איך אפשר להתחיל את סיפור המסע הזה? כאמור, בגלל ייחודיות החוויה שהוא השרה עלי, בחרתי לספר את סיפור מסעינו באוקראינה דרך נושאים, להבדיל מתיאור כרונולוגי של רצף האירועים. אבל - מנין אתחיל? דרך טובה להתחיל תהיה סיפור המסע שלנו מארוחה לארוחה. שהרי, תמיד צריך לאכול וכל מקום שהיינו בו, בין אם זה היה בבית הדודים, בכפר, מסעדה בצ'רניגוב או דוכן בקייב, האוכל מספר סיפור מסע בפני עצמו.
מיד כשהעגנו לצ'רניגוב, עיר מנומנמת ושקטה הנמצאת כשעה וחצי נסיעה צפון מזרח מקייב, קביל את פנינו השולחן המסורתי האוקראיני, אותו אני מכיר מארוחות חגיגיות בחיק משפחתה של אשתי, בפרט בנובי גוד (השנה החדשה)
תמיד טענתי שישנו משהו דומה מאוד בין משפחתי האוקראינית לזו המרוקאית בגישת ה"פותחים שולחן" הזו. הפריטים והטעמים כמובן שונים, אבל ריבוי הסלטים, מנת הדג ומנת הבשר ובעיקר התחושה הזו של שפע שמתקבלת כשיושבים לשולחן, מוכרת לי עוד מילדותי, כאשר ביקרנו את משפחתי באופקים.
היו שם הרבה מהכוכבים המוכרים של המטבח: פרוסות באגט עם חמאה ואיקרה, נקניק ציידים בסדנות מוסקוואי, פילמני בחמאה וחומץ, בליצ'יקי (בלינצ'ס) במילוי בשר, דגים מלוחים ודגים מטוגנים, צנוניות ומלפפונים מושלמים וטריים שהגיעו היישר המשדה, וכמובן ברנדי, יין, וקוניאק.
את הקוניאק אנחנו הבאנו כמנחה למארחינו, דבר שהתברר בדיעבד כטעות מרה, היות ואב המשפחה לקח על עצמו כאתגר להשקות אותי בכל הבקבוק הארור ההוא, מתוך כבוד והוכרת תודה, כמובן. אשתי ההרה לא הייתה יכולה לעזור לי במלאכת השתייה הזו ולי לא הייתה כל כוונה לסרב למאחינו היקר כאשר, פעם אחרי פעם הפנה את פיו של הבקבוק לכיוון כוסי. הגענו לאוקראינה, אמרתי לעצמי ובשמחה שאין לי כל כוונה לנהוג בעשרה ימים הקרובים, רוקנתי ללועי כוסית אחר כוסית. מנשנש מטעם זה או אחר בין לבין כדי לשמור על קיבה מאוזנת.
הטיול התחיל ברגל ימין, אמרנו לעצמנו כשדידינו בחזרה לדירתנו עם כוונה שלימה להתרסק אל תוך שנת ישרים. לא היה לנו כל מושג מה צופן לנו העתיד.
למחרת בבוקר התעוררתי עם צורך קיומי לפחמימות שומנים ומלחים. משהו היה צריך להיכנס לקיבתי ולהתניע אותה בחזרה לתפקוד אופטימלי. אבל לפני-כן - קפה. בדירה ששכרנו היה קומקום וארבעה סוגים שונים של תה, אבל שום קפה לרפואה. כך, יצאתי מהדירה למסע ציד של בוקר בחיפוש אחר כוס חמה של אספרסו, או חמש.
השעה הייתה שבע וחצי וצ'רניגוב עוד לא שטפה פנים. חנויות היו סגורות, ואפילו מסעדות ובתי קפה לא הראו כל סימני חיים. צעדתי לאורך השדרה המרכזית של העיר, מסנוור מהשמש הודות לחמרמורת עד שמצאתי לבסוף חנות של מכונות אספרסו ופולי קפה מיובאים שכדרך אגב גם מכרה כוסות של אספרסו כ"טעימות". בשורת האספרסו בדיוק הגיעה לצ'רניגוב וכל המכונות שהיו למכירו היו על תקן קפה טחון ולא קפסולות. זה היה הרמז הראשון שלנו לכך שהעיר הזאת נעה בכזו איטיות, שעכשיו הגיעה אליה שנת 1996.
אחרי אספרסו כפול לרפואה שבתי לדירה לאסוף את משפחתי על מנת להובילה בחזרה לתחנת הקפה המבורכת. משם המשכנו בחיפוש אחר מקום לארוחת בוקר. השעה הייתה כבר תשע ורוב העיר עדיין לא התעוררה, או לתחות המסעדות שלה עדיין לא התעוררו. לבסוף מצאנו פיצריה נחמדה שהייתה כבר פתוחה. כארוחת בוקה פיצה אינה מקובלת אך, כפי שכל סטודנט מוכה הלם שעומד בבוקר מול מיקרוגל מסתובב אחרי לילה של מסיבות, היא מושלמת.
משם המשכנו לדירה של המשפחה שלנו שם חיכו לנו על מנת להתחיל את היום. מה רבה הייתה התדהמה שלנו כאשר, בשעה עשר בבוקר, חיכה לנו אותו שולחן ערוך וחגיגי של אתמול רק שהבלינצ'יקי היו ממולאים הפעם בפרג, אבל הכול היה שם, כולל הקוניאק. היינו כבר שבעים אבל מפאת כבוד לא יכולנו לסרב. כאמור מכיוון שבתי בת שנתיים ואשתי הרה, נטל ה"לחיים" נפל עלי. בשלב הזה שקלתי להתחיל להתפלל. אלוהים, למה לא התחלתי להפלל?
אחרי שטעמתי מכל מטעמי השולחן ולגמתי בערך ארבע כוסות של ברנדי, קוניאק ועוד איזה ליקר מתוק ואלכוהולי ברמה מפתיעה במיוחד היינו מוכנים לצאת לטיול שלנו של היום. השעה הייתה עשר וחצי בבוקר.
התחנה הבאה שלנו הייתה הכפר נובוסליבקה שנמצא ממש בפאתי צ'רניגוב, עוד אקדיש לכפר הזה דיון נרחב משל עצמו, אבל עכשיו בואו נדבר על הארוחה שאכלנו שם. התארחנו אצל משפחה שקיבלה אותנו באהבה ואפילו ערכה לכבודנו את השולחן החגיגי והמסורתי השמור בעיקר לימי חג ולמועדים מיוחדים. לא טעיתם. זה היה אותו שולחן. הפעם הופיעה גם מנה של פירה גס שבושל עם חתיכות נקניק כפרי שהייתה טעימה באופן פנומנאלי. הבדל נוסף היה שאת המיץ החליף "מיץ עצים" שזה מיץ שיוצא מגזע של עץ ויש לו טעם של מיץ שהוציאו מגזע של עץ, ואת הברנדי החליפה וודקה.
אחרי יום נפלא בכפר שהמשיך לעוד מספר רב של אתרים בצ'רניגוב, הוזמנו עם ערב לביתם של מארחינו לכוס של תה של לפני השינה. הסכמנו בשמחה. איזו סכנה יכולה להיות בכוס של תה. אלוהים כמה שטעינו. כשהגענו קיבל את פנינו שולחן ערוך בחגיגיות מסורתית עם הבאגטים עם החמאה וביצי הסלמון, והנקניק והגבינה הצהובה, והדגים והבליצ'קים והצנוניות והמלפפונים. אהה... וכמובן הקוניאק שלא הצלחתי משום מה לסיים בבוקר. תה, מיותר לציין, לא היה שם.
מעניין יותר מהאוכל בצ'אשקה היה הקהל. כמו שאמרתי צ'רניגוב לא מתעוררת בשמונה בבוקר, רוב החנויות לא נפתחות עד עשר ואפילו אחת עשרה לכן הקהל של בית קפה מקומי יהיה מורכב מאוכלוסיית השוליים של העיר. האדם הראון שפגשנו היה גבר אמריקאי בגיל הבלות ששבר את שיניו גדי לדבר ברוסית איומה. הוא חיכה מעט עד שנפגש עם עלמה מקומית צעירה. עוד אדבר על הנשים של אוקראינה בפוסט אחר, אבל זו הייתה הזדמנות מדהימנה לראות בעניים שלנו את הסיפור הזה של "כלה אוקראינית". מהצד, הכל נראה קורקטי בין השניים, אבל אסור לשכוח מאחורי כל סיפור כזה על זקן ערירי שמצא לו אהבה צעירה (סיפור שמכיל את הבעיתיות שלו) מסתתרת העובדה שהרוב המוחלט של ה"כלות למכירה" אינן אלא סיפור כיסוי של רשת חולה של סחר בבני אדם.
אחרי שאלה שתו כו קפה והלכו להם, החליפו את מקומם שתי נערות. לא היה שום קשר בניהן מלבד התזמון והן התיישבו כל אחת בשולחן משלה. אבל היה בשתיהן משהו שרמז שהן אמורות להיות דמות מרכזית ברומן רוסי שלא נכתב. הראשונה הייתה עלמה יפהפייה עם רגל ביונית מהסוג החדש, שנראית כאילו היא עוצבה ליעל ולא לבת אדם. היא ישבה ואחרי זמן מה הזמינה כוס תה, איתה שיחקה כמעט שעה. כסופר, אני מרשה לעצמי לבהות באנשים יותר מהרגיל, אשתי מעירה לי על כך אך ללא תוצאות. ראיתי איך היא עוצרת את הדמעות שלה מלהתפרץ במשך זמן רב ואז, פתאום, מוציאה מתיקה הקטן קופסא של איפון 6. במכאניות מהירה שמראה שמדובר ברוטינה שגורה, היא הוציאה את חלקי המכשיר הרכיבה אותם יחדיו, הכניסה כרטיס והתקשרה. השיחה הייתה קצרה מאוד ואחריה שהיא פירקה בחזרה את המכשיר לרכיביו השונים, הכזירה אותו לקופסא ושבה לשחק עם התה שלה ולעצור את הדמעות.
שולחן לידה ישבה העלמה השנייה. היא הגיעה עם תיק גב גדול וכלוב של חתול אותו החזיקה על ברכיה כל אותו הזמן. היא ישבה זמן מה בחולמנות, משחת עם החתול השמנמן שהציץ מתוך הכלוב עד ששיחת טלפון העירה אותה מחלומותיה. "הכול בסדר" היא אמרה ברוסית שאפילו אני הבנתי והוסיפה, "אני אוכלת משהו בשביל שאוכל לקחת את הכדורים". היא הזמינה עוגת גבינה, נטלה ממנה כזית לעצמה, האכילה את החתול ביתר העוגה ולאחר מכן הזמינה כוס מים, בלעה מספר כדורים ומיהרה ללכת.
למרות שהאוכל בצ'שקה היה נוראי ולמרות שהם נתנו לנו סנדביץ' דוחה של קישואים וכדורי בשר לא מזוהה כשהזמנו פניני, הגיוון וכמובן הבידור שבבהייה בזרים הביא אותנו למסקנה שבהחלט יש טעם לצאת ולאכול בחוץ. מיד כשפגשנו את מארחינו האוהבים הכרזנו - היום בערב אנחנו רוצים להזמין אתכם למסעדה. אם חשבנו שהיה טירוף לאכול בבית, כלום לא הכין אותנו לטירוף של אכילה בחוץ באוקראינה, אבל על זה נדבר כבר בפרק הבא...
