יום שני, 12 באוקטובר 2015

טיול משפחתי - היום השני 02.10.2015 - שיט לטירת שילה

מלוזאן יצאנו באנייה ששטה לאורך החוף הצפוני מזרחי של אגם ז'נבה. משמאלנו עיירות ציוריות חלפו להן מנומנמות בזו אחר זו, משמאלנו ניתן היה להבחין בין גוונים של אפור את ההרים הגבוהים. חשבתי על הרומן שלי "מון בלאן" ועל כך שאני צריך לסיים אותו. הרוח הקרירה הכתה בפנינו עד שהשמש מעלינו נשכחה לחלוטין.
בלא יכולת לשאת עוד את הנוף המופלא הזה ואת הקור על פנינו, נכנסנו לתוך חדר המבואה של האנייה שחשף דרך רצפת זכוכית את מנגנון האנייה. נדהמתי לראות על המנוע את בקבוקי הזכוכית הקטנים של שמן זהוב ושקוף שהוצבו הפוכים מעל כל ציר של המנוע, שומרים אותו לנצח בתנועה החלקה והמושלמת שלמדנו לצפות מדברים שווייצרים. הם נראו כמו בקבוקי קריסטל של קוניאק המשקים קברניט זקן שהשנים הרבות על הים לא נגעו בפניו.
האגם הזה הוא הרבה דברים להרבה אנשים, אבל בשבילי זה האגם הרומנטי. זה האגם אשר לחופיו שוכנת ווילה דיודאטי, בה התגוררו לתקופה הלורד ביירון עם רופאו הנאמן ד"ר פולידורי, ביחד עם פרסי ביש שלי וזוגתו הטרייה מרי וולסטונקראפט (לימים מרי שלי). זה האגם שלחופיו הם קראו זה לזה אגדות עמים גרמניות והזו וחזו את ספרות העתיד שבה האגדה והרומן ייפגשו. בווילה ההיא יכתוב ד"ר פולידורי את סיפור הערפדים הראשון בספרות המערב, ויוליד את הז'אנר העשיר הזה, ומרי וולסטונראפט תכתוב את הרשימות הראשונות של מה שעתיד להיות יצירת המופת שלה "פרנקנשטיין", ספר המדע בדיוני הראשון והאזהרה הראשונה בספרות מפני כוחם ההרסני של המדע והטכנולוגיה.
בלא יכולת להתאפק יצאתי שוב אל הקור,  הפעם לבדי והבטתי על רצועת החוף המזדחלת, פה ושם שחפים חלפו במעוף איטי מעלינו וברבורים צפו במקום שבו המים עוד רדודים, ממסגרים גלויות של קיטש למשפחה. פתאום הבחנתי מאחורי באיש זקן שעמד והתבונן בנוף. לפי בגדיו יכולתי להסיק שהוא לא מקומי ולא אחד מלקוחות המחלקה הראשונה של האנייה שישבו בנוחות בסיפון מעלינו. במבט שני הבחנתי שהוא בוכה.
זה לא היה בכי של כאב, לא בכי עגום בשום צורה, אלא בכי כזה שנובע מחוסר היכולת של הגוף וההכרה מלהכיל את האירוע. אולי הוא פשוט תמיד חלם לצאת לשיט הזה, שנאמר עליו שהוא היפה בעולם, לא ניתן לדעת. אבל בשבילי הוא היה שם מוצף מהתרגשות בגלל שלפני ארבעים שנה, אולי חמישים, הוא היה פה, ביחד עם אשתו, בדיוק כמו שאני כאן עכשיו עם אשתי, ושבמהלך השנים הם שניהם הבטיחו זה לזו שישובו לכאן, אולי אפילו לספינה המסוימת הזו. ושעכשיו, לבדו, הוא מגשים את ההבטחה הזו.
לאחר ניסיונות מרובים, הצלחנו לתפוש שולחן במסעדה של האנייה. אני רק רציתי משהו חם, הזמנתי קפוצ'ינו ושאלתי את בתי מה תרצה, להפתעתי היא ביקשה שוקו, מוכיחה לחלוטין שהיא מבינה יותר טוב ממני מה מתאים לאווירה הזו. הקפוצ'ינו היה דוחה והשוקו היה כל כך חם שעד שהצלחנו לקרר אותו בשביל הילדה האנייה הגיעה אל התחנה שבה רצינו לרדת - טירת שילה.
הטירה הזו ידועה כאתר נפלא לבקר בו - טירה ימי-בנימית בסגנון תקופת הצלבנים, אבל בשבילי זו הייתה הטירה אשר, בעקבות טיול במרתפיה, ביירון כתב את הסונט שלו על טירת שילה:

ETERNAL Spirit of the chainless Mind!
  Brightest in dungeons, Liberty! thou art,
  For there thy habitation is the heart—
The heart which love of thee alone can bind;
And when thy sons to fetters are consign’d—        5
  To fetters, and the damp vault’s dayless gloom,
  Their country conquers with their martyrdom,
And Freedom’s fame finds wings on every wind.
Chillon! thy prison is a holy place,
  And thy sad floor an altar—for ’twas trod,        10
Until his very steps have left a trace
  Worn, as if thy cold pavement were a sod,
By Bonnivard!—May none those marks efface!
  For they appeal from tyranny to God.
 
 לימים הוא ירחיב את הסונט הזו ליצירה ביוגרפית של אותו נזיר בשם בוניבאר, תחת השם "האסיר משילה", יום יבוא ואתרגם אותה.
בתכנית המקורית התכוונו להיכנס לטירה וליהנות מסיור בחדריה העתיקים, לראות את בתי הכלא העתיקים ואת חדי הנסיכות, אבל השעה הייתה כבר חמש וחוצמזה - תמיד כדאי להשאיר משהו ששווה לחזור בשבילו. וכך, לאחר שאמרנו שלום לצריכי הטירה ולספינתנו ולקבוצת התיירים האחרונה שהצליחה להספיק לסיור האחרון של היום יצאנו להמשך דרכנו.
ידעתי את הכיוון הכללי שעלינו לקחת אבל כאן ניצבתי בפני שאלה: מהטירה היו שתי דרכים החוצה: הגדולה, דרך גשר ואל כביש ראשי שכבר ניתן היה לראות שהוא מוביל למסבאה חמימה - תחנה חשובה בכל טיול. ועוד שביל שטן, שבנקל ניתן היה לחשוב שהוא מוביל לאיזה מחסן של גננים או שירותים ציבוריים או לסתם איזה כלום קטן בשולי הדרך. הפלאפון שלי החליט שזה זמן טוב להיכשל בהפעלת הGPS ונאלצתי לקבל החלטה של הרגע, כאשר כל מה שהיה לי לעבוד איתו זה צילום לווין של המקום שראיתי לפני חודשיים כשתכננתי את המסלול. זכרתי שיש כביש ראשי ונוח ושיש שביל נוסף שאמור להביא אותנו עד למונטריי, דרך טיילת פרחים. האם זה היה השביל הזה? אם כן האם לא היה אמור להיות איזה סימון על הדרך? איזה שלט שדרכו השביל ישוויץ ביעדו בגאווה למבקרים. ואולי לא, אולי דווקא לא! אולי - השביל הזה נועד ליודעי דבר ולא להמונים. 
"נלך מכאן" אמרתי לאשתי והחוויתי לעבד השביל הקטן. היא הביטה בי במין מבט שאומר בשבריר שנייה "אתה בטוח?" ו"הכלת לאיבוד - נכון?"
ירדנו בשביל. לא טעיתי.