הנשמה של צ'ייקובסקי, מתוך 'אגדות אמתיות'

אם היינו יכולים לבקר את המלחין הרוסי הגדול פיוטור איליץ' צ'ייקובסקי בשנת 1888, היינו מוצאים אותו באחוזתו הגדולה, כותב את הסימפוניה החמישית שלו. אם היינו פוגשים אותו בשנה הזו, היינו פוגשים באדם מבוגר שהצלחתו מבוססת ומוכרת על ידי העולם כולו, היינו פוגשים אדם שליו שיודע להתעלם ממבקריו ולשמוח במעריציו. אם היינו פוגשים בצ'ייקובסקי בשנת 1888 לא היה לנו שום מושג כמה קשה הייתה דרכו להצלחה וכמה קשים עוד יותר היו חייו לאחר ההצלחה.

כבר כילד, פיוטר הקטן, היה שונה משאר הילדים; הוא לא אהב להשתולל בחוץ ולהתלכלך, ולא משחקים של ספורט וסיפורי מלחמה. הוא היה ילד עדין רגיש מאוד ונטה לבכות מכל דבר קטן. לפעמים נדרשו שעות רבות להרגיע אותו.

שתי אהבות גדולות היו לו בילדותו: אמו היקרה יותר מכל, והמוסיקה. כבר בגיל צעיר היה מקשיב בהנאה לאמו מנגנת בפסנתר הקטן בסלון ומתמוגג מהתרגשות מהמנגינות המופלאות שאצבעותיה העדינות הפיקו.

אביו לא אהב בכלל את רצונו של המלחין הצעיר להיות מוסיקאי מקצועי. באותן שנים ברוסיה המוסיקה נחשבה עיסוק לנשים, תחביב לגברים ומקצוע של זרים.
שהפך הילד לנער אביו החליט לשלוח אותו ל"בית הספר למשפטים של הצאר" – מוסד גדול ומכובד שנועד להפוך נערים צעירים לגברים רציניים שעובדים בעבודות רציניות כמו עריכת דין ופקידות ממשלתית.

לבה של אמו נכמר להפצרותיו של הנער להישאר לצידה, אבל היא האמינה גם כן שעם הכנסות ממוסיקה אי אפשר להקים בית ומשפחה. ביום הראשון ללימודים היא נסעה איתו בכרכרה המשפחתית אל עבר בית הספר והסבירה לו שהמקום אליו הם נוסעים הוא פנימייה שהנערים ישנים בה כל ימות השבוע ונוסעים לבקר את משפחותיהם רק בחגים.
פיוטר הצעיר בכה ובכה כל הנסיעה, הוא לא פחד מהלימודים הקשים ולא מהילדים האחרים, הוא פשוט לא רצה להיות רחוק מאמו האהובה למשך כל כך הרבה זמן.

שעה ארוכה היא עמדה לצדו מחוץ לבית הספר וניסתה להסביר לו שזה הדבר הנכון בשבילו, אבל הוא לא היה מוכן לשמוע. אחרי שהיא נישקה אותו נשיקה אחרונה לשלום ועלתה חזרה על הכרכרה היא ציוותה על הנהג להאיץ בסוסים. כשהביטה לאחור, ראתה את בנה הצעיר מנסה לשווא לרוץ אחרי הכרכרה בוכה וקורא לה.
"זה היה היום הכי עצוב בחיי" נזכר המלחין הגדול שנים אחרי-כן.

הפנימייה הייתה מקום נוקשה מאוד והלימודים בה נמשכו מהבוקר עד הערב, שישה ימים בשבוע. רק ביום ראשון היה צ'ייקובסקי הצעיר חפשי לנגן על הפסנתר. למרות הקשיים העלם סיים את הלימודים בהצלחה וכבר עם שחרורו בגיל 19 זכה למשרה מכובדת כפקיד ממשלתי.

הנשמה היא דבר מוזר מאוד, גם אם כל העולם אומר לי שאני צריך להיות במקום מסוים,  ואפילו אם אני מנסה לסביר זאת לעצמי – הנשמה יודעת מה שהיא רוצה, יותר מכל הנשמה יודעת מתי היא לא נמצאת במקום שבו הייתה רוצה להיות.

פיוטר עבד כאדם מבוגר, הובטח לו שהמשרה שלו בטוחה ושאם יתמיד בה יוכל לעבוד כפקיד ממשלתי מכובד עם גיל הפרישה. הוא עבד קשה אבל לא נהנה משום רגע בעבודה, אפילו לא מהרגע שבו מקבלים את המשכורת. כדי לפצות על החוסר הזה שחש בנשמתו היה מבזבז את כל כספי המשכורת שלו על אוכל שתייה והימורים. דברים, שבגלל שהם יכולים לספק הנאה רגעית, יכולים לגרום לאדם להרגיש לרגע שהכול בעצם בסדר.

יום אחד, אביו של פיוטר שהגיע לביקור ומצא את הבחור הצעיר עייף וחולה מרוב בילויים. מי האב הבין את הטעות שעשה לפני שנים כה רבות. "טעיתי", הוא אמר לבנו, אתה לא צריך להיות פקיד ממשלתי למרות שזו עבודה רצינית ובטוחה, אתה צריך לעסוק במוסיקה.

בדיוק באותו הזמן נפתח לראשונה הקונסרבטוריום למוסיקה של אנטון רובינשטיין. רובינשטיין היה מלחין בעל השכלה גרמנית שהחליט להביא את הציבור הרוסי למקצועיות בתחומי המוסיקה השונים (נגינה, הלחנה וניצוח) לרמה הגבוהה שהעולם המערבי הגיע אליה.

צ'ייקובסקי נרשם ללימודים בהיסוס, תחילה הוא שמר על עבודתו הבטוחה ולמד בקונסרבטוריום רק בזמנו הפנוי, אבל במהרה הוא הבחין כמה נשמתו פורחת ובוערת בקונסרבטוריום ואיך היא דועכת וכבה כשהוא עוזר את מרכז הלימודים והולך לעבודה. לא עבר זמן רב וצ'ייקובסקי עזב את עבודתו המשעממת ופנה ללמוד מוסיקה במשרה מליאה.

כעבור מספר שנים הוא סיים את לימודיו בהצטיינות ואף זכה לעבודה כמלחין מקצועי במוסקבה. גם אז דרכו להצלחה לא הייתה קלה, למרות שהקהל אהב אותו, המבקרים לא הרפו ממנו, המבקרים הרוסיים אמרו שהוא מערבי מדי והמבקרים המערביים אמרו שהוא רוסי מדי, המבקרים המודרניים אמרו שהוא שמרני מדי והמבקרים השמרניים אמרו שהוא מודרני מדי, בקיצור אף אחד לא היה מרוצה. ואם אף אחד לא היה מרוצה – איך צ'ייקובסקי בעצמו יהיה מרוצה?

תחילה הוא היה נעלב ונפגע מהביקורות הקשות וניסה לכתוב יצירות שספקו את המבקרים אבל אז הוא שנא את המוסיקה שהוא כתב יותר מכולם. לבסוף הוא הבין שמה שהוא צריך להוציא לעולם זה לא סגנון רוסי או גרמני, מודרני או מסורתי – אלא פשוט את עצמו, הוא צריך פשוט להקשיב לנשמתו שלו ולתת לה לשיר דרך התווים.

למרבה ההפתעה מהרגע שהוא החל לעשות כך וכתב את המוסיקה שהוא הרגיש, לא רק שהוא יצר יצירות מופלאות שהוא אהב בעצמו, אלא גם הקהל אהב את היצירות שלו וגם המבקרים שיבחו אותו. לא עבר זמן רב וצ'ייקובסקי היה למלחין המצליח והמפורסם ביותר בכל רוסיה, ולמלחין הרוסי המפורסם בעולם.

האם כל ההצלחה הזו הפכה אותו למאושר? לא ולא. הסיבה לכך הייתה שככל שהיה יותר מפורסם, כך החל לחשוש יותר ויותר שסודו יתגלה. איזה סוד? לצ'ייקובסקי היה סוד אחד שהוא שמר עמוק בלבו ולא גילה לאיש מלבד לחבריו הקרובים ביותר.

רוב הבחורים בעולם רוצים למצוא אישה, להתחתן ולהפוך לגברים מכובדים שלובשים חליפה ולוחצים ידיים חזק מדי. אבל, כפי שכבר למדנו עליו עד כה, צ'ייקובסקי לא היה כמו רוב הגברים בעולם. הוא לא רצה להתחתן, ובכלל הוא לא רצה אישה. במקום חליפות ונשים צ'ייקובסקי אהב ללבוש שמלות ולאהוב גברים.

היום אנחנו כבר יודעים שכל אחד מאתנו נולד עם אהבה בלבו ושלכל אחד ואחד יש מושא שונה לאהבה הזו וזכות מלאה למצוא אהבה בעולם: יש גברים צעירים שאוהבים נשים צעירות, ונשים מבוגרות שאוהבות גברים צעירים, יש נשים רזות שאוהבות גברים שמנים וגברים שמנים שאוהבים נשים עשירות. ויש גם נשים שאוהבות נשים וגברים שאוהבים גברים. כי באהבה אין נכון ולא נכון, כל עוד שני האנשים השונים אוהבים אחד את השני, אך אחד לא יכול להגיד להם מה מותר ומה אסור באהבה. כי גם אם כולנו שונים זה מזה ואוהבים אנשים שונים זה מזה, האהבה שאנחנו מרגישים בלב היא תמיד זהה.

אבל ברוסיה הצארית של המאה ה19, למרות שהיו הרבה גברים שאוהבים גברים, זה עדיין נחשב דבר מה שיש להתבייש בו ולהסתיר אותו מכולם. אנשים שסודם היה מתגלה היו מיד מנודים מהחברה, מאבדים את עבודתם ולפעמים אפילו נשלחים למאסר.

כך, ככל שצ'ייקובסקי הפך מפורסם יותר ויותר הוא חשש יותר ויותר שמא סודו יתגלה. לבסוף הוא החליט לעשות מעשה. במכתב שהוא כתב לאחיו הוא אמר: "החלטתי להתחתן עם אישה! עדיין לא מצאתי אישה, אבל החלטתי להתחתן."

לא עבר חודש וצ'ייקובסקי מצא את עצמו מתחת לחופה לצד אנטונינה מיליוקובה, אישה משוגעת שהתאהבו בו כשהיה בקונסרבטוריום ועקבה אחריו מאז, בהמתנה להזדמנות הזו בדיוק. השניים התחתנו ויצאו לירח דבש. אבל ברגע שאנטונינה ביקשה ממנו לתת לה נשיקה, בחילה עלתה בגרונו של צ'ייקובסקי. הוא מיד הבין את הטעות המרה שהוא עשה וברח לביתו, משאיר אותה מאחור עם שפתיה הקפוצות. זו הייתה הפעם האחרונה שהשניים נפגשו.

אז צ'ייקובסקי הבין סוף סוף את השיעור שכל חייו ניסו ללמד אותו. הוא הבין שהנשמה יודעת את מקומה, שאי אפשר לסגור מוסיקאי במשרד אפור ואי אפשר לגרום ללב לאהוב את מה שהלב לא אוהב. שאי אפשר לתקן את הנשמה ושבעצם – לא צריך.

וכך אנו מוצאים אותו בשנת 1888,רגוע ושליו בבית האחוזה שלו מטייל, מארח, מנגן וכותב מוסיקה. זה לקח לו חמישים שנה אבל סוף סוף הוא זכה לאושר הגדול של להיות שלם עם עצמך.

אבל איך הוא יספר זאת לכולם? הרי 'איך להיות מאושר?' זו אחת השאלות הגדולות ביותר שיש בעולם והנה צ'ייקובסקי מצא את התשובה. אסביר זאת בשפתי שלי, בשפתה של הנשמה שלי – במוסיקה! וכך הוא התיישב לכתוב את הסימפוניה החמישית שלו שהנושא שלה היה הסוד שלו. אם יצא לכם להקשיב לסימפוניה הזו, תוכלו לשמוע איך היא מתחילה עצובה ומפחידה והופכת לקשה ומסובכת ואיך, ככל שהיא מתקדמת, היא מתחילה להראות סימנים של תקווה ולבסוף אפילו ניצחון ושמחה.

מבקר בתרבות - קונצרט בסימפונית

הסדרה החדשה של "אופוס 31" יוצאת לדרך והפעם ביקורת על קונצרט "אהבה" של התזמורת הסימפונית ירושלים, בניצוחו של פדריק שזלאן, שהתרחש בחנוכה בתאריך המופלא 12.12.12.

כמדי חודש, ניצלתי את הנחת הוועד של מקום עבודתי ויצאתי עם אשתי וסבתי לקונרצט בסימפונית ירושלים. אחרי שבפעם הקודמת הכנר שון לי העיף את הקהל באחד הביצועים המרשימים לקונצ'רטו לכינור של צ'ייקובסקי, מיותר להגיד שהיו לנו ציפיות גדולות במיוחד.

הקונצרט התחיל, כראוי למדינת היהודים, בהדלקת נרות חנוכה וניגון של "מה עוז צור" לשירת הקהל. באופן אישי אני סולד מהשיר הנ"ל, אבל היה בהחלט משהו משעשע בחבורת בני התרבות הזו ששרה בהתרגשות רליגיוזית "לעת תכין מטבח מצר המנבח".

לאחר מכן נוגנה היצירה הראשונה של הערב: האוברטורה ל"רומיאו ויוליה" מאת צ'ייקובסקי. היצירה הייתה מרגשת ועדינה כיאה לקוקסינטל הרוסי שהלחין אותה, ושליטתו של המנצח בתזמורת הוכיחה לנו שאין ספק שמדובר באחד המנצחים המצויינים שהסימפונית הביאה עלינו. היצירה המסויימת הזו, מתאימה במיוחד ליום שכותרתו "אהבה" שכן התימה הדומיננטית שלה נוגנה באינספור סצינות נשיקה לוהטת בקולנוע, בטלוויזיה (בין השאר בסדרות מופת כמו "פינקי והמוח" ו"סאות' פארק"), ואפילו במשחק המחשב The Sims זו המנגינה המנוגנת בכל נשיקה לוהטת של הפיקסלים המשוטטים האלה. במילים אחרות, אפשר ללא ספק להגיד שבעולמנו המודרני, היצירה הזו לא פחות קשור לאהבה מהיצירה השייקספירית שהיא מבוססת עליה.

אבל לאחר מכן קרה דבר נורא. בעוד אנחנו מוחאים כפיים ליצירה שזה עתה נגמרה, עלתה לבמה זמרת המצו-סופרן ג'ניפר הולוואי. היא לבשו משהו יקר ועל צווארה ניצנץ לו משהו יותר יקר. שאגת הגברים בגיל העמידה שהאיצו את מחיאותיהם לנוכחותה, אישרה שאין ספק והנה עומדת לפנינו גבירה שאלמלא כבודה כזמרת אופרה, הייתי מואיל לקרוא לה MILF.

היצירה שהיא ביקשה לבצע הייתה מספר (אינסופי עד מוות) של שירים של רוברט פרוסט אותם הלחין לא אחר מאשר פדריק שזלאן המנצח שעד לפני מספר שניות שיבחנו את כישרונו כמנצח ואילו עכשיו ביקשנו בליבנו שייקרו לו דברים שלא יאה להעלותם על הדף. בכל יום לומדים משהו חדש. השיעור להיום הוא: ישנם מנצחים טובים שהם מלחינים... פחות טובים. (אגב, בטהובן היה מנצח נוראי והוא השניא את עצמו על כל תזמורת שנאלצה להתמודד איתו).

כמה מילים על רוברט פרוסט. פרוסט היה משורר אמריקאי מודרני ששיריו מזוהים על ידי השפה הפשוטה שלהם ומהמבנה שלהם החופשי מחריזה ומשקל מסורתיים. למרות ההשוואה המתבקשת לחברו עזרא פאונד, שירתו של פרוסט איננה אליטיסטית ומתחכמת אלא היא שואפת לבהירות של תוכן הנקי מהתייפיפויות של משורר. מסיבה זו, אגב, הוא אהוד ביותר על מורות אנגלית שלא מסוגלות לפענח מטאפורה בלי "מדריך למורה" לידן.

הקדמתי בדברים אלו על פרוסט כדי להסביר מדוע שירתו מעמידה מכשול גדול עבור המלחין. היעדר המשקל והחריזה מזמין לחן שגם הוא משקף זאת, במידה מסויימת. אך אל דאגה, כמיטב המסורת העכשיווית במוסיקה הקלאסית, שזלאן פתר בעייה זו על ידי כך שהמוסיקה שלו נשמעה כמו סדרה של תווים שנוגנו זה אחרי זה בלי קשר כלשהו זה לזה, להבדיל ממגנינה.
כדי לשמור על איזשהו קשר עם התוכן המילולי של השירים המולחנים, הוא השתמש בטכניקה המוכרת לנו מהמוסיקה הכנסייתית של ימי הביניים, רק בלי הקדושה והקונוטציות לפדופיליה. לפי טכניקה זו, כאשר המילה אותה שרים היא "גבוה" הזמר מעלה את קולו לטון גבוה. בקיצור טכניקה שמייצרת מוסיקה בלתי נסבלת שאין פלא שהיא נזנחה ברגע שמלחינים למדו לעשות מוסיקה יפה (האירוע  המכונן לשינוי זה היה "אורפיאוס ואורידיצ'ה" למונטוורדי, עכשיו בביניין האופרה בתל אביב).

במקור שזלאן הלחין את השירים לפסנתר בלבד ואף הופיע יחד עם ג'ניפר הולוואי עם השירים האלה, אך זו הייתה הפעם הראשונה שהם תוזמרו לתזמורת שלימה.

כמה מילים על אקוסטיקה. ישנה תופעה בעבודה עם סאונד הקרוייה "Ducking Down" (לא מצאתי מקבילה עברית ראוייה). לפי תופעה זו, כאשר שני כלים מנגנים באותו הטון, הכלי הדומיננטי יותר מכסה ומעלים את הצליל הפחות דומיננטי. זו הסיבה שבאס במועדונים מנוגן במרווחים שבין הקיק של התופים. מלחינים בדרך כלל מתגברים על תופעה זו על ידי הקצאת ערוצים שונים לכלים שונים, המשלימים זה את זה במקום להילחם זה בזה. באופרה (או בשירים מולחנים לצורך העניין) בדרך כלל אין בעייה כזו מכיוון שזמרות האופרה, עם ה... ריאות החזקות שלהן, מסוגלות להתעלות מעל לתזמורת שלמה בקולן.

אבל זה לא היה המקרה שלפנינו. הזמרת המכובדת התגלתה כ... משהו שקורא תווים ומשמיע אותן, להבדיל מזמרת, שבעקבות התופעה האקוסטית שתיארתי זה עתה הופיעה ונעלמה חלופות לנגד אזנינו משל הייתה טלפון נייד במנהרה בשנות התשעים. 

זה היה נורא. השילוב הזה של הלחנים העייפים והשירה המתישה מילאו אותי בתחושת מיאוס שהייתה מלווה באינסוף מבטים בשעון. לרגע ניסיתי לשכוח היכן אני נמצא וקרוא את השירים של פרוסט שחולקו לקהל, אבל - לך תקרא שירה כשגברת צווחת לך באוזן.

לאחר מסע הייסורים הזה שנמשך עשרים דקות של יגון הזמרת סיימה וכל הקהל (מלבדי) מחא לה כפיים. הרבה כפיים. כל כך הרבה כפיים שהנורא מכול התרחש - הדרן! כפמיניסטית בימי הביניים, לא נותר לי אלא לשבת ולהמתין שהעידן הזה ייגמר. מחאו כפיים שוב ואז סוף סוף הייתה הפסקה.

לאחר מכן נוגנו קטעים מתוך האהבה המכשפת של דה-פאייה , מלחין ספרדי מודרני המשלב מוסיקה קלאסית עם השפעות עממיות ומוכיח שדווקא אפשר לעשות מוסיקה קלאסית במאה העשרים מבלי שהיא תישמע כאילו כנר שכח את הכינור שלו בבית אז הוא בחר להסתפק בחתול ומסורית במקום.

לאחר מכן היא חזרה ושרה קטעים מהאופרה "כרמן". אופרה קלילה ופופולארית שלא-מי-יודע-מה ידועה בדרישות שלה מהמצעות שלה, מבחינה ווקאלית. אבל זה לא אומר שהגברת הנכבדה לפנינו לא לנסה לשחק... בעוד אני מביט במחוות השחקנית/זמרת הזו לא יכולתי שלא לחשוב על הקריירה של מאט לבלאנק, בשלב הזה אני חושב שהבנתי מה קורה פה. נדמה היה שלגיברת יש כסף, לפי ענק היהלומים השחורים של היה לה הרבה כסף. שאלתי את עצמי - האם ייתכן שהיא תמיד חלמה להיות זמרת אופרה ולכן היא שילמה לסימפונית על ההופעה? או שמא מדוברת בתורמת גדולה שהתנתה את תרומתה בשירה. אינני יודע. לא פניתי לאף אחד כדי לאושש או להפריך את התיאוריה הזו. 

שעה לפני חצות - כשלוש שעות אחרי שהאירוע-בן-שעתיים הזה התחיל - יצאנו מהאולם, בדרך אל האוטו, לא יכולתי שלא להבחין בשתיקה ששררה בנינו, הייתה זו דומייה של חברים ליחדיה אחרי היתקלות קשה, זה היה כמו להקשט שאחרי ששמת קלטת ווידאו לחברים וגילית שאמא ואבא הקליטו את עצמם ולא - לא כשהם היו צעירים ויפים. 

שיהיה ברור. אני אוהב מאוד את הקונצטים של הסימפונית ופוקד אותה בכל פעם שהם לא מצליחים למלא אולם והם משחררים כרטיסים במחיר מוזל.
נתראה באירוע התרבות הבא.