הגיבורים החדשים - פרק רביעי – אנשי זאב, חלק ג'

לתחילת הספר
לחלק הקודם

כל ההסברים ההיסטוריים והדיון השונים על המקורות שהביאו לכניסת אנשי הזאב לתוך תרבות המערב, אינם משיבים על השאלה הבסיסית הבאה – מדוע במהלך המאה ה19 והמאה ה-20 אנו רואים התפשטות כה גדולה של היצור המסוים הזה. בספרות העתיקה ישנו מגוון רחב של יצורים דמויי אדם ובני אדם משני-צורה, ועם זאת אנשי הזאב הפכו לדמות שכיחה הניצבת, לצד הערפדים, בקטגוריה נפרדת מהליץ', האוד, הטרול, הגובלין והגרגויל. בחלק זה ברצוני להציע תשובה אפשרית לשאלה זו.

למרות שברבות השנים ניתנו לאנשי הזאב תכונות שונות ומגוונות, הפיכתם לזאבים או לדמויות הנמצאות בין זאב לאדם, היותם רגישים לכסף, או מושפעים על ידי קמיעות כגון הטאליסמן. היותם תוצר של כישוף, או של הסכם עם השטן, או של נשיכה על-ידי איש זאב אחר, ישנה תכונה אחת שהיא ייחודית לאנשי הזאב ומבדילה אותם מערפדים, מזומבים ומשאר היצורים הפנטסטיים של תרבותנו.

תכונה זו היא הדו-פרצופיות של אנשי הזאב. ערפדים, לדוגמה, או גיבורי-על מופיעים לעיתים כבני אדם המסתובבים בתוך חברת בני האדם, אבל זו אינה זהותם האמיתי אלא רק תחפושת. לעומתם, אנשי הזאב הם תמיד, בראש ובראשונה בני אדם ורק אחר-כך, בשעת ליל או בליל ירח מלא, הופכים ליצור הקרוי 'איש זאב'. במובן זה, הזהות ה"אמתית" של אנשי הזאב אינה איש הזאב, אלא האדם שהופך אליו, ולעיתים הזאב.

כפי שראינו בחלק הקודם, התקופה שבה החלה ההתעניינות הגדולה באנשי זאב הייתה בסוף המאה ה19 ותחילת המאה ה20. כאשר אנו בוחנים תקופה זו תחת האספקלריה של שאלת הדו פרצופיות, עולה תמונה מעניינת ביותר.

במובנים רבים, ניתן להתייחס לחצי השני של המאה ה19 כ'עידן הדו-פרצופיות'. מצד אחד זו הייתה תקופה של נימוסים והליכות נוקשים ביותר, ומצד שני הלילות נתמלאו בתאוות בשרים וצריכה של סמים שונים. מצד אחד העולם המערבי חווה התעוררות דתית חדשה ואינטנסיבית ומצד שני הוא הלך והפך חילוני. תיאוריות כלכליות שונות יצרו את בעלי ההון החדשים והפכו את החברה כולה לקוטבית במבחינה חברתית-כלכלית, כאשר מצד אחד הילכו האדונים החדשים במודל הג'נטלמן ומצד שני מעמד הפועלים החדש עבד בחרפת רעב תמידית.  המציאות החדשה הזו גם השפיעה על היחס אל המעמדות הישנים – מצד אחד נותר כבוד ויראה כלפי האצולה הישנה, אך מצד שני מבחינה כלכלית לא ניתן היה למצוא הבדל בינם לבין העשירים החדשים (הנובו-רישים).

דו פרצופיות זו שהייתה על גבול הסכיזופרניה התרבותית באה לידי ביטוי גם בספרות. שתי יצירות מהתקופה משקפים זאת באופן מצוין. בשנת 1886, הסופר רוברט לואיס סטיבנסון שמספר שנים קודם לכן זכה לתהילה בזכות ספר ההרפתקאות הימי שלו "אי המטמון", פרסם את הספר "המקרה המוזר של ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד".

בספר זה סדרה של רציחות איומות ברחובות לונדון מובילות לחשיפה של מדען מנומס ומכובד בשם ד"ר ג'קיל אשר זיקק במעבדתו סם מיוחד ששחרר אותו מכבלי הנימוס והתרבות והפך אותו למר הייד – יצור קטן ונאלח שהיה חופשי  לבצע את החטאים הרבים שאדם בעל שם לא מסוגל לעשותם. למרות שיצירות המודרניות של הסיפור מר הייד מתואר כיצור מגודל ומפלצתי, בספר הוא דווקא רזה ומיובש כמעט ודמותו מזכירה את מה ששנות השבעים והשמונים של המאה ה20 יזהו כנרקומן.

היבט הנרקומן בא לידי ביטוי בעוד אופנים בספר. ד"ר הייד במהרה הופך למכור לסם הזה ולמרות מאמציו להיפטר מההרגל הוא מוצא את עצמו חוזר לשימוש בסם הזה שוב ושוב, בכל פעם במינונים גדולים יותר, עד שמר הייד משתלט עליו לחלוטין.

בנוסף, ישנו הקשר לסם החדש שהתפשט בעולם המערבי בקרב החברה האינטלקטואלית באותה תקופה – הקוקאין. סטיבנסון עצמו, כמו הוגים רבים מהתקופה אהבו את הסם הזה באופן מיוחד וראו בדמות הנחשפת אצל המשתמש בו, עם השחצנות שלה ותחושת העליונות המרוקנת שהוא מייצר, כיציאה לאור של הזהות האמתית של האדם שהחברה, עם חוקיה הנוקשים, מנסה לדכא. במובן זה היצירה על ג'קיל והייד היא גם אזהרה מפני הצד השני של המטבע הזה – היבט ההתמכרות לסם ואובדן הזהות העצמית נחשף שם באופן התואם יותר לאופן שבו אנו מזהים את השימוש בסם הזה אחרי מאה שנה של ניסוי חברתי בו.

יצירה נוספת שנושאה הוא הדו-פרצופיות החברתי בתקופה היא הספר "תמונתו של דוריאן גריי" משנת 1890, אותה כתב המחזאי והאושיה החברתית אוסקר ווילד. ברומן זה שמקבל השראה רבה מסוגת הרומן הגותי, בחור צעיר ויפה זוכה לדיוקן שלו שלוכד את נעוריו ואת יופיו. דוריאן מבקש משאלה שיופיו יישמר כבציור ובעבות זאת חל הפיך בחייו – בעוד שהוא נשאר צעיר ויפה - הציור משתנה בהתאם לחייו. העלם ממשיך לחיות חיים של הוללות ופריצות ומכלה את ימיו במרדף אחר תענוגות החיים; יינות, בשמים, אומנות ואופיום. בזמן שהוא מבלה את ימיו בחצי האפל של העיר הציור הופך להיות אפל ומצולק בעוד דמותו נשמרת בצעירותה.

ההנחה המובלעת כאן היא שחטאי הנשמה נחרטים על הגוף. ושאלמלא הכישוף, דרך החיים הנהנתנית של גריי הייתה מכלה אותו מבחוץ כשם שכילתה אותו מבפנים. בהיעדר ה"מחיר" הזה הוא לא יכול היה לשמור על מראית העין שלו וארך חייו היה מכלה אותו. לבסוף החיים האלה, עם המרדף העקר שלהם אחר הנאות הגוף מובילים אותו אל השעמום הבלתי נמנע. הוא מאבד את הטעם בהנאות החיים ומתוך כך הוא מאבד את הטעם בחיים עצמם.

במקביל לביטוי הספרותי של דו הפרצופיות של החברה בתקופה זו, הפילוסופיה גם היא ניסתה להתמודד עם השאלה הזו. בשנת 1876, פרדריך ניטשה, אז סטודנט צעיר, פרסם מחקר גדול על האבולוציה של הטרגדיה ביוון הקלאסית. הספר "הולדת הטרגדיה" מתאר את התהליך שעברה הטרגדיה היוונית מראשיתה כשירה מתפרצת, דרך הפיכתה עם השנים ליותר ויותר 'שכלתנית' ופרוזאית ועד להפיכתה לפילוסופיה בדמות הדיאלוגים של אפלטון. ניטשה מסביר את התהליך הזה כמאבק בין שני כוחות קמאיים בתוך החברה היוונית – היסוד הדיוניסי והאפוליני. היסוד הדיוניסי הוא החייתי, הפראי – הכוח המתפרץ של הטבע בתוך האדם. לעומתו, היסוד האפוליני הוא היסוד המתורבת המסביר את עצמו ומנסה להבין את העולם תוך התרחקות מהטבע.

כמו כל יצירה היסטורית טובה, ניטשה לא דיבר רק על העבר של תרבות המערב, אלא גם על ההווה שלה. בחברה של זמנו, ניטשה ראה כיצד התרבות מדכאת את היסוד החייתי והאנושי שבאדם לטובת הזיוף המתורבת של האדם בחברה המודרנית. ניטשה קורא מתוך הספר לאימוץ של ההיבט החייתי – לשחרור החיה שבתוכנו עם כל הפראיות הפואטית שהיא מכילה.

צורה זו של ניסיון להסביר את הכוחות המנוגדים שבאדם ולשחרר את האותנטיות שלו, קיבלה הסבר "מדעי" יותר ביצירתו של זיגמונד פרויד. כבר בפרסומיו הראשונים פרויד מתאר את במנה האדם כמורכב משני היבטים נפרדים אך מקבילים – המודע והתת מודע. בעוד הראשון הוא צורתו החיצונית של האדם והצורה הנגישה לתודעתו שלו, השני מכיל את הרצונות והתשוקות המדכאות המתחבאות בתוכו ומניעות אותו מבלי שהוא מכיר בהן.

בשנת 1923, פרויד פיתח את הרעיון הזה למטפיזיקה שלמה של הנפש. בספרו "האיד והאגו" פרויד מחלק את נפש האדם לחלקיה השונים. האיד הוא החלק הלא מודע החייתי והלא מרוסן של האדם אשר אלמלא היותו מרוסן על ידי הסופר-אגו, "שומר הסף" של הנפש, האדם היה תוצר מוחצן של החיה שבתוכו עם תשוקותיה ויציריה המטונפים. מתוך המאבק הפנימי הזה נולד האגו ויוצא לעולם, והוא הדמות של האדם החיצונית אשר חציה חיה וחציה אדם מתורבת, חציה מודעת וחציה לא.

אל תוך תמונות אלו של האדם כיצור דו-פרצופי, אשר חציו חיה של יצרים ותשוקות וחציו בן תרבות ממוסד, קל לראות כיצד אנשי הזאב נכנסים לתוך התמונה. מבחינה תרבותית אנשי הזאב הם התוצר המיתולוגי של תמונת העולם הזו. הזאב שבאיש הזאב הוא הצורה הטהורה ביותר של החיה שחבויה בתוך כולנו. 
לפרק הבא

העיר, פרק ארבע עשרה - ווינה

לתחילת הספר

המסע שלנו מביא אותנו אל העולם החדש, שלחר המהפכה הצרפתית לאחר עידן הנאורות ועידן נפוליאון. דומה היה שעתה על כל העולם 'לעדכן' את עצמו אל המודרנה; אך מעבר זה לא היה מובן מאליו. כמו בכל תקופה, כוחות שונים הניעו את ההיסטוריה. נגד כוחו של נפוליאון, שדחק את אירופה לקראת העולם החדש, היו כוחות חזקים לא פחות שניסו להשיב את הגלגל לאחור.

עיר הבירה של העולם הישן הייתה וינה, בירת האימפריה האוסטרו-הונגרית. לאורך המאות האחרונות העיר הייתה בשלטונה של שושלת הפסבורג אשר, כדרך העולם הישן של דיפלומטיות בין אצילים ונישואין בתוך המשפחה, הצליחה לקשור קשרי נישואין עם השושלות השולטות בפרוסיה, רוסיה ובריטניה.

נחזור לרגע לווינה של אמצע המאה ה18 ותחילת ה19 - לעיר שבה אפשר היה בכל רגע למצוא יותר נציגים של האצולה האירופאית מאשר בכל מדינות אירופה יחדיו. כל אצילי אירופה החזיקו בבתים בעיר, והעיר שקקה מהרעש המופלא של השיגעון החדש – המוסיקה הקלסית. כל אציל החזיק במלחין ותזמורת כסמל סטטוס אשר אפשר להשוותו למטוס פרטי כיום.

הייתה זאת תקופתו של יוזף היידן, שנטל את הקלילות של מוסיקת הרנסנס האיטלקית של ושילב בה את הגישה הרצינית של סגנון הבארוק הגרמני; כך יצר משילוב זה את מה שאנחנו קוראים היום המוסיקה הקלסית. היידן היה יוצר של העולם הישן - כלומר, הועסק כל חייו על-ידי אציל אחד אשר הזמין ממנו את כל היצירות שלו.

 מציאות אחרת התקיימה אצל חברו הטוב של היידן – וולפגנג אמדאוס מוצרט. אי אפשר היה להתעלם מכישרונו המופלא של מוצרט; ועם זאת, הוא נאלץ במשך כל חייו לרדוף אחר משקיעים שונים. יצירתו הייתה גולת הכותרת של כל אולם קונצרטים, וכולם רצו בחברתו; ועם זאת, הוא היה עני מרוד בתקופות ארוכות בחייו הקצרים (35 שנה). לעומתו, מוזיקאים בני זמנו - כמו סליירי ודיתר פון דיתרסדורף,- אשר ההיסטוריה קבעה אותם כשוליים לעומת הענק שקרא לעצמו אמדאוס, חיו חיים של נחת וביטחון כלכלי ונהנו מכמה פטרונים במקביל.

עם זאת, אין מוזיקאי ווינאי שיכול לשקף את המעבר מהעולם הישן לעולם החדש כמו לודוויג בטהובן. הוא החל את דרכו בווינה כפסנתרן מופלא, והיה לתקופה קצרה תלמידו הלא ממושמע של היידן. במהרה החל ליהנות מתמיכתם של משפחות אצולה שונות, ובראשן הנסיך לישנאוסקי, אשר היה לו לפטרון המרכזי.

אודיטוריום בווינה, גוסטב קלימט

בטהובן החל את דרכו היצירתית בצורה פחות או יותר שמרנית. שתי הסימפוניות הראשונות שלו נתפסו כמוזיקה קלסית במיטבה - למרות שהיום רואים בהן גם התנסות וחדשנות שלא נמצאו באותה תקופה; אך לגבי בני זמנו הן היו פשוט יצירות נפלאות, שרוממו את בטהובן לכינוי "מוצרט הבא".

עם עליית נפוליאון, בטהובן - שהיה בן למשפחה גרמנית ממעמד הפועלים - ראה בו תקווה לשוויון ודמוקרטיה, להפלת המשטר הישן של אצילים ומשרתים. בבואו לכתוב את הסימפוניה השלישית שלו, שהייתה שונה לחלוטין מכל סימפוניה שנכתבה עד אותה תקופה, הוא קרא לה "נפוליאון". עם זאת, ערב אחד, כאשר בטהובן שמע שנפוליאון הכתיר את עצמו לקיסר החדש, הוא מיהר לרוץ לכתב העט של הסימפוניה ולשנות את שמה ל'אירואיקה', או 'הגבורה'. להפתעתו (ולזעמו) של בטהובן, היצירה לא התקבלה בסבר פנים יפות על ידי הזקנים של ווינה: היא נתפסה כניסיונית מדי, כאמוציונלית מדי, ובקיצור – כרומנטית מדי. זקני העיר לא השכילו לשמוע ביצירה זאת – כפי שלא השכילו לשמוע בתותחיו של נפוליאון – את תנועתו הבלתי פוסקת של גלגל הזמן, אשר בישר את סופו של העידן הישן ותחילת המודרנה.

בטהובן, לעומת זאת, שמע היטב את הבשורה החדשה. מגרמניה ופריז החלו להופיע גישות חדשות של רוסו ושל וולטר, של גיתה ושל שילר, אשר קראו לאמנות לשמש סופה רועשת של רגשות - בין השאר כתגובה נגד השכלתנות המופרזת של הנאורות. בטהובן הפך להיות המלחין של התקופה החדשה, עם יצירות כמו הסימפוניה החמישית (שבמינימליזם האלים שלה וודאי נשמעה לקהל הווינאי כמו רוק כבד), הסימפוניה השישית (אשר התבססה על שירת הציפורים כתמה מרכזית, ושיקפה את היחס הרומנטי אל הטבע) ולבסוף, הסימפוניה התשיעית - ששברה את כל החוקים המוכרים של המוזיקה והציבה פוגה במקום שבו הייתה אמורה להיות מוזיקה קלילה לריקודים, וכן תנועה חמישית שהכילה שירת מקהלה (אין לתאר את החדשנות שסימלה שירת מקהלה מחוץ לכותלי הכנסייה) - אשר, במקום שיר דתי, שרה את שירו החילוני של שילר 'החירות'.

הרבה לפני מדונה של ימינו, בטהובן המציא את עצמו מחדש כאמן מודרני ארבע פעמים. בין השאר, הוא הוסיף את התואר 'פון' לשמו, וטען שהוא בנו הממזר של פרידריך מלך פרוסיה. היום אפשר לתאר אותו כאחרון המוסיקאים הקלסים וראשון הרומנטיקנים, אך גם כמבשר המודרנה ואפילו כפוסטמודרניסט הראשון. אחרי בטהובן נוצרה האקסיומה המוכרת שלפיה שאמנות צריכה לחדש את עצמה בכל עת: אנו רואים זאת כמובן מאליו שהאמנות צריכה לשאוף לשבור את מסגרותיה ולחרוג מגבולותיה; אבל ללא בטהובן, שינוי זה היה בלתי נתפס.

למרות השפעתו הגדולה של בטהובן על אופייה של האמנות שבאה אחריו, מי שעיצב את אירופה אחרי שנפוליאון שינה את פניה לנצח היה הנסיך והדיפלומט מטרניך האוסטרי, אשר לאחר הניצחון על נפוליאון זימן לווינה את 'הקונגרס הווינאי' - שהיה מורכב מכל משפחות האצולה של אירופה - במטרה להשיב את הסדר על כנו.

הקונרס בווינה

בבמשך חודשיים הם רקדו, שתו והתדיינו בניצוחו של מטרניך, הקונגרס הפך לבדיחה בעיני הציבור, שראה כיצד האצילים מחליטים על גורל אירופה בין כוסות יין לוואלס, עם הפסקות ארוכות לצפייה בבלט צרפתי או באופרה איטלקית. וינה כולה שקקה חיים, בתי האצולה הוארו במשך כל הלילה במעין מסיבה בלתי נגמרת, והרחובות התמלאו במרגלים שונים שחיטטו בזבל במטרה למצוא מכתבים דיפלומטיים כלשהם.

למרבה הפלא - ובמה שיכול להיחשב כשיעור גדול לדיפלומטיים שלנו היום - הקונגרס היה הצלחה. גבולותיה של אירופה צוירו מחדש, תוך שמירה על כבודם של בעלי האינטרסים השונים: האימפריה האוסטרו-הונגרית, פרוסיה, רוסיה ובריטניה. שווייץ, שנפוליאון המציא אותה פחות או יותר, נשארה עומדת, ובלגיה זכתה להכרה. השיטה שהקונגרס פעל לפיה הייתה שאיפה להשבתו של הסדר הישן, תוך התחשבות במצב הנתון. פרוסיה, לדוגמה, הייתה מחולקת למעל למאתיים נסיכויות קטנות; נפוליאון צמצם מספר זה לעשרים וחמש פרובינציות מנהליות, ומטרניך וחבריו הסכימו על ארבעים וחמש יחידות נפרדות.  היחס לצרפת היה חשוב יותר מהשינויים המנהליים: הנה קמה לה אימפריה שפלשה לכל שכנותיה, ורק בעזרת שילוב הכוחות של כל האומות יחדיו (ובעזרתו של סבא חורף הרוסי) הצליחו להפיל אותה. למרות זאת, מטרניך התעקש לכבד את צרפת בשולחן המשא ומתן. היא זכתה להחזרת גבולותיה ולאוטונומיה מכובשיה, והעיר פריז הושבה לידיהם של אזרחי צרפת (נשווה זאת ליחסו של העולם לגרמניה שלאחר מלחמת העולם הראשונה, שהוביל למשבר כלכלי עולמי ולבסוף למלחמת העולם השנייה) קונגרס וינה הצליח לייצר מציאות של שלום אירופאי למאה השנים הבאות - והוא עשה זאת באלגנטיות של ריקוד אצילי.

העיר וינה הייתה אחת הערים המשפיעות ביותר על ראשית המאה העשרים. נציג לדוגמה מורה אחד מהאוניברסיטה של ווינה בשם פרנץ ברנטאנו. הוא היה מרצה לפילוסופיה של ההכרה ועיקר עבודתו נעשה בתחום של ההשפעה של האינטציונליות של ההכרה, מתוך הבנה פיזיקליסטית של נפש האדם. אך הוא לא ראוי שנזכיר אותו כאן לא רק בשל מעמדו בפילוסופיה, אלא בעיקר בגלל הרשימה המכובדת של תלמידיו שעיצבו את העולם המודרני כפי שאנו מכירים אותו היום.

בין תלמידיו של ברנטאנו היו אדמונד הוּסֶרְל, אבי הפנומנולוגיה והוגה חשוב בזרם האקזיסטנציאליסטי בפילוסופיה; גוטלוב פרָגַה, אבי הפילוסופיה האנליטית, שהמציא את תחשיב הפרדיקטים שבו כתובות עד היום שפות התכנות; רודולף שטיינר, אבי הגישה האנתרופוסופית לחינוך; כריסטיאן פון ארנפלס שפיתח את שיטת הגשטלט בפסיכולוגיה; זיגמונד פרויד, שהמציא את הפסיכואנליזה – וכן עיתוני יהודי בשם בנימין זאב הרצל – חוזה מדינת ישראל.

החל מן הגבולות של העולם המוכר לנו היום, לאופן שבו אנו מבינים את תפקידה של האמנות בחברה, לגישות הפילוסופיות והפסיכולוגיות השולטות היום, ועד למדינת ישראל – אנו חיים בעולם שהוא וינאי באותה מידה שהוא מודרני או פוסט מודרני.