יום ראשון, 22 באוקטובר 2017

הבית בעל אלף החדרים

היה היו מלך ומלכה שאהבו זה את זו כמו שכל האגדות מלמדות שצריך לאהוב זה את זו. המלך היה חכם ונדיב ויפה תואר, והמלכה הייתה חזקה, מכובדת ואצילית כל כך ששום חדשות רעות לא הצליחו לערער את חיוכה השלו. בוקר אחד, המלך התבונן באשתו היפה בזמן ששניהם שתו קפה והסתכלו ממרפסת ארמונם אל ממלכתם הירוקה והקטנה. השמש הזורחת האירה על פניה העדינות וכמו שלפעמים קורה בין כשאהוב מביט באהובתו, לבו התמלא כל כך באהבה עזה מהסוג שגורם לשכל להשתכר ולשכוח הכול. "אהובתי", אמר המלך למלכתו, "אני כל כך אוהב אותך שאבנה לך ארמון שראוי לכבודך – ארמון בעל מאה חדרים!"
"אויש, תפסיק כבר עם השטויות שלך." השיבה המלכה, שכבר התרגלה להכרזות המוגזמות האלה. "מה אעשה עם מאה חדרים? בית כזה יהיה יקר מדי לבנות ומסובך מדי לשמור נקי." היא תמיד הייתה הצד השקול והחכם יותר בזוגיות הזו.  "הבית שיש לנו מושלם לכל צרכינו, מלבד..." כאן היא שתקה מרוב התרגשות, אוזרת כוחות לספר לבעלה את החדשות הטובות. "אולי בכל זאת חסר לנו חדר אחד..." ועם המילים האלה היא הניחה ידה בעדינות על בטנה, נותנת ליד להסביר את מה שהמילים לא הצליחו. היא הייתה בהריון.
"באמת?" שמח המלך ועיניו כבר החלו לנצוץ מדמעות ההתרגשות הנקוות בהן. שנים רבות הם חיכו שיצטרף נסיך למשפחתם האוהבת והוא לא יכול היה לעצור את שמחתו. שוב נתמלא ליבו באהבה, הפעם הרבה יותר עזה ועוצמתית מלפני מספר דקות, ושוב, הוא לא יכול היה לעצור את פיו מלדבר שטויות. "מלכתי היקרה! לא מאה – אלף! אני אוהב אותך כל כך שאבנה לך בית בעל אלף חדרים!" המלכה לא ענתה, היא צחקה בקול וחייכה לעצמה, מרוצה שהיא מצאה לעצמה בעל שאוהב אותה כל כך עד שהוא מקשקש שטויות מטופשות כאלה.
החודשים חלפו. בטנה המלכותית של המלכה הלכה וטפחה והמלך לא עזב את רעיונו המטופש, והמשיך לתכנן ולשרטט לעצמו את הארמון שברצונו לבנות למלכתו. הוא עמל על המלאכה הזו בנחישות כזו, שהמלכה לא רצתה לכבות את אש התשוקה הבוערת בתוכו עם דברים מיותרים כמו היגיון כלכלי.
הו, כמה הייתי שמח שסיפורי זה ימשיך עם המתקתקות הסוכרית שלו כל הדרך עד סופו, אבל, כמו שלעיתים קורה בסיפורים ובחיים, אסון גדול נפל על בית המלוכה. באותו היום שבו הניח המלך את אבן הפינה לארמון החדש שרצה לבנות למלכתו, זו התמוטטה במהלך טיול קצר. היום יש לנו בתי חולים מלאים ברופאים, אחיות ומכונות שכל מלאכתם היא מלאכת הקודש של הצלת חיים, אבל בימים ההם לא היו ברשות המלכה אלא מילדת זקנה, מכשפה בינונית ורוקח שטוב יהיה להימנע משיקוייו.
פרש על סוס דהר במהרה אל המלך לבשר לו שאשתו שרועה במיטתה, וזה חיש מהר דהר בחזרה לביתם. אבל, עד שהגיע המלך למיטת מלכתו היה מאוחר מידי. הרוקח והמכשפה בכו בפינה והתנצלו בכנות כואבת בזמן שהמיילדת הגישה לו בעיניים לחות חבילה קטנטנה של בד שבתוכה התכרבלה לה בשנתה נסיכה תינוקית במיוחד.
עשר שנים חלפו להן באדישותו הנצחית של הזמן והמלך עמל על קיום ההבטחה האחרונה שלו לאשתו ובניית הארמון הענקי הושלמה. כשהבית המלך על הארמון המופלא שבנה, הוא לא חש גאווה של אמן אל מול יצירתו, ולא הקלה של אדם שעמל שנים רבות על עבודה והנה היא סוף סוף הושלמה. הוא לא חש כלום למעשה. הכאב הרב של אבדן אהבתו הפך את ליבו לגוש קפוא במרכז החזה שמלבד כאב עמום שלא הרפה לעולם לא נתן לשום רגש אחר לפרוץ את מעטה הכפור. אפילו לנוכח ביתו המקסימה שגדלה והייתה לילדה חכמה, יפה, אמיצה ועצמאית.
בכל בוקר היו המלך והנסיכה יושבים זה מול זו בחדר ארוחת הבוקר, ובזמן שהיא אכלה מעט ושיחקה הרבה עם האוכל, הוא היה יושב בפנים זועפות עד שהצלחת שלו התקררה ואז הולך למשרדו לעבור על הדוחות והמסמכים הרבים הנלווים לניהול מבנה ענקי ומפואר כשלו. והנסיכה? היא העבירה את ימיה בטיולים בין חדרי הארמון; היא שיחקה בחדר המשחקים, ציירה בחדר הציור, ניגנה בחדר המוסיקה וקראה בספריית הילדים עד שהגיע הזמן לארוחת הערב. שם שוב ישבה מול אביה, הפעם בחדר ארוחות הערב, ושיחקה עם האוכל בזמן שאביה הרהר על כל המסמכים שלא הספיק לקרוא במשך היום.
לילה אחד, אחרי שהנסיכה סיימה להתקלח בחדר המקלחת וצחצחה שיניים בחדר הצחצוחים, היא שכבה במיטתה בחדרה וחיכתה בשקט לבואם של החלומות, כאשר לפתע החלה לשמוע יללות שקטות ועמומות מגיעות ממקום רחוק בתוך הבית. היא קמה ממיטתה בשקט ויצאה מהחדר כדי לברר מה מקור הקולות. כשהתקרבה יותר לכיוון הרעש שמעה שבין היללות היו גם קריאות לעזרה "מישהו?", "הצילו!" ואפילו "אנחנו כל כך בודדים!"
כבר אמרנו שהנסיכה הייתה ילדה אמיצה מאוד, ולכן כשהיא שמעה שיש איפשהו בביתה מישהו שזקוק לעזרה, מיהרה להציע את עזרתה. לא היה לה אכפת שזה לילה ושכולם כבר ישנים. היא מיהרה למקור הקולות, אך בכל פעם שהייתה בטוחה שהנה הקולות מגיעים מאחד החדרים, היא פתחה את הדלת לגלות שהחדר ריק לחלוטין וששקט שורר בין כתליו. היא המשיכה להתרוצץ כך בין החדרים, עד שרגליה התעייפו והיללות פסקו מעצמן. היא חזרה אל חדרה ומרוב עייפות נרדמה מיד.
למחרת בבוקר, הזיכרון של הלילה התערבבו עם החלומות כל כך, שהיא כבר לא הייתה בטוחה אם בכלל שמעה את הקולות העצובים האלה. אבל כשהגיע הלילה, היללות חזרו ושוב נשמעו מהדהדים בכל רחבי הבית הקריאות הכואבות: "יש כאן מישהו?", "אנחנו כל כך בודדים" והקריאה הכואבת מכולן – "הצילווו!" אלה לא היו קולות של ילד או ילדה במצוקה, קשה היה אפילו לזהות אם אלה קולות של גברים או נשים. רק נאקות כואבות שפילחו את השקט של הלילה. שוב קמה הנסיכה ממיטתה ושוב התרוצצה בין חדרי הארמון הרבים בחיפוש אחר מקור היללות. כמו בלילה הקודם, בכל פעם שהייתה בטוחה שהנה, הקולות מגיעים מהחדר הזה, היא פתחה את הדלת לגלות חדר ריק לחלוטין. כמו בלילה הקודם, היא המשיכה בחיפושיה עד שאט אט הקולות שככו מעצמם והיא חזרה עייפה למיטתה.
בבוקר למחרת כבר הייתה בטוחה שלא מדובר בחלום והיא החליטה לספר על כך לאביה. בזמן ארוחת הבוקר היא פנתה לאביה וסיפרה לה על היללות ששמעה בלילות האחרונים.
"שטויות" דחה אותה אביה. "אין כאן אף אחד מלבדנו." ומשראה שהיא לא מתכוונת לוותר הוסיף; "זה בית גדול, וודאי שמעת את הרוח שורקת מאחד החלונות ודמיינת את הכול..." הנסיכה מאוד התאכזבה מזלזולו של אביה. לא היה כל ספק שהקולות ששמעה לא היו רוח ששורקת אלא יללות אמתיות של מישהו שנמצא במצוקה והיא גמרה אומר לפתור את החידה הזו בעצמה.
כשהגיע הלילה, אחרי שהיא התקלחה בחדר המקלחת וצחצחה שיניים בחדר הצחצוחים, היא לא הלכה לחדה לישון, אלא במקום זאת הלכה בשקט בשקט אל המקום שבו הייתה בטוחה שהקולות מגיעים ממנו. שם, במסדרון הארוך שהוביל בין חדרי הכביסה וחדרי הייבוש וחדרי האורחים הריקים וחדרי הפסלים השקטים, היא ישבה וחיכתה בדומייה מוחלטת לשמוע מאיפה הקולות מגיעים. לא עברה שעה קלה עד שפתאום החלה לשמוע שוב את הקולות המוכרים: "הלוווו?"... "מישהו נמצא פה?"... "קר לנו ואנחנו כל כך בודדים"... הילדה נעמדה על רגליה ובצעדים שקטים הלכה לכיוון הקולות. אחרי מספר ניסיונות לתפוש את מקור הרעש בהפתעה היא לבסוף הבינה מדוע בכל פעם שהייתה בטוחה שהיא מצאה את המקור, היא מצאה רק חדרים ריקים – הקולות האלה הגיעו מהחדרים הריקים עצמם! רובם נותרו בודדים מאז שהבית הוקם, ולמרות שלכל חדר היה תפקיד, לרוב החדרים איש לא נכנס, אלא לעיתים רחוקות מאוד. פתאום הנסיכה הבינה שלהיות חדר שאיש לא נכנס לתוכו זה עצוב ממש, כמו להיות ספר שאיש לא קורא בו. עם התובנה החדשה הזו, היא חזרה לחדרה והלכה לישון, בטוחה שמחר היא תתחיל לטפל בבעיה.
למחרת, מיד אחרי ארוחת הבוקר הנסיכה מיהרה לשחק בכל אחד מחדרי הארמון. היא לקחה כמה בובות מחדר הבובות הגדול שלה והתחילה לשחק איתן בחדרי האורחים הריקים, אחר כך לקחה את אחת הרכבות שלה מחדר הרכבות והסיעה אותה כל הדרך מחדרי השירותים הרחוקים ועד לחדרי התפירה וחדרי הסריגה שאיש לא סרג בהם מעולם. אחר כך היא פשוט התחילה לרוץ מחדר לחדר ולקרוא לכל חדר שהיא נכנסה אליו "שלום!" עד שהיא הייתה כל כך עייפה שהיא וויתרה על ארוחת הערב ועל המקלחת ואפילו על צחצוח השיניים (משהו שנסיכות לא עושות לעולם!) ונרדמה על מיטתה וישנה חזק עד הבוקר.
כשהתעוררה למחרת, הנסיכה ישבה על מיטתה וספרה את כל החדרים בהם ביקרה. פתאום היא הבינה משהו איום ונורא. עם כל ההתרוצצויות שלה היא הספיקה לבקר רק בחמישים ושלושה חדרים! ונשארו לה עוד 947 חדרים. זאת לא שיטה טובה. חשבה והחליטה לספר לאביה את הכול.
היא ירדה לחדר ארוחת הבוקר, אבל אביה המלך כבר לא היה שם, היא הלכה לחפש אותו בחדר הקפה והעיתון, אבל גם את החדר הזה הוא עזב. לבסוף מצאה אותו במשרד שלו עסוק כהרגלו בין ערימות של מסמכים וטבלאות.
לאחר שהצליחה סוף סוף למשך את תשומת ליבו, הנסיכה סיפרה לאביה את הכול. היא סיפרה לו על החדרים הבוכים ועל הניסיונות שלה לשחק בכולם ולהפיח בהם חיים, אבל אחרי ששמע אביה את כל הדברים האלה, הוא פשוט נפנף את כל הסיפור במשפט אחד: "את מבלה יותר מידי זמן בבית."
זה הכעיס אותה מאוד. אם כבר, היא גילתה בדיוק שהיא לא מבלה מספיק זמן בבית, או לפחות לא מבלה במספיק מקומות בבית... כל הניסיונות שלה לדבר אליו, לא עזרו. כמה שהיא התעקשה, הוא התעקש בחזרה שכל מה שהיא צריכה זה לטייל קצת בחוץ שאולי כדאי שהיא תלך קצת לעיירה ליד הארמון. הוא לא היה אבא רשע. פשוט, הכאב התמידי ששכן בין חדרי ליבו הקפוא, לא השאיר מקום לכאבם של חדרים אחרים.
מובסת, אך בשום פנים ואופן לא נכנעת. הנסיכה החליטה לקבל את עצת אביה ולצאת לטייל בעיירה הקטנה ששכנה למרגלות ההר שעליו ניצב הארמון המלכותי.
בשנים שבהן המלך והמלכה שלטו באהבה על כל הממלכה, העיירה הזאת שגשגה ופרחה ותושביה נהנו מחיים שמחים ומשגשוג רב. גם אחרי כן, כשהמלך היה עסוק בבניית ארמונו המפואר העיירה שגשגה ונהנתה מביקורים רבים של מהנדסים, אדריכלים, פועלי בניין, סטטי אבן, צבעים, פסלים וציירים כולם הגיעו להתאכסן במלונות של העיירה, לאכול במסעדותיה ולקנות מזכרות מחנויותיה. אבל עכשיו, אחרי שמלכה עזבה לעולמים והמלך סיים את בניית ארמונו, כל השגשוג והשמחה עזבו את העיירה. המלונות נסגרו, המסעדות נותרו ריקות, הרבה אנשים עזבו את המקום בתקווה שימצאו חיים טובים יותר במקומות אחרים ואלה שמפאת גילם לא יכלו לעזוב את העיירה נשארו מחוסרי עבודה ובילו את ימיהם בקיבוץ נדבות ברחובות העיירה.
כשהגיעה הנסיכה אל העיירה היא לא האמינה למראה עיניה. הנסיכה לא הייתה יכולה שלא להרגיש אחריות לכאב השורר בממלכתה. היא התביישה בעצמה על כל הימים שבהם היא שיחקה בחדריה הרבים בלי לחשוב ולו לרגע שיש אנשים בממלכתה שאין להם חדר לשחק בו ויש אפילו כאלה שאין להם מיטה לישון בה. היא ידעה שהיא לא חייבת להרגיש כך. מצד שני, היא ידעה היא לא אשמה בכך שהיא נולדה דווקא להורים האלה, בתוך הארמון הזה.
אבל כמו שאמרנו, היא הייתה נסיכה יפה במיוחד, ויופי אמתי לא מגיע משיער בצבע של השמש או מעור בצבע של קפה עם בדיוק מספיק חלב. יופי אמתי מגיע מתמהיל נכון של לב פתוח לאהבה ולכאב, מרצון כן לעשות טוב, מכוונות טהורות ומשמחה תמה. היא לא הייתה יכולה שלא לחוש אחריות כלפי תושבי העיירה ולו בגלל שיש בידה מה לעשות בנידון.
כל הדרך במעלה ההר המוביל אל הטירה היא התכוננה לשיחה הרצינית שעליה לערוך עם אביה. היא חשבה על החדרים המסכנים שבארמון ועל האנשים המסכנים שבעיירה ועל איך אפשר לעזור להם. כשהגיעה אל המשרד של המלך הוא היה עדיין שם, רכון מעל שולחנו המלא במסמכים ובפניו מאובנות ברצינות האכזרית שלהם.
אחרי שהצליחה למשוך את תשומת ליבו מטבלה ארוכה במיוחד שהוא ניסה להבין,  היא סיפרה לו איך העיירה נראית ועל כל האנשים המסכנים שמאכלסים אותה ולבסוף היא סיפרה לו על הרעיון הממש מצוין שהיה לה: מה אם ניתן לכל האנשים האלה למלא את כל החדרים של הארמון שלנו, וכך לאנשים יהיה איפה לחיות בשלום ולחדרים לא יהיה עצוב!
"השתגעת!" צעק המלך. הוא לא היה אדם רשע, אבל עם הפנים הכועסות האלה הוא נראה ממש אכזרי והנסיכה האמיצה קפצה לאחור בפחד. היא הייתה בטוחה שאבא שלה ישמח לשמוע את הפתרון שלה לבעיה, שהיא חשבה עליו לגמרי לבד. ובשקט בשקט, בלי שהיא אפילו שמה לב, דמעות גדולות ועגולות התחילו לזלוג מעיניה.
זמן מה הם ניצבו זה מול זו, וכעסו של המלך שכח. הוא הביט בבתו הבוכייה ולא יכול היה שלא לנסות להפסיק את הבכי שלה. לבכי של ילדות יש את ההשפעה הזו על מבוגרים. אבל במקום לדבר אל ליבה המלך הסתובב בחזרה לשולחנו והחל מפשפש בין ניירותיו.
כואבת ופגועה הנסיכה החלה לעזוב את משרדו של אביה כאשר ממש ליד דלת הכניסה הוא פתאום קרא לה. "תראי את זה" הוא נופף באחת הטבלאות הרבות שהעסיקו כל כך את ימיו. היא הסתכלה על הנייר הזה שבידו ולא הבינה מה הוא מנסה להגיד. "את רואה פה?" הוא הצביע על ריבוע קטן שהיה בו מספר גדול. "זה המחיר של האבנים של הבית שלנו" וכאן, הוא הצביע על ריבוע אחר, "זה המחיר של העצים... ועוד לא התחלנו לדבר על השכר של כל העובדים שבנו את הבית הזה, ועל תכולת החדרים השונים ועל כל התיקונים שצריך לעשות בכל שבוע כדי לשמור את כל הבית הזה עומד... את מבינה?" הוא הביט בה וראה בעיניה שהיא לא מבינה. "מה זה קשור לכל המספרים האלה?" היא אמרה לבסוף והדמעות הגדולות התפרצו לכדי בכי תמרורים. "אנחנו עשירים והם לא, זה מה שחשוב!"
"את לא מבינה" אמר אביה. "את כל כספי המשפחה השקענו בבניית הבית הזה. לא שמת לב שאנחנו אוכלים רק שתי ארוחות ביום? אם ניתן לכל האנשים האלה לגור כאן, הם ירוששנו אותנו בתוך שבוע. את יודעת מה זה תקורה?"
אחרי שהוא ראה שכל המילים ההגיוניות שלו לא עוזרות לעיניים של הנסיכה להתייבש, הוסיף ואמר: "אין לך מה להרגיש רע. לכל אחד יש את החיים שלו, את לא יכולה להיות אחראית לכל אדם מסכן שגורלו היה מר משלך. יש אנשים שפשוט לא צלח להם המזל, ויש כאלה שיכולים בקלות לשנות את גורלם ורק עצלות או טמטום מונעים מהם לעשות כך."
עיניה של הנסיכה יבשו קצת. היא לא הקשיבה לדברים החכמים של אביה. היא הבינה שעמוק בפנים הוא בעצם מדבר על עצמו, היא הבינה שאביה לא פחות מסכן מכל האנשים האלה בעיירה, שאת כל הימים שלו הוא מבלה עם רשימות ומסמכים וטבלאות רק בשביל לקיים את הבית הגדול שלהם, היא הבינה גם שהיא אולי קצת קטנה מדי להבין את כל הדברים המסובכים האלה שהוא דיבר עליהם. היא הבינה את כל אלה – אבל היא עדיין לא וויתרה. בלי מילה היא עזבה את המשרד של אביה והלכה לטייל קצת בין החדרים לפני שיגיע הזמן לארוחת הערב.
כל אותה ארוחת ערב היא לא אמרה מילה אחת. היא אפילו לא שיחקה עם האוכל. היא רק אכלה בשקט ואחר כך הלכה להתקלח בשקט וצחצחה שיניים בשקט ונשכבה במיטתה בשקט חושבת איך יהיה אפשר להציל את המצב. בלילה היא שוב שמעה את יללות החדרים אבל היא לא קמה ממיטתה. איפשהו בתוך הראש הקטן שלה, בטוח שנמצא הפתרון לבעיה הזו והיא תמצא אותו גם אם זה ייקח לה כל הלילה לחפש. למרבה המזל זה לא לקח כל הלילה ובשעה שהירח הגיע לנקודה הגבוהה ביותר שלו בשמיים היא מצאה את התשובה!
מיד היא קמה ממיטתה ולמרות שהיה ממש מאוחר היא מיהרה לחדר הכתיבה, הניחה מולה ערימה של דפים והחלה לכתוב ולכתוב ולכתוב וגם כשכאבו לה הידיים ועפעפיה התעקשו שתעצום את עיניה היא לא וויתרה עד שסיימה לכתוב את כל המסמך.  
למחרת המלך התעורר רציני ועגמומי כתמיד. הוא צחצח שיניים ברצינות ועגמומית והלך לקרוא את העיתון שלו בחדר ארוחת הבוקר. כשנכנס לחדר ארוחת הבוקר הצטער לראות שבתו הנסיכה לא נמצאת שם ושארוחתה מתקררת. הוא ישב על כסאו ופתח את העיתון היומי כאשר התפלא לגלות שבין קפליו מתחבאים דפים רבים מלאים בכתב היד של בתו.
לרגע קטן הוא פחד מאוד - אולי זה מכתב פרידה? אבל במהרה הדאגה שלו שככה כאשר קרא את הכותרת של המסמך:
'תכנית עסקית להקמת המלון בעל אלף החדרים'
למרבה תדהמתו, בתו הקטנה והפיקחית פיתחה רעיון שלם שבו כל אנשי העיירה יוכלו לעבוד בארמון המלכותי ולהפוך אותו לבית מלון גדול ומפואר. היא אפילו רשמה סרטוט של הפינה המזרחית ביותר של הבית, שם שמרה מספר חדרים לה, לאביה ולמשרד של אביה, ועוד כמה חדרים לצעצועים שהיא פשוט לא יכולה בלעדיהם. המלך קרא את המסמך הזה ובלי לשים לב דמעות גדולות החלו לזלוג מעיניו. הקרח שכלא את ליבו החל להימס ולצאת מעניו כמים חמים של גאווה ואהבה וכאב ושמחה וכל הרגשות הרבים שהמלך לא יכול היה להרגיש כשלבו היה עוד קפוא. כשסיים לקרוא את כל המסמך המפורט מיהר לחדרה של בתו הנסיכה. מצא אותה ישנה עמוק על מיטתה. בשקט בשקט הוא נשק למצחה ויצא מחדרה.
מאוחר בצהרי אותו היום, התעוררה הנסיכה לקול המולה גדול. היא הציצה החוצה מחדרה ונדהמה לראות אנשים רבים מתרוצצים בין החדרים השונים, מכינים אותם לפתיחה החגיגית של "המלון בעל אלף החדרים"
בכל העולם לא היה מלון כה מיוחד. מוסיקאים מכל העולם הגיעו להתאכסן בחדרי המוסיקה שלו, אמנים הגיעו כדי ליהנות מחדרי הציור והפיסול והתפירה וסופרים הגיעו אליו בכדי להעביר חודשים של שקט בחדרי הכתיבה ולסיים סוף סוף את הרומן שלהם. ומכיוון שאין מקום יפה כמקום שבו יוצרים עמלים על יצירתם, מטיילים מכל העולם הגיעו למלון פשוט כדי לנוח לראות כמה יפה ונחמד שם. ועם האנשים המבקרים השגשוג חזר אל הארמון והעיירה.

והנסיכה? עכשיו כשהיה לה מלון שלם לנהל ביחד עם אביה, היא למדה לקרוא את כל הטבלאות ואפילו ליהנות מזה. ובכל ערב, אחרי שהתקלחה וצחצחה שיניים, היא שכבה בשקט על מיטתה וחיכתה, רק לוודא שאף אחד מחדריה לא בוכה.