יום שלישי, 16 במאי 2017

הנסיכה האמתית

לפני שנים רבות במקום רחוק מאוד מהצד השני של העיר, הייתה ממלכה מוזרה מאוד. ממלכה הפוכה. שם, מי שעבד יותר הרוויח פחות, ומי שעבר הכי פחות הרוויח הכי הרבה. במקום ההוא כולם כתבו שירים על אהבה, אבל אף אחד לא ממש האמין בה. את כל הילדים שאהבו להתרוצץ בחוץ הכריחו לשבת בשקט בפנים, ואת כל הילדים שאהבו לשבת בשקט בפנים הכריחו לצאת החוצה והתרוצץ.
באותה ממלכה הייתה עיר קטנה עם שם קצר, ובעיר הזו הייתה שכונה מסוימת עם שם ארוך. ושם באחד הבתים במורד הרחוב, גרה נסיכה אמתית. כמו כל הנסיכות האחרות היא הייתה יפה מאוד. היו לה שיער ועיניים ואף וסנטר וכל האיברים האחרים שיש לנסיכות יפות. אמנם, לא היה לה ארמון עם משרתים, אבל היא גרה בבית קטן וחמוד עם משפחתה ואפילו היה לה חדר משלה, אותו היא חלקה עם אחותה הקטנה. לא היו לה שמלות רבות וצבעוניות, אבל היא ידעה לשמור על השמלות שהיו לה תמיד נקיות ויפות ממש כמו חדשות. לא היה לה כתר מוזהב עם אבני חן גדולות, אבל הייתה לה קשת וורודה מיוחדת שהתנוסס עליה פרח יפהפה שלא היה לאף אחת אחרת, כי אמא שלה תפרה אותו על הקשת במיוחד בשבילה.
אבל, בניגוד לכל הנסיכות האחרות, אפילו אלה עם הארמון והשמלות והכתרים, היא הייתה נסיכה אמתית. שכן, כדי להיות נסיכה אמתית, לא מספיק רק להיות נסיכה – צריך גם להיות אמתית. והנסיכה האמתית הזו הייתה תמיד מתייעצת עם ליבה, ועושה רק מה שהיא מרגישה שלמה אתו. וחוץ מזה – אמא שלה אמרה לה שהיא נסיכה, ואבא שלה, שהייתה לו ספרייה מאוד גדולה בבית, אמר לה שהוא יודע בוודאות שהיא אמתית.
יום אחד, בדיוק כשהנסיכה יצאה מביתה כדי לזרוק את הזבל, עברה כרכרה מלכותית במיוחד ברחוב שבו היא גרה. היו לה לא פחות משמונה עשרה סוסים שצעדו באיטיות מלכותית כמו שרק סוסים אציליים במיוחד יודעים, בקדמת הכרכרה ישנו שני משרתים-רכבים בבגדים מגוהצים ביותר ואחזו במושכות – אחד היה אחראי בשביל לפנות ימינה, ואחד בשביל לפנות שמאלה. מאחורי הכרכרה ניצבו שני משרתים נוספים עם נעליים מבריקות, אחד שאחראי לפתוח את הדלת ואחד שאמון על סגירתה. זו הייתה כרכרה כל כך גדולה ומלכותית, שאפילו אם היא הייתה נוסעת לבדה על הכביש, עדיין היה שם פקק.
הנסיכה שלנו נעמדה ליד דלת ביתה והמתינה שהכרכרה תעבור, על מנת לחצות את הכביש ולהגיע אל פח הזבל בצד השני, כאשר, ממש במקרה, עיניה פגשו בעיניו של הנסיך שהיה בתוכה. הנסיכה התבוננה בו. הוא היה צעיר ונאה וכל השערות שלו היו בדיוק במקום. אבל הוא, שפגש נסיכות רבות בחייו, מעולם לא ראה נסיכה יפה ממנה, כי הוא מעולם לא ראה נסיכה אמתית.
חיש מהר הוא קרא למשרתיו לעצור את הכרכרה והרכב שהיה אחראי על העצירות משך במושכות וכל שמונה עשרה הסוסים עצרו בנימוס האצילי השמור לסוסים מהמעלה הגבוהה ביותר. מיד אחרי כן, המשרת שאחראי על פתיחת הדלתות מיהר לפתוח את הדלת והשתחווה בזמן שהנסיך ירד לפגוש בנסיכה.
"גבירתי הנאווה" אמר הנסיך, "מעולם לא ראיתי עלמה יפה ממך בכל הממלכה, אין לי ספק שאת בהחלט נסיכה אמתית". לשמע הדברים האלה הנסיכה הסמיקה בשקט והשפילה את עיניה, לגלות שמגפיו הסגולות של הנסיך שובצו באבני אזמרגד נוצצות.
"סלחי לי גבירתי, אם אהיה בוטה, אך ליבי לא מותיר לי לשתוק." המשיך הנסיך, "האם תואילי בטובך להינשא לי ולהיות לי לאישה?"
הנסיכה לא ידעה כיצד להשיב. זה בהחלט היה אירוע מפתיע שלא התכוננה לו מעולם. אבל היא ידעה שכנסיכה אמתית לא תוכל להיות שלמה עם החלטתה, אלא אם תספר לו אך ורק את אמת.
"נסיך יקר" היא אמרה, מתאמצת להסתיר את מבוכתה, "תודה לך על הצעתך הנדיבה, אך ישנם דברים שאתה חייב לדעת לגבי לפני שתציע לי את ידך."
אילו דברים? חשב הנסיך. האם הוטל עליה כישוף? האם ישנו דרקון בדירתה שיהיה עלי להכניע על מנת לזכות בידיה. ואולי היא בכלל הבטיחה את ידה לנסיך אחר.
"אינני נסיכה ככל הנסיכות" אמרה הנסיכה וקטעה את מחשבותיו של הנסיך – "אין לי ארמון ואין לי שמלות רבות ואין כתר נוצץ על ראשי"
"זה הכול?" שאל הנסיך, שחש הקלה רבה מכך שלא יהיה עליו עתה להילחם בדרקון (הוא פחד מאוד מדרקונים), ולפני שהיא הספיקה לפצות שוב את פיה מיהר להשיב: "מיד אדרוש מכל התופרות של הממלכה לתפור לך מאה שמלות אפנתיות, בכל צבעי הקשת, ואפנה לאדריכלים ולקבלנים כדי שאלה יחדלו מכל עבודתם ויחלו לעבוד על בניית ארמון מלכותי הראוי לנסיכה יפה שכמוך." הנסיכה התאמצה בכל גופה להסתיר את תחושותיה. הנסיך, שחשב שהיא עדיין מתלבטת, מיהר להוסיף: "אצווה עכשיו שלכבוד חתונתנו יאפו לנו חמש מאות עוגות מלכותיות, בכל הטעמים המתוקים שיש בממלכה, ואפילו כאלה עם קצפת. אז מה את אומרת? תואילי גבירתי להפוך אותי למאושר באדם ותינשאי לי?"
"כן." אמרה הנסיכה בהתרגשות. ראשה מסתחרר מדמיונות על עוגות ושמלות וארמונות.
"מצוין!" צהל הנסיך. "אארגן את הכול ומחרתיים נינשא בחתונה מלכותית!". ועם המילים האלה הוא חזר לכרכרתו, המשרת האחראי על סגירת דלת הכרכרה טרק אותה באצילות, והרכב האחראי על התקדמות הסוסים, שחרר את המושכות וסימן להם להתחיל לצעוד. וכך הכרכרה עזבה את הרחוב ואפשרה לנסיכה האמתית שלנו סוף סוף לזרוק את הזבל.
באותו הלילה הנסיכה חלמה חלומות יפים ומתוקים על עוגות וארמונות ושמלות, ובבוקר מיהרה לצאת לחברותיה, כדי לספר להן על הנסיך ולהזמין אותן לחתונתה.
חברתה הראשונה הייתה בתו של הקבלן. הנסיכה דפקה על דלתה של חברתה, אך מיד כשזו פתחה את הדלת, ראתה הנסיכה שדבר מה אינו כשורה. פניה של בת הקבלן היו נפולות ועיניה היו שקועות ועצובות. "מה קרה?" שאלה הנסיכה, שדאגתה לחברתה גרמה לשכוח כל דבר אחר. חברתה הטובה סיפרה לה שאביה לא חזר מהעבודה אתמול בלילה. היא אמרה שהגיעה הודעה מהנסיך שעליו להפסיק את כל עבודותיו האחרות באופן מידי, ולהתחיל לעבוד על בנייה של ארמון חדש. עוד הסבירה לה שעבודה על ארמון היא חלומו של כל קבלן, אבל מכיוון שהיה עליו לבטל את עבודותיו האחרות וששמו הטוב נפגע מכך. "את מבינה?" שאלה בת הקבלן, "כשאבא שלי מבטיח הוא מקיים. ועכשיו בגלל הנסיך הזה הוא יהיה חייב לחזור בו מהבטחותיו". כאב לנסיכה לראות את חברתה עצובה כל כך, והיא החליטה שלא לספר לה על החתונה, כדי לא לפגוע בה יותר.
לאחר מכן הלכה לבקר את חברתה השנייה שהייתה ביתה של התופרת. היא דפקה על הדלת ואחרי זמן רב שבו איש לא ענה, הדלת נפתחה. בת התופרת אמרה לנסיכה שלום, אבל התנצלה שלא תוכל לארח את חברתה היום. עיניה היו עייפות מאוד ועל אצבעותיה הודבקו פלסטרים. בת התופרת סיפרה לנסיכה שהגיעה הזמנה מהנסיך למאה שמלות חדשות בצבעים שונים ועכשיו אמה ואביה, אחיותיה והיא, כולם עובדים מסביב לשעון כדי להספיק לעמוד בהזמנה. הנסיכה רצתה לשאול אם תוכל לעזור, היא הרגישה רע מאוד על הסבל שחתונתה גרמה לאחרים, אבל לפני שהיא הצליחה להגיד דבר מה, התנצלה החברה שהיא חייבת לחזור לעבודה וטרקה את הדלת. 
לבסוף הלכה הנסיכה לביתה של החברה השלישית שלה, שהייתה ביתו של האופה. כשהגיעה הנסיכה לרחוב של האופה, ראתה המולה גדולה ברחוב כולו. אנשים התרוצצו עם שקים של קמח מביתו של הטוחן לביתו של האופה וכולם נראו חלשים ועצובים. בתוך ההמולה מצאה הנסיכה את חברתה. היא הייתה מלוכלכת מאוד משיירים של קמח וביצים. "את לא מאמינה!" אמרה החברה לפני שהנסיכה הספיקה לפצות את פיה. "הנסיך מצא לעצמו נסיכה, כנראה אחת שהיא מפונקת מאוד, כי לא מספיק לה עוגה אחת והיא רוצה לא פחות מחמש מאות עוגות. ועכשיו כל הרחוב עסוק בהכנות ולא נשאר לנו קמח ללחם ולחמניות. עכשיו תסלחי לי אני חייבת להמשיך לעבוד." ועם המילים האלה, בת האופה העמיסה על כתפיה שק כבד של סוכר והלכה לביתה.
כך, אחרי שיצאה בבוקר שמחה מביתה, חזרה אליו הנסיכה עם ערב מבולבלת מאוד. באותו הלילה היא פשוט לא הצליחה לישון. היא חשבה על הנסיך, ועל מה התרגשה מהבטחותיו. ואז חשב על חברותיה ומשפחותיהן, ועל כמה סבל היא הצליחה לגרום להן בלי כוונה. היא החליטה שהיא לא רוצה את הארמון והשמלות והעוגות של הנסיך, ואחרי שגמרה אומר לבטל את המתנות חשבה על הנסיך עצמו. פתאום היא ראתה אותו באור אחר. איזה מן אדם חסר התחשבות! מכריח אנשים אחרים לסבול רק בשביל שהוא יצליח לזכות בידה של נסיכה. וגם הכרכרה הזאת שלו, אי אפשר להסתדר עם פחות סוסים? אחת שלא סותמת כל רחוב שהיא עוברת בו. וחץ מזה – מי צריך אבני חן בנעליים? ככל שהיא חשבה על כך הנסיך פחת בעיניה. כל עושרו נראה לה כלא כלום וכשלבסוף שאלה את ליבה האם להתחתן אתו, התשובה הייתה ברורה. לא אתחתן איתו מחר, חשבה  לעצמה, לא, לא אתחתן עם... עם... אני בכלל לא יודעת איך קוראים לו!
לפנות בוקר, כשהשמש רק החלה לבצבץ מבעד לאופק, התעוררה הנסיכה בבהלה לקול תרועות והמולה. היא מיהרה להציץ מחלונה כדי לראות, על מה המהומה – האם פרצה שריפה, או חלילה מלחמה? אך למרבה הפתעתה מצאה את הנסיך ניצב בפתח ביתה, מוקף בתזמורת של תופים וחצוצרות, עם חלילים מחללים ורקדנים מחוללים. "בוקר טוב עלמתי!" קרא הנסיך מבעד לרעש, "היום הוא יום נישואינו, אז חשבתי לשמח אותך כבר מראשיתו"
"רק רגע!" קראה אליו הנסיכה מחלונה. ומיהרה חזרה לחדרה. אחרי שצחצחה שיניים, סידרה את שיערה ולבשה את השמלה שהיא מאוד אוהבת למרות שהיא כבר לא כל כך חדשה, היא פתחה את דלת ביתה לפגוש בנסיך שהמתין על המפתן. "בבקשה... אדוני." היא מלמלה, "היכנס".
כשהנסיך נכנס לביתה של הנסיכה, הנסיכה ביקשה ממנו לשבת על כיסא, ובעדינות והתחשבות הסבירה לו שלא תוכל להינשא לו. לשווא הוא הציע עוד שלושים שמלות וארבעים עוגות, אבל היא רק חשבה על האנשים האומללים שיהיו צריכים לתפור ולאפות וזה רק חיזק את הנחישות שבליבה. "אתה מבין" הסבירה לנסיך, "אנחנו בכלל לא מכירים, ואם אנחנו לא מכירים, איך נדע אם אנחנו מתאימים?" הנסיך חשב על זה קצת, באמת היה טעם בדבריה.
הנסיך חשב שלא הציע מספיק מתנות ומיהר להבטיח עוד שישים שמלות ועוד שבעים זוגות נעלים, אבל היא רק חשבה על האנשים שיאלצו להכין את כל הבגדים האלה ולבה נכמר. "אני לא רוצה שאנשים יסבלו בשביל שאני אהיה מאושרת" הסבירה לו, "וחוץ מזה", המשיכה, "אני לא אוהבת אותך, ואני חושבת שזה מאוד חשוב להתחתן רק עם מי שאוהבים."
הנסיך לא אמר דבר. הוא ידע שהיא צודקת. הרי הם באמת לא מכירים ולא אוהבים ומי בכלל יודע אם הם בכלל מתאימים. הוא נישק את ידה לשלום, ויצא מביתה ממהר לסמן לתזמורת להפסיק את הנגינה. משם המשיך הנסיך לבטל את ההזמנות של כל השמלות והעוגות ולבטל את הבנייה של הארמון. לכולם הוא שילם ביד יפה על הזמן שאבד ועל חומרי הגלם שנקנו, ולאחר מכן הלך בחזרה לביתו.
אותו הלילה נדדה שנתו של הנסיך. בהתחלה כעס מאוד על הנסיכה, איך היא העזה בכלל לדחות את הצעתו? הוא חשב שמכיוון שהוא נסיך, הוא יוכל להכריח אותה להתחתן אתו ואם היא תסרב – ישליך אותה לצינוק! אבל אז הוא חשב שאין בזה טעם ושאם הוא גדול מספיק להינשא, הוא צריך להיות בוגר מספיק כדי לקבל סירוב מבלי להשתגע. עוד ועוד הוא המשיך לחשוב על הנסיכה, וככל שחשב עליה יותר, כך שכח כעסו ובמקומו הוא החל לחוש תחושה חדשה שלא חש מעולם. הוא חשב על סירובה וראה את האומץ הנדרש בשביל לסרב לנסיך. הוא חשב על האופן שבו דחתה את מתנותיו וחשב איזו מתינות נדרשת לוותר כך על שמלות ועוגות ואפילו על ארמון. הוא חשב על הצורה שבה היא התחשבה בסבל של האנשים הסובבים אותה וראה שהיא לא סתם נסיכה, אלא נסיכה אמתית! וכך התחיל להבין שהוא לא רק מעריך אותה עד מאוד – הוא אוהב אותה, אהבה אמתית. אבל כבר מאוחר מדי – היא סירבה לו. ומה עכשיו? עם השאלה הזו הנסיך נרדם.
למחרת בבוקר, אחרי לילה ארוך של שינה ערבה, הנסיכה התעוררה מאוחר מהרגיל. מיד אחרי כן, מיהרה לצאת ולפגוש את חברותיה, כדי לספר להן על היומיים האחרונים. כשהגיע לביתה הגדול של בתו של הקבלן, מצאה אותה ואת אביה משחקים בחצר בתופסת. "את לא תאמיני" קראה אליה חברתה תוך כד שהיא מתחמקת מידיו הגדולות של אביה, "הנסיך ביטל את החתונה ואבא שלי לא צריך לבנות את הארמון!", "אבל," שאלה הנסיכה, "מה עם כל העבודה שהפסדתם?"
"כל הלקוחות שביטלתי סלחו לי במהרה" הסביר הקבלן, "ובאשר לעבודה על הארמון, בדרך כלל שעובדים עם נסיכים עשירים, לא מרוויחים בסוף הרבה כסף, אם בכלל. את מבינה, הם לא נהיו עשירים במקרה" הנסיכה לא כל כך הבינה, היא לא אהבה לדבר על כסף כמו שהקבלן אהב, אבל היא ראתה כמה הוא ובתו שמחים במשחקם והחליטה שעדיף יהיה ללכת ולא להפריע להם יותר.
כשהגיעה הנסיכה לביתה של בת התופרת, שמעה מאחורי הדלת קולות צחקוקים והמולה. כשנכנסה מצאה את התופרת ובתה לבושות כשתי גבירות אצילות בשמלות מנופחות ומקושתות באבני חן. "את לא תאמיני," אמרה בת התופרת לנסיכה, "הנסיך אמר שהחתונה מבוטלת, ביטל את ההזמנה שלו וסירב לקחת את השמלות שהספקנו לתפור – תראי אפילו נשארה לך שמלה אחת!" ולפני שהנסיכה הספיקה לפצות את פיה, הלבישו אותה במהירות בשמלה צהובה יפהפה עם רקמת תחרה עדינה בגון אפרסק. התופרת ובתה התפלאו מאוד שהשמלה התאימה לנסיכה בדיוק מושלם ולא הייתה צריכה שום תיקונים. הן לא ידעו שהשמלות נתפרו במיוחד למידותיה.
לבסוף הגיעה הנסיכה לרחוב האופים. למרבה ההפתעה, ההמולה שהייתה שם אתמול לא שכחה אלא התחלפה, הפעם במקום אופים וטוחנים מתרוצצים הלוך ושוב ברחוב עם שקים של קמח וסוכר, תור ארוך של אנשים שונים עמדו לאורך כל הרחוב ועד לפתח דלת המאפייה. הנסיכה שאלה במה מדובר ואחד הממתינים בתור הסביר לה שהחתונה של הנסיך בוטלה וכל העוגות שהספיקו לאפות לכבודה מחולקות בחינם לכל מי שרוצה. הנסיכה מעולם לא טעמה פרוסת עודה מחתונה מלכותית, אז היא החליטה לעמוד בתור ולחכות בנימוס כמו כולם. היא לא עקפה ולא דחפה ולא ניצלה את העובדה שבת האופה היא חברה טובה שלה כדי להיכנס לפני כולם. שכן, כך מתנהגות נסיכות אמתיות.
חלף זמן מה עד שהיא פתאום ראתה מי נעמד לידה בתור. היה זה לא אחר מהנסיך בעצמו. הוא גם רצה לטעום מהעוגות הנפלאות ולמרות שזיהה את הנסיכה, הוא כל כך הוקסם מיופייה בשמלה הצהובה החדשה וכל כך אהב את אופייה, שהתבייש אפילו לפנות אליה. משהבחינה בו הנסיכה הוא קד לה קידה עמוקה, אשר היא השיבה לה בקידה קלה וחיוך סמוק. "אומרים שהעוגות ממש טעימות" אמר הנסיך בשקט. "הן חייבות להיות טעימות – הן נאפו לחתונה מלכותית" השיבה הנסיכה בשחוק. "אולי..." החל הנסיך לאזור אומץ לדבר עם הנסיכה, "אולי אחרי שנאכל פרוסת עוגה, תרצי לצאת איתי לטיול קצר בגן? מי יודע, אולי אחרי שנכיר קצת זה את זו נגלה שאנחנו דווקא מתאימים"
"אולי..." השיבה הנסיכה בשקט, "אבל לפני כן עליך להשיב לי על שאלה אחת!"
"מה השאלה?" פער הנסיך את עיניו, שכן 'אולי' זה הרבה יותר טוב מה'לא' לו זכה קודם לכן.

"איך קוראים לך?"


רוצים לקרוא עוד "סיפורים קטנטנים"? לחצו כאן.