו יאכל, העיר שבה הוא חי והחברה ממנה הוא ינסה להתנתק, נכנסים בהכרח אל תוך דבריו. הבנה זו תקפה לכל סוגה ספרותית: בין אם מדובר בפנטזיה אפוקליפטית, או באופרת חלל המתרחשת אלפי שנים בעתיד בגלקסיה רחוקה, אבל בשום סוגה היא אינה ברורה יותר מאשר בסוגה האוטופית.

הסוגה האוטופית לספרות היא כמדע המדינה לפילוסופיה: חלק אינהרנטי מהשלם, אך כזה שמכוון את שאלותיו ספציפית אל החיים בחברה ואל הקשר שבין אדם למדינה. לכן, אם ברצוננו להתחיל לחפש תשובה לשאלה הזו, בדיוק אותם קשרים היסטוריים – בין אם הם פוליטיים, חברתיים, כלכליים או תרבותיים – הופכים להיות חשובים במיוחד.

אבל קשרים כאלה ניתן למנות לנצח ופעולה כזו, בעוד שיש לה חשיבות אקדמית ברורה, בהכרח תהייה מייגעת לעייפה וחשוב מכך, תספק תוצר משעמם להחריד. עם זאת, מתוך אינסוף הקשרים האפשריים, קשר אחד חושף יחס מעניין במיוחד אל הסוגה האוטופית (והדיסטופית, כפי שנראה) וזה הקשר שבין המהפכות השונות שהתרחשו בחברה והאוטופיות שנכתבו ביחס ישיר למהפכות אלו. מתוך הבנה של הקשר הזה, נוכל להמשיך להבנה של הסיבות השונות לדעיכתה של הסוגה האוטופית.

בעיה זו מקבלת משנה תוקף כאשר אנו מנסים לתחום את הסוגה האוטופית בזמן. בניגוד לאמונות האפוקליפטיות שמעודדת הקלישאה – הווידאו לא רצח את כוכב הרדיו. במילים אחרות, אירוע התולדה של מדיום חדש, בין אם זה הטלוויזיה והקולנוע בראשית המאה העשרים, או הולדת הרומן המודרני בראשית המאה השבע עשרה, לא מוביל למותו של המדיום הישן. גם היום, עדיין כותבים יצירות בהיסטוריה ובמדע המדינה, למרות שהסוגות האלה נולדו לפני למעלה מאלפיים שנה, ואפילו יש מי שכותב שירה אפית בימינו (באשר למי שקורא שירה אפית, זו כבר בעיה אחרת...). אותו העיקרון תקף גם לסוגות ספרותיות מודרניות כגון הסיפור הבלשי, הפנטזיה או המדע הבדיוני, סוגות אלו, מהולדתם במאה ה-19 ממשיכות לייצר יצירות חדשות, ולעיתים אף יצירות מופת, עד עצם היום הזה.

אך בבואנו לסוגת האוטופיה המודרנית אנו נתקלים בתופעה ייחודית. למרות שניתן למצוא טקסטים מוקדמים שיכולים להיות מתוארים כמקושרים לסוגה האוטופית, בין אם זה "ספר המדינה" לאפלטון ומממשיכיו הפילוסופיים, או המודלים השונים של "ירושלים החדשה" כגן העדן עלי אדמות במגוון גרסאותיו התאולוגיות, האוטופיה המודרנית מופיעה לראשונה ב1516, עם ספרו של תומאס מור ונעלמת לחלוטין בראשית המאה העשרים. לא במקרה, זה הוא בדיוק המקום שבו מתחילים לכתוב דיסטופיות. אבל אני מקדים את המאוחר.

אם כן, השאלה הניצבת לפנינו עכשיו היא "מדוע הפסיקו לכתוב אוטופיות?" על מנת לענות על שאלה זו, ולמען הסדר הטוב, עלינו להתחיל קודם כל בראשית הסוגה ולבנות את דרכנו קדימה אל עבר אותה נקודת סוף תמוהה. כדי להבין את נקודת הראשית הזו, יש להקדים כמה מילים ולתאר את העולם, כפי שהיה לפני הולדת האוטופיה.

הקלישאה שימי הביניים היו חור שחור בהיסטוריה שלא קרה בו דבר מלבד המתנה מנומנמת לרנסאנס מזמן סולקה מההבנה ההיסטורית שלנו. ימי הביניים היו תקופה תוססת של התפתחות אינטלקטואלית ואפילו טכנולוגית, אם כי בקצב איטי יותר מהקצב האפילפטי של העולם העכשווי. אבל כן היה דבר מה שנשאר למרות כל התמורות השונות והמגוונות, וזה הרעיון שהעולם שלנו מסודר ומאורגן תחת ידו המכוונת של הבורא ושסדר זה הוא נצחי ובלתי ניתן לשינוי. בכל מקום בו נסתכל בעולם ההוא נמצא היררכיה ברורה. בין אם זו ההיררכיה בעולם הצמחים המתחילה מאזובי הקיר ומסתיימת באלון ובארז, או בעולם החי שבתחתיתו הזדחלו הרמשים ובפסגתו קיפצו להם השימפנזה והגורילה (מופתעים שזה לא האריה והעיט? ככל הנראה נולדתם אחרי 1920, עם התמסדות ההתנגדות התיאולוגית לאבולוציה בדמות הגישה הבריאתנית). היררכיה זו המשיכה מעלה עד למלאכים, השרפים והאל עצמו שניצב בגאון בראש הפירמידה. אבל בשום מקום לא ניתן היה למצוא את ההיררכיה הזו בצורה ברורה יותר, מאשר בעולם האדם.

לפני הולדת הרעיון המודרני של האדם כסובייקט עם זכויות טבעיות ואישיות, התשובה לשאלה "מי אתה?" הייתה תמיד נגזרת של "מה אתה עושה למחייתך?" ו"איפה אתה נמצא בסולם החברתי?". בתחתית החברה ניצבו שפופים ומוכים הצמיתים והעבדים. מעליהם היו האיכרים, מעליהם בעלי המלאכות וכן הלאה דרך הסוחרים העירוניים עד לאצולה, למלוכה, לשלוחות הבירוקרטיות הענפות  של הכנסייה ולמעל לכל אלו ניצבו האפיפיור והקיסר.

הסדר הזה, למרות שהצליח לשמור על עצמו קרוב לאלף שנה, הגיע לסופו עם בואה של המגפה הקרויה המוות השחור. כפרים שלמים נמחו מעל פני האדמה ובערים המצב היה גרוע עוד יותר. קרוב לחמישים אחוז מאוכלוסיית אירופה נפלה בטווח של חמש שנים ואתה נפל הסדר הישן. העולם הישן אבד לא בגלל רעיון פילוסופי ולא בגלל יומרות של מלך אלא בגלל שהוא נשען על דמוגרפיה מסוימת ששימרה אותו מתוך יחס מוגדר בין סחורות לעבודה. עם השינוי הדמוגרפי שמסמל המוות השחור, לא ניתן היה לשמור עוד על הסדר הזה. העולם הישן היה עולם שבו סחורות היו יקרות וחיים היו זולים, העולם החדש הוא עולם של סחורות זולות ועבודה יקרה. פתאום לחייו של האדם הפשוט הייתה חשיבות בקיום העולם, חשיבות זו הציבה אותו לצד מוסדות המלוכה והכנסייה.

זה המקום שבו מתחילים לחשוב מחדש על הסדר החברתי. מתוך הדיונים השונים שנוצרו בחברה סביב בעיה זו, מהפכות שונות החלו לצוץ בזו אחר זו כפטריות אחרי הגשם הראשון. הרנסאנס האיטלקי שינה לחלוטין את הדרך שבה אנו מדמיינים את העולם הזה ואת העולם הבא. אמנם, גם בקומדיה של דנטה וגם ב"יום הדין" של מיכאלאנג'לו אנו רואים היאחזות בשרידים של הסדר המופתי שאמור להיות בעולם הבא, אך הפעם העולמות האלה מלאים בבני אדם, עם פנים ושם וביוגרפיה. מהפכת הדפוס הוציאה את הקריאה מכתלי הכנסייה וחצרות האצילים המשכילים, והפכה את ההשכלה לדבר שניתן לרכוש במחיר שווה לכל נפש. הרפורמציה ומלחמות הדת העקובות מדם שצצו בעקבותיה, ערערו לחלוטין על ההגמוניה של הכנסייה הקאתולית. בנוסף, מכתלי האקדמיה שזכתה גם היא להיוולד מחדש באותה תוקפה, החלו לצוץ תגליות שהזיזו פיזית את כדור הארץ עצמו ממקומו היציב במרכז היקום, כמו גם במרכז שבין העדן והשאול, לפינה נידחת בגלקסיה, עוד כדור של חומר שמקיף את השמש בדיוק של מחוג של שעון.

אם לא די בכך שהעולם הישן הפך חדש, הצטרף אליו עולם חדש חדש – בדמות יבשות אמריקה. תחילה עוד חשבו שזה העולם עליו דיברו היוונים, והייתה תקווה שסוף סוף נגלה היכן שכן האי של הציקלופ, ושנגלה איפה רועה הסוס חד-הקרן, ואכן תחילה סימנו היכן נהר האמזונות. אבל במהרה גילו שמדובר במקום חדש לחלוטין שאפילו אריסטו הגדול לא שמע עליו. התגלית המפתיעה ביותר הייתה שהתושבים של העולם החדש הזה חיים עם סדר וארגון משלהם, למרות שהם מעולם לא שמעו על משה רבנו ועל ישוע המושיע. לא היה יותר ספק, זו הייתה העת החדשה. זה הזמן שבו אנשים מתחילים לחשוב מחדש על הרעיון של הסדר, ועם החשיבה על הסדר מופיעה החשיבה האוטופית, כניסיון לענות על השאלה – כיצד צריך להראות הסדר החדש?

תומס מור היה הראשון לנסח אפשרות כזו בספרו "אוטופיה". הספר שטבע את המונח תוך כדי שהוא חותר תחתיו, שכן במילה הלטינית שהוא המציא ככותרת לחיבורו ישנו משחק בין הרעיון של "מקום טוב" למילה "אין-מקום", או מקום שאינו. לא היה לו ספק שהעיר שלו לא יכולה להתקיים, אבל זה לא מנע אותו להשתמש בסוגה הזו כמרחב דיון שירחיב את האפשרויות לסידור החיים בחברה האמתית.

החברה שהוא מתאר מושתתת על ההנחה שכל הסבל שבא לידי ביטוי בדמות עוני ופשיעה, נובע מקיומו של רעיון הרכוש הפרטי. החברה האוטופית של מור לא מחזיקה ברכוש פרטי ואנשיה מתוארים כאנשים חופשיים שבזים לזהב ואוהבים את החוכמה. לא אלאה אתכם  בפירוט של המבנה החברתי והכלכלי של האוטופיה של מור, אבל כן יהיה מעניין להדגיש כאן את הצורה שבה מור מכניס את היסודות לכישלון החברה הזאת בין תיאוריו האופטימיים. מוסבר לנו שאנשיה של אוטופיה הינם שוחרי שלום ורודפי שלום ולכן הם משתמשים בשכירי חרב כדי שיוכלו לשמור על גבולות הממלכה. ממטרות ביטחוניות מובנות אלה, אותם שכירים נשלחים ליצור טבעת הגנה על האזור דרך כיבוש הערים השכנות בלבד. למרות שזה לא נאמר מפורשות, הקורא אמור להבין מכך שנוצר כאן פרדוקס. שכן, ברגע שהערים נכבשות, הן הופכות להיות חלק מהממלכה ואז ישנו צורך לכבוש את הממלכה הבאה כדי לשמור על השלום בתוך גבולותינו.

מאה שנה אחרי מור, תומאסו קמפנלה ממשיך את הרעיון האוטופי בספרו "עיר השמש". גם כאן אנו מוצאים עיר ללא רכוש פרטי בה כל אזרחיה נהנים משוויון מוחלט וחולקים בכל הרכוש במשותף, כולל את הנשים, שמשום מה טעו בדרכן אל העיר ונכנסו אליה כסחורה. אבל העניין הזה עם הנשים שמזעזע כל בן תרבות של דורנו, לא היה ההיבט המשמעותי בספרו של קמפנלה. ככל שזה עניין את קהל קוראיו, הקסם של העיר שלו, היה במבנה הייחודי שלה. העיר נבנתה בצורה של טבעות על גבי טבעות של חומות המתכנסות בתוך עצמן אל עבר טבורה. על החומות האלה מצוירים כל ההוגים הגדולים עם רעיונותיהם, כמו גם המבנה של מערכת השמש ושאר תגליות המדע. זו עיר שחינוכה מקועקע על קירותיה, כך שעצם ההליכה בעיר היא אקט של השכלה הומניסטית.

בערך באותה תקופה פרנסיס בייקון מפרסם את הגרסה שלו לאוטופיה בשם "אטלנטיס החדשה". זו היא עיר של מדע ומחקר שאם נרצה לתאר אותה היום זה יהיה כאילו מחלקת מדעי הטבע של האוניברסיטה התפשטה והשתלטה על העיר כולה. העיר בנויה מחללים על גבי חללים שייעודם היחיד הוא מחקר. אולמות צלילים לחקר אקוסטיקה, חדרי כבשן לחקר אש, ומרחבים לחקר השפעותיהם של לחות ויובש על חומרים שונים. פרנסיס בייקון, שראה את ההישגים הגדולים להם הגיעו אנשי הפילוסופיה של הטבע שקדמו לו, בחן את האופן שבו הם הגיעו להישגים אלו, דרך ניתוח, התבוננות, ניסוי וטעייה, והגיע למסקנה שאם ברצוננו להמשיך לחתור קדימה אל עבר גן עדן עלי אדמות, יהיה עלינו לערוך עוד מחקר רב בדרכנו להבין ולזכות בשליטה על הטבע. לשם כך הוא לא רק כתב אוטופיה, הוא גם המציא את המתודה האינדוקטיבית בחקר העולם והיה לאבי השיטה המדעית המודרנית.

שלושת יצירות אלו מהוות נקודת פתיחה בסוגה האוטופית, ולמרות שלא הייתה עדיין סוגה דיסטופית לבקר אותן, הייתה סאטירה. ואכן, אם נבחן לרגע את ספרו של סוויפט "מסעות גוליבר" משנת 1726, בדיוק מאה שנה אחרי "אטלנטיס החדשה" נמצא את גיבורו מגיע ראשית לעיר הליליפוטים, שבדומה ל"אוטופיה" של מור, תושביה הקטנים יכולים לחיות חיים טובים ושלווים, אך במקום זאת הם עסוקים כל הזמן במלחמות כיבוש בשם עליונות רעיונותיהם המטופשים. כאשר הוא מגיע לארץ הסוסים, הלא הם ההוייננייימממם, הוא מוצא עם כה נשגב ונעלה שהם לא יכולים אפילו להריח שום דבר אנושי ומוצאים את בני האדם החיים סביבם כאשפה אנושית של גסות ובורות שאינה ראויה אלא לחיי עבדות. היחס בין אלה לאנשי "עיר השמש" אינו ישיר, אך הוא מעניין, שכן מה יהיה על אותם הומניסטים משכילים המתבלים את חייהם באוויר הפסגות של התבונה, כאשר הם יצאו מעירם? האם גם הם לא יוכלו להימנע מלראות את שכניהם בורים, גסים ונחותים? לבסוף, גוליבר מתאר את העיר "לפוטה" (כן, הוא ידע שכך אומרים 'זונה' בספרדית), שם אנו מוצאים עיר של מדענים משכילים המרחפת בשמיים כמו הגז המצטבר מאופיים הפלצני. אך מכיוון שכל עיר זקוקה לאוכל, בעיה שבייקון לא חשב שיש צורך להתייחס אליה בספרו, העיר הזו משעבדת את אדמות האיכרים שמתחתה תוך איום מתמיד שאם האוכל לא יגיע בשעה ובמידה הרצויה, הם פשוט ינחיתו את חלליתם על ראשם. חלק זה של הספר, יכול בצדק להיחשב הדיסטופיה הראשונה בספרות.

הציניות הזו שמשתקפת מהסאטירה של סוויפט משקפת את האופן שבו הנאורות המאוחרת תפסה את הנאיביות של האוטופיות הראשונות. אבל אז הגיעה סדרה נוספת של מהפכות ששינו לא רק את התודעה אלא את כל המבנה החברתי מהיסוד. ראשית, המהפכה בארצות הברית, ההינתקות של המושבות מבריטניה וההקמה חסרת התקדים של מדינה המבוססת על חוקה וזכויות אדם בסיסיות. מיד לאחר מכן, המהפכה הצרפתית עם סמליה הבולטים – מצד אחד חירות, שוויון ואחווה כערכים אוניברסליים, מצד שני הגיליוטינה, עם המכניזציה של ההרג בשם ערכים אלה והטרור שמיהר לבוא אחריה. כדי להשלים את סדרת המהפכות האלה היסטוריונים ממהרים למנות גם את המהפכה התעשייתית והשינוי החברתי הגדול שהיא הביאה עמה – לא עוד נחוצים 90 איכרים בכפר על מנת לכלכל עשרה בורגנים בעיר, מעתה העיר עצמה הופכת למנגנון שמייצר ולא רק צורך. אבל אל לנו לשכוח שבמקביל למהפכות מפורסמות אלה, מהפכות רבות נוספות התחוללו והשתוללו בעולם; זה הזמן שבו דרום אמריקה משתחררת משלשלאות המערב בסדרה של מהפכות המאחדות את שרידי הילידים ובני העבדים עם שאר תושבי הארץ החדשים ומייצרת סדרה של מדינות חדשות. ביוון מתחוללת מלחמת אזרחים שתנתק אותה מהשפעה עות'מנית, גרמניה מתהווה לכדי עם אחד ולבסוף גם לכדי מדינה ובמזרח, אביב העמים מעורר את העם למרוד. לרגע דומה שהעולם כולו שרוי בכאוס מוחלט ולא ברור לאן פנינו מועדות, האם העולם הישן יצליח "להחזיר את השד לבקבוק" כמו שרוצים החברים בוינה? או שמא אין ברירה אלא לבנות מודל חברתי חדש תחת רעיון המדינה המודרנית?

מתוך הלוע הנפער שהשאלה הזו מעוררת מתחיל להיכתב פרץ אדיר של יצירות אוטופיות, בניהן סוג חדש של כתיבה אוטופית המבקשת ליצור אוטופיה עלי אדמות. הנרי סן סימון, לדוגמא, הציע שנוותר על העול הכלכלי של פוליטיקאים וניתן את המושכות בידיהם הנאמנות של אנשי התעשייה החדשה, ותיאר אוטופיה סוציאליסטית בדמות מדינה של מנכ"לים, בנקאים וקבלנים. (אלוהים יודע מניין הגיעה לו המחשבה שזה יכול להיות רעיון טוב).

מצדו השני של מתרס הסוציאליזם האוטופי, שארל פורייה חושב שהרעיון של המהפכה התעשייתית הוא רק אופנה שתחלוף בהקדם וביקש לכוון את החברה לעזוב את הערים ולגור בכפרים חקלאיים קומונאליים בהם האנשים יחיו בשוויון מוחלט ויחלקו בכל. האירוניה הגדולה של ההיסטוריה היא שהיחידים שהקשיבו לו היו אנשי הקיבוץ הציוני, מה שלא היה מעודד את פורייה שהיה אנטישמי מהסוג הנאלח ביותר.

לצד הסוציאליסטים האוטופיים, היו גם אוטופיסטים סוציאליים, שבמקום להציע מודל חברתי הלכה למעשה, כתבו רומנים אוטופיים, ברוח אותם ספרים קלאסיים שתיארנו. אדוארד בלאמי, בספרו "מבט לאחור" משנת 1888, הראה אמריקה עתידית שבה התעשייה החליפה את האדם בכל המטלות המתישות של חיי היום יום ואפשרה לו לחיות חיים גבוהים יותר של רוח. לא עוד עולם של פועלים ומנהלים, עולם של שוויון ואחווה שבו גיל הפרישה הוא 45 וכולם מקבלים פנסיה תקציבית. איך ניתן להגיע לעולם הזה? על ידי הלאמת כל התעשייה וניהולה כצבא תעשייתי על ידי המדינה. רעיונות אלה אמנם נשמעים מופרכים לקורא של ראשית המאה ה-21, אבל חשוב להבין שבזמנו הם נראו כלים מושלמים כדי לעשות סדר בעולם המוזר החדש שבו אנשים חיים. בעשורים הבאים מאות "מועדוני בלאמי" נפתחים בארצות הברית וביבשת ובהם אנשים נאספים בבתים כדי לקרוא יחדיו, לדון ואולי גם לתכנן את המהפכה הסוציאליסטית הבאה. הם אפילו כמעט מצליחים להביא לנציג מטעמם בבית הלבן. אלה המועדונים שהדליקו את הנורה האדומה אצל הובר והביאו לעידן מקארתי בו כל קבוצה בסלון שמדברת פוליטיקה חשודה בחתירה תחת הדמוקרטיה.

וויליאם מוריס, אם נרצה דוגמת נגד כדי לאזן את התמונה, פרסם רומן בתגובה לספרו של בלאמי בשם "חדשות משום מקום", שם מתואר מצב בו החברה כולה מחליטה לוותר על כל הרעש והזיהום של המהפכה התעשייתית ולצאת לפרוורים, שם כל תושבי המדינה חיים באחוזות בכפר ונהנים מהשקט האיטי של החירות היחסית של איכרים במאה ה-13 שערפו את ראשו של האציל בטירה. 

אבל אנחנו לא מתחילים לגרד את פני השטח של הפיצוץ האוטופי שהתרחש בשנים אלה. מתוך בערך 250 יצירות אוטופיות שפורסמו מאז תומס מור, קרוב ל200 פורסמו בחצי השני של המאה ה19 ורובם המוחלט הופיע בשני העשורים האחרונים של המאה. אין לנו זמן או רצון למנות את כולם, אבל מה שחשוב כאן, על מנת לקדם את הנרטיב שלנו, הוא ביקורת ישירה על הרעיונות האוטופיים האלה, שבאה בדמותם ובכתביהם של שני בחורים – קארל מארקס ופרדריק אנגלס. בשורתם של אלה? תשכחו מהסוציאליזם האוטופי ומהאוטופיות הסוציאליסטיות וקבלו רעיון חדש ומהפכני – סוציאליזם. כזה רגיל, בלי אוטופיה. אי אפשר לקרוא את שני אלה בלי להבין את הביקורת הישירה שלהם כלפי האוטופיסטים. המצב נהיה כל כך חמור שכל מה שסוציאליסט היה צריך כדי לדחות את רעיונותיו של חברו, היה לקרוא לו "אוטופיסט" והשיחה הייתה נגמרת, אם לא מתפתחת לחילופי אגרופים.

מתוך הרעיונות של מארקס ואנגלס, ושל כל המהפכנים הסוציאליסטים שבאו אחריהם, אנחנו רואים גל שלישי של מהפכות שמכה בעולם. חשוב לשים לב לשינוי שחל כאן, קודם לכן תיארנו אוטופיות המופיעות אחרי שינויים ומנסות לחשוב כיצד ניתן לסדר מחדש את השברים של העולם הישן, הפעם אנחנו פוגשים במהפכות שנולדות מתוך רעיונות אוטופיים. יש כאן היפוך בסדר הדברים ולהיפוך זה תהיה משמעות חשובה לשאלתנו.

אבל קודם כל צריך להכיר בשינויים הגדולים שהביא אתו החצי הראשון של המאה העשרים. מלחמת העולם הראשונה לא רק הראתה עד כמה אפל יכול להיות הצד האפל של המהפכה התעשייתית - צורות חדשות של הרג ממוכן באות לעולם, והופכות  את הגיליוטינה להראות כצעצוע חמוד במופע של קוסם), אלא גם הסדר הישן כולו התתחיל להתמוטט; האימפריה הצארית נופלת והופכת למדינה הקומוניסטית הראשונה, האימפריה העות'מנית והאימפריה האוסטרו-הונגרית ששלטו על העולם במאות הקודמות,  נמחות בהירף עין ואחריהן, בתהליך שלא יושלם עד 1948, גם האימפריה הבריטית, האימפריה הגדולה ביותר שהעולם ידע, מתפרקת. אם לא די בכך, העולם כולו משנה את פניו. כרכרות ללא סוסים מתחילות למלא את הדרכים, פנסי רחוב ממלאים את החושך באור, הבתים מתחברים לחשמל, מכשירי רדיו מעבירים שידורים ישירים לכל הבתים ואפילו מטוסים מתחילים להניע אנשים במרחב שעד כה היה שמור לבעלי כנף.

אם עקבתם אחרי הדפוס שבנינו עד כה, הרי שיש לשער שכל השינויים האלה יביאו לפרץ נוסף של ספרות אוטופית, אבל הפעם דומה שהסוגה הזאת איבדה את קסמה לחלוטין. מתחילת המאה עדיין ניתן למצוא כמה אוטופיות אחרונות, כגון "אלטנוילנד" של הרצל המציע את ציון לפתרון לבעיה היהודית, במקום בו הם יוכלו לחיות בשקט, בשלווה ובשלום עם אחיהם הערבים שרק יהיו שמחים לקבל טעימה מאירופה בביתם. או את הספר "ארצה" של שרלוט פרקינס גילמן המתאר אוטופיה פמיניסטית בה הנשים חיות בלא גברים ובלי כל התחרות והמלחמה שאלה מביאים איתם.

אבל כאן צריך להבחין שאנו כבר לא מדברים על אוטופיות אוניברסליות שמבקשות להציע פתרון לאזרח בחברה האנושית בכללותה, אלא אוטופיות לוקאליות שרוצות להצביע על בעיה של חלק ספציפי בחברה ולהציע פתרונות עבור חלק זה בלבד. גם ליצירות אלו היו המהפכות שהם יזמו. הסופרג'יסטיות בארצות הברית החזיקו בספריה של גילמן בידיהן כשהן הלכו ברחובות עם קריאותיהן לשוויון וזכות בחירה, וגם הרצל הצליח למצוא את חבורת התימהונים שתהפוך את אגדתו למציאות. אבל באופן כללי דומה היה שכוחה של הסוגה דעך ושאת מקומה תופסת אחותה הצעירה היפה והמלנכולית – הדיסטופיה.

הדיסטופיות בראשיתן היו תגובות ישירות לשינויים שהמאה העשרים הביאה עמה. בתגובה ישירה למהפכה הבולשביקית בארצו, יבגני זמיאטין כותב את "אנחנו" ומתאר עולם שבו אנשים הם מספרים, כל הקירות של כל הדירות הן זכוכית שקופה, סקס זה עניין ביורוקרטי וקיומה של נשמה זה מחלה שיש לרפא מהאדם. אלדוס האקסלי, בתגובה לאופטימיות האוטופית שהציע המדע כותב את "עולם חדש נפלא", שם שיטת המעמדות נשמרת באמצעות הרבעה מלאכותית מחושבת וחינוך פבלובי לשימור הסטטוס קוו. איין ראנד, כביקורת ישירה לכל אלה שחשבו שהסציאליזם יביא אותנו בחזרה למי המנוחות של ימי הביניים, כותבת את "המנון" שם הסוציאליזם הוביל את כולם לימי הביניים. ג'ורג' אורוול, ככל הנראה בהזמנה מטעם ממשלת בריטניה, כותב את "1984" ומראה איך עיקרון הסגידה למנהיג, בצירוף עם אמצעי השליטה של העולם המודרני (וכמה שעוד לא הומצאו), יכול ליצור עולם שלם של עבדים שבו עצם המחשבה על שינוי עלולה לגרור את האזרח לחינוך מחדש.

ריי ברדבורי, בתגובה ישירה לדעיכת ימי העדנה של הספרות הכתובה, כותב את "פארנהייט 451", שם לוחמי האש נקראים לשרוף ספרים ולעיתים גם בני אדם, וכל מה שצריך כדי לשלוט בעם זה טלוויזיה גדולה מספיק שתדאג לטמטם את התושבים לחשוב שחייהם טובים ולדאוג שיצביעו שנה אחר שנה לאותו מנהיג. קורט וונגוט ברומן שלו "נגן פסנתר" מתאר עולם שחווה מהפיכה תעשייתית שניה, עולם שבו יש צורך רק במהנדסים ובמנהלים וכל בעל מלאכה אחר נידון לקושש לעצמו פרנסה בדוחק. מרגרט אטווד שרואה את ההישגים הגדולים של המהפכה הפמיניסטית כותבת את "מעשיית האומנת", שם כוחות שמרניים הצליחו להחזיר את הגלגל לאחור ונשים חוזרות לחיי שפחות כל כך מהר, שחלקן עוד זוכרות במעורפל איך זה הרגיש ללבוש מכנסיים. ואצלנו, עמוס קינן כותב את "הדרך לעין חרוד", שם ישראל מצליחה לגמור עם הבעיה הערבית, אך מוצאת עצמה עם צבא ענקי שבהעדר אויב חיצוני מתחיל לרדות באזרחים עצמם. הסוגה הדיסטופית הפכה כל כך שגורה בשפה התרבותית שלנו שרק בעשור האחרון אנחנו יכולים להצביע על עשרות סדרות ספרי נעורים דיסטופיים שברוח התקופה עובדו לשוברי קופות. יצירות כמו "משחקי הרעב", "הרץ במבוך" ו"חריגים".    

עכשיו אנחנו יכולים לשוב ולשאול את השאלה ההיא – למה לא כותבים יותר אוטופיות?

ניתן להצביע על כמה תשובות שונות ומקבילות לשאלה זו, שכל אחת מהן העניקה את תרומתה לתופעה הספרותית הייחודית הזו שבה סוגה נעלמת. ראשית, רעיון הפרט. רעיון הפרט, כפי שכבר נרמז לגביו בגוף מאמר זה, עבר אבולוציה משל עצמו במקביל לרעיון האוטופיה. אנחנו חיים בעידן בו רעיון הפרט נתפש כחשוב הרבה יותר  מהערכים בו הוא אוחז או האידיאולוגיות שבשמם הוא נלחם. זה הוא עידן הסלפי, עידן שבו החופש שלי לחשוב ולנוע בשבילֵי בשבילי, הוא זכות בסיסית החותרת תחת המחשבה האוטופית. כל האוטופיות שהוצגו כאן מציעות פתרון טוב לכולם, אף אחת מהן לא מתמודדת עם האיש שפתרון זה לא מתאים לו. לעומת זאת כל הדיסטופיות מציעות את סיפורו של אותו הפרט שהחיים המוצעים לו מתנגשים עם רצונותיו, תשוקותיו ומחשבותיו. ברובן אפילו מתוארת מציאות שנתפשת על ידי כל הסובבים אותו כאוטופיה. ברגע שאוטופיה נדרשת להתמודד עם שאלת הפרט הזו ומשיבה בכפייה – היא הופכת לדיסטופיה.

שנית, בעיית הטרור. מאז שרובספייר טבע את המונח "אי אפשר להכין חביתה מבלי לשבור כמה ביצים", ואישר על פי היגיון זה את קיומו של הטרור בראשית שנות המהפכה, הטרור הפך כלי פוליטי מהותי בתהליכי הקמתם של אוטופיות עלי אדמות. הטרור הזה אינו זהה לטרור המודרני של פעולות ראווה בתוך שטחי האויב שנועדו לזרוע הרס וחרדתה על אדמתם, אלא זה טרור אחר, מסוכן הרבה יותר שממומש ככלי לכינון רעיונות אוטופיים של הנהגה שדווקא מכיוון שהיא חותרת לכינון אוטופיה, היא רואה עצמה מוצדקת בפעולותיה. זה הוא הטרור של סטאלין, של היטלר, של החמר רוז' בקמבודיה ושל דאעש. אחרי העבר הלא רחוק הזה, עצם המחשבה על אוטופיות ראויה לחשד, ובמקומות מסוימים, אף למעקב של הרשויות.

סיבה שלישית נעוצה במצב שבו השיח הכלכלי שלנו תקוע. מאז אותה ישיבה אחרי המהפכה הצרפתית, בה האחווה התעופפה מהחלון אחרי שאנשי העיר מימין ראו שרצונם לחירות לא מתיישב בדיוק עם רצונותיהם של אנשי הכפר משמאל לשוויון. אותם ערכים התפתחו מאז. השוויון הפך לסוציאליזם וזה הפך לקומוניזם וכשזה נכשל, לדרישה לצדק חברתי. מצד ימין, רעיון החירות הפך לליברליזם, זה הפך לרעיון הקפיטל והשוק החופשי, מה שהפך בתורו לקפיטליזם והיום מרים את ראשו בדמות ליברטריאניזם.  כל האוטופיות שהצגנו ניצבות על הציר הזה שבין ימין לשמאל כך שהיום הדיאלוג עצמו בין שני הצדדים אינו אפשרי משום שכל אחד מהצדדים רואה את האוטופיה של האחר כדיסטופיה של עצמו. עד שלא נוכל לצאת מהדיכוטומיה הזאת לא נוכל להרחיב את הדיון למחוזות חדשים על ידי דמיון אוטופיות חדשות.

סיבה נוספת שניתן למנות כאן, היא הולדת הסוגה המקבילה "מדע בדיוני". הסוגה האוטופית, במובן מסוים, היא צורה מוקדמת של מדע בדיוני. לא פעם אנו נתקלים שם בסיפורים המתרחשים בעתיד, או בסיפורים המתבססים על טכנולוגיות מתקדמות שעדיין לא היו קיימות, בזמן שהאוטופיה נכתבה. "מבט לאחור" של בלאמי, יכול להיות דוגמא טובה לכך. בנוסף, סופרים רבים של מדע בדיוני, ובראש ובראשונה ה. ג. וולס, כתבו יצירות אוטופיות לצד יצירותיהם המדע-בדיוניות, תוך הכרה בכך שהם כותבים בשתי צורות ספרותיות שונות. עם ההתפוצצות של המדע הבדיוני במאה העשרים ובמיוחד אחרי "תור הזהב" של שנות הארבעים והחמישים, דומה שהמדע הבדיוני יכול לספק צרכים רבים של הסוגה האוטופית, ובפרט החשיבה על צורות שלטון אלטרנטיביות בסביבה עתידית, תוך בחינה שלהן באופן עשיר יותר מ"העולם המושלם" של האוטופיה. החברות המתוארות אצל אייזק אסימוב והיינליין נראות לעיתים כאוטופיות, אבל הצורה הסיפורית של המדע הבדיוני מאפשרת בחינה של החברות האלה מהיבטים שונים במקביל; הן לא מתוארות כאוטופיות; חברות טובות ומושלמות ככל שניתן להיות; אלא מתמודדות טוב עם בעיות קיימות ובו בזמן מייצרות בעיות חדשות שהחברה שלנו עוד לא מצאה עצמה נדרשת להתמודד איתן.

לבסוף, ישנו צורך להתמודד עם קושי מהותי שהעידן שלנו מציב לרעיון האוטופיה עצמו. זה אותו דבר מוזר הנקרא "המצב הפוסטמודרני". מאחורי כל אוטופיה ניצבת הנחת היסוד הבסיסית שיש אמת והיא אחת והיא ברשותו של המחבר. המצב הפוסטמודרני לא יכול לסבול אף אחד מהחלקים של ההנחה הזאת. הוא לא בטוח שיש בכלל אמת ואיננו חיים בעולם שבו, כמו אמרתו של חסאן אל-צאבח – "דבר אינו אמתי – הכול מותר". וגם אם המצב הפוסט-מודרני יואיל בטובו להכיר בקיומה של אמת, הוא יירתע מאוד מהטענה שאמת זו הינה אחת ולא אופן הסתכלות אפשרי מבין אלפי אפשרויות אחרות שהינן תקפות באותה מידה. מניין לנו שהאמת אינה כמספר העיניים, כפול מספר המבטים? במרחב כזה, קשה לתאר מצב שבו סופר כותב אוטופיה קלאסית לפיה האמת נתונה במידה כזו ברורה, שניתן להתחיל להסדיר חיים על פיה.

מכל הסיבות האלה, ניתן לראות מדוע הסוגה האוטופית דעכה בנוף הספרותי של ימינו, ומדוע - למרות כל השינויים החברתיים והטכנולוגיים שהביא עמו העידן החדש - עדין לא הביאו אלו לגל חדש של כתיבה אוטופית, כמו שראינו בתקופות של שינוי גדול בעבר. אבל עדיין נותרה שאלה אחת להתמודד איתה – מדוע בכלל לכתוב אוטופיות? מדוע להתחיל, דווקא עכשיו, עם שחר המאה העשרים ואחת בפרויקט ספרותי תמוה כל כך ששם לו למטרה לכתוב, לא אחת, אלא כרך שלם של אוטופיות שונות?

הסיבה המרכזית לכך נעוצה בכך שאנחנו כבר לא חיים בעידן הפוסט מודרני. העידן הזה נמצא מאחורינו. אנחנו חיים בעידן פוסט-פוסט מודרני, או בקיצור – בעידן הפוסט. כל הערכים והרעיונות הישנים התמוטטו מאחורינו ואנו נותרים עם השיתוק הזה שבין להיות דבר קטן חסר אונים הכפוף לאינסוף כוחות גדולים שאין לו כל יכולת להשפיע עליהם לבין אגוצנטריות מטרידה הרואה את כל כולי מסוכם בתמונת תקריב של פרצוף ומשפט שנון. אנחנו חיים בעידן שבו איש לא מסכים עם המצב הקיים, אך כולם מקבלים אותו ולא חושבים שניתן לשנות אותו באופן מהותי, למרות שמי שעשו את כל השינויים הגדולים בהיסטוריה שלנו, היו בשר ודם בדיוק כמונו. בקיצור, הפסקנו לחלום. במצב כזה נוצר צורך חדש באוטופיה, לא כזו שתורה אותנו לאופן הנכון והמושלם של החיים, אלא כזו שתעורר אותנו מחדש לחשוב על חיינו ובעיקר על עתידנו, כדבר הניתן לשינוי. אוטופיות נחוצות על מנת לפתוח אותנו לאפשרויות חדשות של חיים בחברה פרדוקסלית שככל שהיא נהיית יותר מחוברת, הקרבה הבין-אישית הופכת יתר נדירה בה, להראות צורות חיים שלא ידענו שביכולתנו לחיות. להראות לנו שאפשר, גם בעולם ווירטואלי, להיות.

לביקורות ומאמרים נוספים לחצו כאן