הגיבורים החדשים, פרק שני - זומבים, חלק ג'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

בחלק הקודם בחנו שניים מסרטיו של רומרו שהביאו את הבשורה של הזומבים לעולם הקולנוע, רומרו יצר עוד ארבעה סרטי זומבים אשר, פחות או יותר, ממשיכים את העלילה של הסרטים הראשונים, אבל בזמן שרומרו יצר את סרטיו המאוחרים היה כבר קורפוס שלם של הסוגה הקולנועית הזו.

ראשית סרטיו של רומרו זכו לחידושים "ליל המתים החיים" משנת 1968 חודש בשנת 1990, "שחר המתים" משנת 1978 חודש על ידי זאק שניידר (שלימים ייצור את הסרטים '300', 'סאקר פאנץ' ו'איש הברזל') ו'יום המתים', בו לא הספקנו לגעת, משנת 1985 חודש בשנת 2008.

הזומבים של רומרו היו איטיים מאוד, הם פחדו מאש וידעו להשתמש בכלים כמו פטישים ואלות, עם זאת, ברוב הסרטים שלו אדם עם מטאטא מצליח להתחמק מהם. רומרו בחר להמשיך את הנרטיב שלו עם תפנית בעלילה הקונבנציונאלית – הזומבים מתחילים לחשוב. בסרטו 'יום המתים' מתואר מדען המצליח ללמד אחד מהם לבצע פעולות בסיסיות, ובסרטו "ארץ המתים" (2007), אנו רואים התקוממות עממית של זומבים אשך לומדים לירות ברובים ולבסוף גם לדבר. אבל, מבחינת ההשפעה, סרטיו הראשונים הם החשובים לדיוננו.

כאמור, החל להיבנות נרטיב עשיר של שואת הזומבים, עכשיו ניתן לומר שאנו יודעים, לא רק מה יקרה בלילה הראשון וביום שאחריו, אלה גם מה יקרה בבריטניה "28 ימים אחרי כן" (2002, דני בויל), וגם "28 שבועות אחרי" וסדרת הסרטים [REC] מראה לנו מה יקרה בספרד. בשני המקרים האלה עולה השאלה של אופן ההתנהלות של המוסדות האמונים על ביטחוננו. בין השורות אנו יכולים לראות אמון שהמוסדות ימהרו לפעול אבל שהפעולות שלהם תהיינה מופרזות; בכל אחד מהמקרים אנו רואים כיצד המוסד מפקיר את המיעוט בשביל לשמור על ההמון. בכל אחד מהמקרים האלה הממסד מאבד את האנושיות שלו מתוך הפעולה הזו ובעקבות זאת ממשיך לאבד את ההמון.

סדרת ספרי הקומיקס, ולאחר מכן סדרת הטלוויזיה, "המתים המהלכים", אשר עדיין משודרת בזמן ששורות אלו נכתבות, מביאה לפני הצופים בעיה אחרת. במציאות הפוסט-אפוקליפטית שבה המוסדות נעלמו כלא הלא היו, הבעיה המהותית אינה הזומבים כלל וכלל, אלא הזרים. המציאות המתוארת כאן מזכירה מאוד את הטיעון של תומס הובס מספרו 'לוויתן'.

בספר זה, שנכתב בשנת 1691, מתוך ניסיון כושל של המחבר להתחבב על אצולת אירופה ובזאת להבטיח לעצמו תעסוקה, הוא מתאר תמונה לפיה בני האדם חייבים את שלטונו של המלך שכן בהיעדר רועה לעדר, בני האדם יחיו במלחמת כל בכל, במציאות בה "אדם לאדם זאב" (ספר זה הוא שטבע מונח זה). "המתים המהלכים" מאשר תמונה זו.

אני מזכיר נקודה זו משום שהיא נוגדת את האופן שבו רוב סיפורי הזומבים עד העת האחרונה התמודדו עם שאלת הזרים בסיפוריהם. בדרך כלל היחס לזרים תואם למפשט המופיע בשירם של 'הבילויים' "ניפגש על החוף" – "מי שלא הפך לזומבי / הוא חבר שלך עכשיו".

שינויים אלו, באופן שבו מתייחסים לממסד ולאחר מקבילים לשינויים שככל הנראה מתרחשים בחברה שלנו. דומה שבתקופה זו אנו פחות ופחות שמים את מבטחנו במוסדות האמונים על הגנתנו, ובוטחים באחינו. אבל אלה אינם השינויים היחידים שהתרחשו באבולוציה של המתים החיים. הזומבים של היום הם מהירים יותר, תוקפניים יותר ואלימים יותר.

השינוי הזה מופיע יד ביד עם השינוי באופן שבו אנו מבינים את התופעה. הזומבים בסרטים הישנים יצאו מקבריהם או קמו לתחייה זמן מה לאחר מותם בתהליך מיסטי של תחיית מתים מעוותת. לעומת זאת, תופעת הזומבים מוסברת כמגיפה, "סוג של כלבת" העוברת מנשא לנשא בנשיכה. הזמן שבו לוקח לאדם בריא להפוך לזומבי מתקצר בהתאם. ב"מתים ההולכים" זה עניין של מספר דקות, ב"מלחמת העולם Z" זה כבר שניות ספורות.

ניתן להסביר זאת מטעמים קולנועיים. סרטי הזומבים החדשים נעים יותר לכיוון של סרטי אקשן מאשר סרטי אימה. אבל יש כאן עוד דבר שאני מוצא אותו טראגי. זה כאילו האדם המודרני לא מסוגל להתמודד עם מציאות שהיא בלתי ניתנת להסבר. הקסם של הזומבים בסרטים הישנים היה שזה הוא אירוע הסותר את העובדה האחרונה שנשארה בידיו של האדם – עובדת המוות. הזומבי שולל את 'גורל התולעת' שהוא נחלת כולנו. אבל היום הזומבים עברו תהליך של דה-מיסטיפיקציה, כמו כל דבר אחר הם הוסברו וקוטלגו כמחלה שהפכה כבר למובן מאליו בדיון על הזומבים.

פתרון המחלה הוא פתרון גרוע מאוד, שכן, אם הם מונעים מרעב, מדוע הם נותרים חיים ללא קיבה? מדוע עדיין הראש הוא הדבר שיש לתקוף על מנת להרוג אותם? שאלות אלה הינן מטופשות ומיותרות כמו הניסיון להסביר את תופעת הזומבים, אבל אנו דור שמעדיף את התשובה הפשטנית על פני השאלה הבלתי פתורה.

נניח לזומבים החביבים שלנו בשלב זה. בפרק הבא נמשיך לאחת המפלצות האהובה ביותר בימינו – הערפדים.  
לפרק הבא

הגיבורים החדשים, פרק שני - זומבים, חלק ב'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

למרות ההופעות השונות של זומבים ויצורים דמויי זומבים לאורך ההיסטוריה של המערב, אין ספק שהמקום שבו אנו פוגשים זומבים באופן שבו הם מוצגים לנו היום, המקור הראשוני לדמות הזומבי בעולם המודרני,  הוא הסרט של ג'ורג' א. רומרו "ליל המתים החיים".

אבל, זו תהייה טעות לראות בסרטו הראשון של רומרו פשוט 'סרט זומבים' כמו סרטים רבים אחרים שבאו בעקבותיו, זאת ממספר סיבות; ראשית, בסרט אין זומבים. כלומר, יש שם מתים שקמו לתחייה והם אוכלים את החיים, אבל בסרט קוראים להם Ghouls, השם הערבי למתים החיים. שנית, דומה בעיני שצפייה בסרט רק כסרט הזומבים הראשון, מבלי לקחת בחשבון את ההקשר ההיסטורי שבו צולם הסרט, מביא לתמונה חלקית ביותר של מה שרומרו ניסה לעשות בסרט זה.

עלילת הסרט הינה פשוטה יחסית והיא גם הבסיס לרוב סרטי הזומבים הבאים; המתים קמים לתחיית, החיים נסים על נפשם, החיים מתבצרים בבית, המתים צרים על הבית. בסרט זה, גיבור הסרט הוא אדם שחור אשר בורח לתוך בית שבו מתבצרת משפחה, בחורה ועוד בחור. אבל גיבור הסרט הוא ללא ספק בן המשוחק באופן מצוין על ידי דוויין ג'ונס.

כאן נכנס ההקשר ההיסטורי שהזכרתי. בן הוא אדם שחור הנאלץ לברוח באזורי הכפר של מרכז אמריקה, בזמן שעדר של אנשים חסרי מוח רודף אותו ללא סיבה ברורה. השנה, כאמור, היא 1968 – השנה שבה נרצח מרטין לותר קינג ושלוש שנים אחרי רצח מלקולם X, שנה זו ראתה את שיא המאבק לשוויון הזכויות של השחורים בארצות הברית. אלו היו גם השנים של תנועת ילדי הפרחים הגדולה בהתנגדות למלחמת וייטנאם ששיאה גם הוא היה בשנים אלו.

סרטו של רומרו, מתוך הקשר זה, מתאר עבורנו מציאות שבה ההמון יוצא להילחם באופן עדרי בזמן שהאינדיבידואל, וליתר דיוק האינדיבידואל השחור, נאלץ לשרוד לבדו כנגד כל הסיכויים. בסוף הסרט החיים מנצחים את המוות, אך משתנים בעקבות המלחמה נגדו. הם הופכים צמאי דם וטיפשים. ברימייק משנת 1994 אנו רואים אותם כפריים בורים, מתעללים בגופות וצוחקים.

עלינו להבין את ההקשר הזה משום שהביקורת החברתית, שלמעשה נעלמת לחלוטין מסרטי הזומבים העתידים לבוא, היא חלק בלתי נפרד מהמניע של הסרט הזה ושל ההמשך שלו אותו עשה רומרו בשנת 1978 – "שחר המתים".

שחר המתים ממשיך את הקו של הסרט הראשון אך ביריעה רחבה יותר. הסרט מתחיל בכאוס השורר בין בני האדם, מה שהתחיל כסיפור שובו מתרחש בבית עם מספר מצומצם של אנשים, הופך לאפוקליפסת זומבים. הסרט הזה, שזכה להצלחה גדולה בזמנו, מתאר קבוצה גדולה יותר של אנשים המתבצרת במקום גדול יותר – קניון.

הרבה אנשים טועים לחשוב שהסיבה לכך שהסרט מתרחש ברובו בקניון נודעת ליצר ההישרדות של החיים המחפשים מקלט במקום שמכיל אוכל וביגוד, אך הבנה זו מפספסת שוב את ההיבט הביקורתי שרומרו ניסה לעביר כאן. גם כאן ההקשר ההיסטורי יכול לתת לנו תמונה ברורה יותר.

השנה שבה הסרט יצא, כאמור, הייתה 1978. לקראת סוף שנות השבעים חל בארצות הברית ניסוי כלכלי כושל בהגבלת העלות לצרכן על מוצרי צריכה. תגובת החברות הגדולות הייתה שינוי מהותי באופן השיווק של מוצרים. במקום לייצר מוצר שנועד להיות הטוב ביותר שניתן ליצור, החברות החלו לשחרר בכל שנה מוצרים חדשים יותר, דומים לקודם, אך שונים מספיק כדי להיות מסוגלים לדרוש על המוצר החדש יותר ממה שדרשו על המוצר הישן.

אנו יכולים לראות שגישה זו שורדת עד היום בשוק הטלפונים והסמארטפונים – בכל שנה בערך, יוצא מכשיר חדש שעלות הייצור שלו זהה לחלוטין לזה מהשנה שעברה, אך השינויים הקלים (גודל המסך, הזיכרון, המצלמה) מאפשרים ליצרן לדרוש מחיר גבוה על המוצר החדש.

בשנות השבעים המהפכה הכלכלית הזו יצרה בפועל את הצרכנות החדשה, ערך קפיטליסטי שאנו יכולים לראות אותו חי ובועט עד היום. הקניון הפך להיות חגיגה חדשה של צרכנות, שכן, הפעם, הקהל נקרא לקנות לא רק מוצרים שאין להם, אלא מוצרים שיש להם כבר. פתאום המשפחה לא יכלה לחיות עם הטלוויזיה שלהם, שכן עכשיו יש טלוויזיה חדה יותר, גדולה יותר, טובה יותר ויקרה יותר.

אל תוך המציאות הזו רומרו מכניס את "שחר המתים" השאלה המהותית שהסרט ביקש להעלות לא הייתה הישרדותם של החיים, אלא העובדה שהמתים חסרי שכל נעו בהמוניהם אל הקניון. באופן זה רומרו ניסה להראות לקהל האמריקאי מראה שלו הצרכנות החדשה – נהירה חסרת דעת אחר צרכנות חסרת ערך.

אבל רומרו ביצע פעולה נוספת ביצירת הסרט השני. בכך שהוא נטל את סיפור הזומבים הראשון והמשיך אותו, פחות או יותר באותו הזמן, במקום אחר, עם אנשים אחרים, הוא פתח את הדלת למיתולוגיזציה של שואת הזומבים. כפי שנראה בחלק הבא, סרטי הזומבים כולם מתרחשים במקביל כל במאי מוסיף עוד אספקט למעין סיפור קולקטיבי שהנרטיב שלו משתנה בהתאם לאנשים ולסביבה למרות שהעלילה נשארת פחות או יותר זהה. 
לחלק הבא 

הגיבורים החדשים, פרק שני - זומבים, חלק א'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

בפרק זה אנו מתקדמים אל היצורים החביבים של העשור האחרון – הזומבים. כפי שהסברתי בפרק הקודם, הזומבים הם, במספר מובנים, התפתחות אבולוציונית של פרנקנשטיין, ספציפית זה מהגרסא הקולנועית של 1931. דמיון זה בין שתי הדמויות האלה נהיה ברור כאשר אנו מבינים שאיננו מתייחסים כאן לעובדות ביוגראפיות, כמו שבשני המקרים מדובר במת ששב לתחייה, שכן גם המוות וגם החיים הינם שני דברים שונים לחלוטין בשני המקרים. אלא מגישה ביהביוריסטית – גם פרנקנשטיין מ1931 וגם רובם המוחלט של הזומבים הם אילמים, מלבד נהימות שונות, הם הולכים בצורה נוקשה ואיטית, ידיהם מושטות קדימה ומבטם מזוגג, ושתי הדמויות הורגות אנשים סתם בלי סיבה ברורה הנראית לעין.

בעקבות ההתפוצצות הקולנועית/ספרותית של זומבים כגיבורי תרבות בחצי המאה האחרונה, הרבה אנשים טועים לחשוב שזומבים הם המצאה של המאה העשרים. כדי למגר דעה קדומה זו, וכדי להכניס את דיוננו הקרוב בזומבים בתוך הקשר היסטורי, החלטתי להתחיל את הפרק בהיסטוריה קצרה של זומבים.  

המקורות של הזומבים מפוזרים בכל תרבות המערב, האזכור הראשון של מתים-חיים-אוכלי-אדם, נמצא באפוס השומרי 'גלגמש', שנכתב במסופוטמיה באלף השלישי לפני הספרה. באחד הפרקים גלגמש, גיבור של אלים ובני אדם כאחד, פוגש את אישתר, אלת הפריון והמלחמה. אחרי שהיא חוזה בגבורתו של גלגמש במלחמתו נגד המפלצת חוּמְבַּבָּה, היא מתאהבת בגלגמש ומנסה לפתות אותו. גלגמש דוחה את פיתוייה של אישתאר והיא, כנקמה מאיימת בקללה על כל המין האנושי:

"ויעלו המתים מן השאול תחתית,

ויאכלו את החיים,

כי ירבו המתים מן החיים"           

               (גלגמש, לוח 6, שורות 98-100)

בציטוט קצר וקדום זה אנו רואים את שלושת הרכיבים המהותיים של הזומבים; הם מתים ששבו לחיים, הם אוכלים את החיים, הם רבים מאוד. הנקודה האחרונה יכולה להיראות חסרת משמעות ביחס לשתי התכונות האחרות של הזומבים אבל היא מהותית. ראשית יש כאן יחס מתמטי – בכל רגע נתון יש יותר מתים מחיים. בחישוב האחרון שנעשה בתחום, הוערך שבערך 70 מיליארד בני אדם מתו בששת אלפי השנה האחרונות. אבל ההיבט המתמטי אינו המהותי אלא זה; הזומבי אינו יריב חזק כלל, ברוב המקרים מטאטא יכול להרחיק אותו מעליך. הבעיה עם זומבים מתחילה ונגמרת בכמות, אחד אחד, הם אינם יריב שקול לאדם, אך כאשר הם מופיעים כנחיל, בריחה הופכת להיות האופציה היחידה כדי לשרוד.

הרבה חוקרים נוטים להביא כאחד האזכורים הקדומים לזומבים את חזון העצמות היבשות של יחזקאל:

וַיּוֹצִאֵנִי בְרוּחַ ה' וַיְנִיחֵנִי בְּתוֹךְ הַבִּקְעָה וְהִיא מְלֵאָה עֲצָמוֹת: וְהֶעֱבִירַנִי עֲלֵיהֶם סָבִיב סָבִיב וְהִנֵּה רַבּוֹת מְאֹד עַל פְּנֵי הַבִּקְעָה וְהִנֵּה יְבֵשׁוֹת מְאֹד: וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הֲתִחְיֶינָה הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וָאֹמַר אֲדֹנָי ה' אַתָּה יָדָעְתָּ: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא עַל הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם הָעֲצָמוֹת הַיְבֵשׁוֹת שִׁמְעוּ דְּבַר ה': כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' לָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה הִנֵּה אֲנִי מֵבִיא בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם: וְנָתַתִּי עֲלֵיכֶם גִּדִים וְהַעֲלֵתִי עֲלֵיכֶם בָּשָׂר וְקָרַמְתִּי עֲלֵיכֶם עוֹר וְנָתַתִּי בָכֶם רוּחַ וִחְיִיתֶם וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי ה': וְנִבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צֻוֵּיתִי וַיְהִי קוֹל כְּהִנָּבְאִי וְהִנֵּה רַעַשׁ וַתִּקְרְבוּ עֲצָמוֹת עֶצֶם אֶל עַצְמוֹ: וְרָאִיתִי וְהִנֵּה עֲלֵיהֶם גִּדִים וּבָשָׂר עָלָה וַיִּקְרַם עֲלֵיהֶם עוֹר מִלְמָעְלָה וְרוּחַ אֵין בָּהֶם: וַיֹּאמֶר אֵלַי הִנָּבֵא אֶל הָרוּחַ הִנָּבֵא בֶן אָדָם וְאָמַרְתָּ אֶל הָרוּחַ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' מֵאַרְבַּע רוּחוֹת בֹּאִי הָרוּחַ וּפְחִי בַּהֲרוּגִים הָאֵלֶּה וְיִחְיוּ: וְהִנַּבֵּאתִי כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי וַתָּבוֹא בָהֶם הָרוּחַ וַיִּחְיוּ וַיַּעַמְדוּ עַל רַגְלֵיהֶם חַיִל גָּדוֹל מְאֹד מְאֹד: ס וַיֹּאמֶר אֵלַי בֶּן אָדָם הָעֲצָמוֹת הָאֵלֶּה כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל הֵמָּה הִנֵּה אֹמְרִים יָבְשׁוּ עַצְמוֹתֵינוּ וְאָבְדָה תִקְוָתֵנוּ נִגְזַרְנוּ לָנוּ: לָכֵן הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי ה' הִנֵּה אֲנִי פֹתֵחַ אֶת קִבְרוֹתֵיכֶם וְהַעֲלֵיתִי אֶתְכֶם מִקִּבְרוֹתֵיכֶם עַמִּי וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל:" 

                      יחזקאל, לו', א'-יב'

אך, למרות התיאורים הציוריים של המת הקורם עור וגידים, תיאור זה אינו מתייחס לתחיית המתים כלל וכלל, אלה זו היא מטאפורה לתקומתה של ירושלים אחרי החורבן. אין זה המקום לדון ביחסים המטאפוריים הייחודיים של ספר יחזקאל אך די שנאמר שבכל מקום בספר יחזקאל שבו מופיעה מטאפורה היא מוצבת ביחס ישיר למושא שלה, להבדיל ממטאפורות פתוחות המתירות את עצמן לפרשנויות שונות.

בספר דניאל ובספר ישעיה מוזכר גם כוחו של אלוהים ליצור ולגמור חיים, כמו גם להחיות מתים, אך רק אחרי בואם של הפרשנים במשנה (מסכת סנהדרין, י' משנה א') אנו רואים את רעיון תחיית המתים כאחת הדוגמות הבודדות של האמונה היהודית. יש להעיר בהקשר זה שהאמונה בתחיית המתים אינה האמונה בבואם של הזומבים שכן, יש לשער שתהייה אכזבה רבה בקרב המאמינים, אם הללו יגלו ששובם לעולם החיים בבואו של יום הדין מוצא אותם כזומבים חסרי שכל.

גם אצל הבת החורגת של היהדות – הנצרות – אנו מוצאים דוגמאות של תחייתם של המתים; ישוע הנצרתי מחייה את לזרוס:

"ויאמר ישוע שאו את-האבן מעליה ותאמר אליו מרתא אחות המת אדני הנה כבר באש כי-ארבעה ימים לו: ויאמר אליה ישוע הלא אמרתי לך כי אם-תאמיני תחזי את-כבוד האלהים: וישאו את-האבן אשר המת הושם שם וישוע נשא את-עיניו למרום ויאמר אודך אבי כי עניתני: ואני ידעתי כי תענני תמיד ואולם בעבור העם הזה אשר סביבותי דברתי למען יאמינו בי כי אתה שלחתני: ויהי ככלותו לדבר ויקרא בקול גדול לעזר קום צא: ויצא המת וידיו ורגליו כרוכת בתכריכין ופניו לוטים בסודר ויאמר אליהם ישוע התירו אתו וילך לדרכו"

                                                            הבשורה על פי יוחנן, 11, 44

בנוסף ישוע עצמו קם לתחייה אחרי שהוא מת על הצלב. אבל גם כאן אנו פוגשים תחייה שונה לחלוין מזו של הזומבים שכן, דומה בעיני שאם ישוע היה מחייה את לזרוס וזה היה חוזר כזומבי, עדת מאמיניו הייתה רואה בזה כנס חלקי בלבד. ובאותו הקשר, דומני שאם ישוע עצמו היה חוזר לחיים כזומבי הדבר היה אמנם יכול לספר סדרה נפלאה של ספרי קומיקס, אך לא הופך לאחד מעיקרי אמונה של אחת הדתות הנפוצות בעולם.

המקום הראשון שבו אנו פוגשים בזומבים אמתיים (כן, זומבים אמתיים) הוא באזור קזחסטן החל מחמש-מאות לספירה. שם מתואר התהליך הראשון, מבין רבים, של זומביפיקציה –הפיכת אדם לזומבי – התהליך הוא פשוט כפי שהוא נוראי. ראשית מקרקפים את ראשו של הקורבן בעודו בחיים, לאחר מכן חותכים יריעה של עור מעז חיה בגודל המתאים ובשלב השלישי מלבישים את יריעת העור הטרייה על הקרקפת החשופה של הקרבן. השיער הגס של העז צומח מטה וחודר את הקרקפת, מה שגורם לנזק מוחי רב עבור הקרבן והוא הופך, בפועל לזומבי כנוע וחסר שכל.

היצור המסכן הזה, אשר בקירגיסטאן נקרא מאנקוּן, מופיע לדוגמה ברומן 'והיום איננו כלה' של צ'ינגיס אייטמאטוב. לימים הכינוי הזה יהפוך ברוסיה הקומוניסטית לכינוי גנאי של כל אדם ששכח את עברו והפך להיות נאמן עיוור של הקומוניזם.

עוד גרסה חשובה של זומבים מופיעה באזור בגדאד באלף העשירית לספירה. ביצירת המופת 'אלף לילה ולילה' וביצירות אחרות מהתקופה אנו פוגשים את הגוּל (Ghoul, או 'גועל' במדריך המפלצות של 'מבוכים ודרקונים'). הגול הוא יצור מת דמוי אדם המתקיים על ידי אכילת החיים. תכונה מעניינת שיש לגול הוא הצורך להכות בו בראשו על מנת לעצור אותו, תכונה שנשמרה עד היום בכל גרסה של זומבים. אבל אצל הגול המכה בראש הינה חלקית. אם מכים בראשו פעם אחת – הוא נופל מת, אך אם מכים בראשו שנית הוא קם לתחייה.

הגול הגיע למערב במהלך המאה ה18 ברומן האוריינטליסטי 'חייו של הח'ליף וואת'ק' מאת וויליאם בקפורד, שפורסם בשנת 1782. וניתן למצוא אזכור מורחק של היצור הזה בשמה של הדמות 'ראס אל גוהל' מסדרת הקומיקס באטמן – ראס אל גול, או ראש המתים, הוא מנהיג כנופייה של מתים חיים או חיים מתים, בהתאם לגרסה אותה אנו קוראים.

במהלך המאה ה13 הרבה מתים יצאו מהקברים שלהם אבל זו לא הייתה תחיית המתים, משום שהם לא מתו כלל וכלל. זו הייתה התקופה של המוות השחור, המגיפה שפשטה בכל אירופה והביאה למותם של כשליש מהאוכלוסייה. באותה תקופה המוות הפך כל כך שגור בקרב החיים, שפעמים רבות היו לוקחים מישהו שהתעלף או פשוט נרדם חזק, וקוברים אותו יחד עם שאר המתים.

לבסוף, על מנת להימנע מטעויות כאלה הרכיבו מתקן מיוחד אשר בראשיתו ניצב פעמון קטן שהיה מחובר בחוט לתוך הקבר. אם המת היה לפתע מתעורר לחיים, כל שהוא היה צריך לעשות הוא לצלצל בפעמון ומיד היו באים להצילו. מהמתקן הזה אנו מקבלים את הביטוי היום של "הצלצול הגואל".

בשנת 1492 מאמין גדול בתחיית המתים, כריסטופר קולומבוס, מצא את עצמו ביבשת אמריקה, בתוך פחות ממאה שנה, הדבר הוביל לסחר העבדים הגדול ביותר בהיסטוריה של האנושות. התהליך הזה הביא למפגש הייחודי של משולש הדתות הבא; הנצרות האירופאית, הדתות האינדיאניות המקומיות ודת הווּדוּן המערב אפריקאית. המפגש הזה יצר דת חדשה, מקומית, המורכבת משלושת הדתות הללו יחדיו המכונת וודו. מהדת הזו, כפי שהיא מופיעה בהאיטי, אנו מקבלים את המילה 'זומבי' שפירושה – רוח המתים.

בתהליך הכישוף של הוודו יוצרים זומבי על ידי הרעלת הקורבן בכמות קטנה של הארס של דג האבו-נפחא. הארס, המשפיע על מערכת העצבים, משתק את הקורבן, מחליש את נשימותיו, ומאט את פעימות ליבו, למידה כזו, שהקרבן נראה מת לחלוטין, לעין בלתי מזויינת. לאחר מכן קוברים את המת ומחכים בערך ארבעים ושמונה שעות עד שההשפעה תפוג. לא ברור אם הרעל עצמו, או הטראומה הכרוכה בהתעוררות בתוך הקבר, אבל הקורבנות של ה'כישוף' הזה היו הופכים כנועים ושקטים, וממשיכים את חייהם כעבדיו של המכשף.  

בתרבות הפופולארית היו ייצוגים של הזומבים מהאיטי עוד לפני הייצוגים המוכרים לנו היום; הסרט white zombie, משנת 1932 היה הראשון וכעשור אחריו הופיע הלהיט , I walked with a zombie (1943) וקיבע את דמות הזומבי של האיטי בקולנוע האמריקאי. למרות ייצוגים אלה, אין ספק מה הוא המקור של הזומבים, כפי שאנו מכירים אותם כיום – "ליל המתים החיים" של רומרו.

לפני שנמשיך לחלק הבא יש להעיר עוד תהליך של זומביפיקציה בתרבות המערב שהיה קיים לאורך כל המאה העשרים והינו קיים עד היום. בעולם הפסיכיאטריה ניסו מאז ומעולם "להרגיע" אנשים שהתנהגותם אינה מתאימה לחברה. בראשית היה זה השוקים החשמליים שתרמו לזומביפיקציה, אחר-כך המשיכו לתהליך שמשום מה נראה יותר הומאני של כריתת אונה. היום אנו הרבה יותר הומאניים ותהליכי הזומביפיקציה בימינו הם תוצאה של כדורים פסיכיאטרים, שלמרות שהתוצאה שלהם זהה לשוק חשמלי ולכריתת אונה, הניקיון שבמתן כדור מביא נחת רוח לעוסקים בדבר. 
לחלק הבא