כדי לזכור

כדי לזכור את השואה
תקראו שיר מארץ רחוקה,
תראו סרט בשפה שלא שמעתם,
תרעו בשדות שאת ריחם לא ידעתם.
תבקרו בכפרים 
בספרים של זרים.
אל תתקעו בתוך אותן שש שנים באירופה
שאל תוך קטסטרופה הרהיבו מוסר מנוון.
אל תסתכלו על אותן התמונות של עולם 
שראה חלומות בצבע ומציאות בשחור ולבן.
תזכרו, גם ההיסטוריה טועה.
במיוחד כשנכנס בה קצת טעם של דם.
כדי לזכור את השואה,
צריך רק להיות בנאדם.

נגד השיטה - מתוך "אל מול פני התהום"

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום' 

בפרק הקודם דנו ברעיון השיטה, על מובניו השונים, וראינו את הצורות השונות לאושש שיטה ואת הקשיים שכל צורה מצורות אלו מעלה. עם זאת דיון על השיטה לא יהיה שלם אם לא נשלים אותו דיון על ההתנגדות לשיטה, באופן כללי.  

כאשר אנו ניגשים לבנות שיטה, או אפילו תכנית לשיטה. שתי התנגדויות שונות אך קשורות מופיעות לפנינו ודורשות מאתנו לחדול מיד מעבודתנו. כל אחת מההתנגדויות האלה, באופן מעניין, קשורה לטראומה שונה של המאה העשרים.

ההתנגדות הראשונה טוענת שאי אפשר לבנות שיטה כזו, שהאבסורד שולט במציאות ואי המובנות של החיים מונעת מאתנו להגות בהם בצורה קוהרנטית. התנגדות זו הופיעה בצורתה המוגמרת, לא במקרה, לאחר מלחמת העולם הראשונה עם ההתמודדות עם ההשלכות של הלחימה החדשה. אך היו לה מקורות קדומים יותר.

כדי לעמוד על טיבה של האי מובנות הזו אנו יכולים לפנות ליצירותיו של ג'וזף קונרד, כפי שהיא נתפשה בתקופה זו של ראשית המאה העשרים. "לב האפילה" הוא סיפור אשר המספר שלו מודה בעצמו שאינו כשיר לספר אותו, השאלות שהסיפור מעלה אינן נהירות לקורא כשם שהן אינן נהירות למספר. איננו יכולים למצוא מובן לביטוי המפורסם שמסכם את הספר - "האימה... האימה..." בגלל שלא ניתן למצוא מובן לביטוי הזה. משום שלא ניתן למצוא מובן, במלוא מובן המילה, לדבר.

ההתנגדות השנייה היא שאסור לבנות שיטה כזו. בעוד ההתנגדות הראשונה היא אפיסטמולוגית באופייה והיא נוגעת להיעדר היכולת להגיע למצב של מובנות, ההתנגדות השנייה היא אתית באופייה וניתן למצוא את שורשה כתוצאה ישירה למלחמת העולם השנייה.

אחרי הזוועה האנושית הזו, אחרי ההפצצה על לונדון, אחרי היטלר ודכאו ואושוויץ, אחרי פרל הרבור והירושימה ונגסקי, אחרי והפריצה לנורמנדי, אחרי סטלין וסטלינגרד וסולז'ניצין, השאיפה לבניית שיטה שכל הסתכלות תהייה כפופה אליה, קיבלה אופי דיקטטורי שדוחה את הפרט ואת זכותו לאוטונומיה אישית.

הסופר וויליאם ס. בורוז, יכול להוות לנו דוגמה להתנגדות הזו לדיכוי מצד המערכת. חייו, כפי שהם באים לידי ביטוי ביצירותיו, הם מאבק כנגד הדיכוי של החוק, של הצנזורה, של הקהילה השמרנית של שנות החמישים, של ההטרוסקסואליות של המערכת, והמאבק שלו כנגד מערכת הכפייה של ההתמכרות לסמים.

באשר לקושי הראשון, ניתן לומר שאמנם העמימות והאבסורד הינם תנאים שאי אפשר להתעלם מהם, אך גם לעמימות ולאבסורד חייבים להיות להם תנאים מקדימים המאפשרים את קיומם – אם ההכרה אינה יכולה להבין את המציאות בשלמותה, האין זה נותן משנה תוקף לשאלה "מדוע איננו יכולים לעשות זאת?". מערכת אינה יכולה להתעלם משאלת העמימות, אבל היא יכולה להכיל את העמימות, או את תנאי העמימות בתוכה.

באשר להתנגדות השנייה, אקדים ואומר שאיני מתכוונן לכפות דבר. איני יכול לכפות דבר. כל אדם חופשי לחשוב על מה ואיך שהוא רואה לנכון וכל אחד חפשי לראות בדברי מה שהוא רוצה.

אין כאן כוונה לבנות חומה אלא דרך. אמנם, תהא אשר תהא כוונתי, בהינתן כלי, כל אחד יכול להשתמש בו כפי שהוא רואה לנכון. כך אפשר לקחת את רעיונותיו של מרקס ולבנות איתם גולאגים, או את רעיונותיו של אדם סמית ולבנות מהם מנגנון שיעבוד פיננסי. לגרזן אין ערך מוסרי בין אם הוא מכה בעצים או בראשים. מה אשמה הדרך אם צועדים עליה חיילים?

אחרי הסיסמאות היפות והמשפטים הארוכים אסיים חלק זה בהתוודות. המערכת אותה אני מבקש להציג איננה משוללת מכפייה במידה שהייתי רוצה להציג אותה, והיום, לאחר שביליתי שנים בבנייתה, אני מוצא את עצמי, כמתוך הרגל, נופל לתוכה. גם אני שואף לחירות, וכתיבתה של המערכת הזו בדפים אלו, היא גם ניסיון שלי להשתחרר ממנה. להשתחרר ממנה על-ידי שאשחרר אותה ממני, על-די שאתן לה לחיות את חייה בעולם. אינני מבקש להעמיד מבנה ולשכון בתוכו אלא לבנות מבנה שבעזרתו אוכל להתקדם הלאה.

לפרק הבא

זיכרון בערפל

איך הגענו לכאן? זאת השאלה שכולנו שאלנו את עצמנו כשהגענו. לא בקול, כמובן, כאן לא שואלים שאלות בקול. אבל בלב, כל אחד מאתנו וודאי שאל בלבו כיצד הוא הגיע לכאן.

לפני מספר שבועות, מנהל המפעל שלנו אסף את כולנו ואמר לנו שבתאריך הזה והזה עלינו להתאסף בתחנה המרכזית בירושלים ושמשם נלך לבקר במוזיאון השואה. אף אחד לא האמין לו. כיצד אפשר לסגור פתאום מפעל שלם? אמנם, תנובתו של המפעל, חפצי יודאיקה מכסף, קַטְנה בשנים האחרונים. אומרים שהקיטון נבע מכך שבאירופה וארצות הברית מתנהלת מלחמה כלכלית, אמרו גם שעוד מעט גרמניה תכבוש את יוון. אבל מה לכלכלת העולם ולנו?

"אל תדאגו" אמר לנו המנהל, "זו תהיה חופשה בתשלום". אף אחד לא האמין לו. היום, המשכורות שלנו מודפסות על ידי מכונות ואלה מופעלות על-ידי כרטיסים, אם לא יעברו הכרטיסים במכונות, כיצד תדענה אלה לשלם?

בבוקר המיועד נאספנו כולנו בתחנה המרכזית בירושלים. לא האמנתי שהמנהל יצליח לגרום לכולם להגיע, אבל כולם היו כאן; עובדים פשוטים ומנהלים זוטרים כאחד, עובדי כפיים ובעלי משרד. מפאת הקור, היו כולם מכונסים בתוך מעיליהם ומהנהנים זה לזה לשלום, לבל יצטרכו למשות ידיהם מחיק כיסי המעיל וללחוץ זה את ידו של זה. למרות העבר המשותף, למרות הפנים המוכרות, אחווה לא הייתה שם.

נתבקשנו לעלות על הרכבת הקלה הנעה לאורך שדרות הרצל. לרכבת היו שני קרונות בלבד. לפני שהתחלנו לנוע לקראתה ראינו חבורה של חיילים צעירים רצה במהירות לעבר הרכבת, דוחפת אותנו ואת שאר הנוסעים לכל עבר. כך נוצר מצב שבו הקרון הקדמי כמו נשמר לחיילים ואילו אנו, ביחד עם נוסעים אחרים, נאלצנו להידחס יחדיו בקרון האחורי.

הקרון, לפי מספר המושבים שהותקנו בתוכו, לא אמור היה להכיל יותר משישים אנשים. אבל אנחנו נדחסנו לתוך הקרון בזה אחר זה עד אשר לא ניתן היה לראות את רצפת הקרון. לידי עמדה אישה צעירה ובזרועותיה תינוק. רציתי לזוז לאחור על מנת לאפשר לה ולתינוקה מעט מרחב, אך אדם זקן שעמד מאחורי נזף בי על כך. דרך ההמון יכולתי לראות את הקרון הקדמי העמוס בחיילים. לא יכולתי להימנע מלחשוב על כך שהקרון שלהם מרווח יותר.

חודש ינואר היה קר במיוחד וחלונות הקרון היו סגורים ואטומים. בחור צעיר, שלא יכול היה לשאת את המחנק, ניסה לפתוח חרך בחלון לצדו, אך פעולה זו נבלמה עקב זעקות רמות מצד הנוסעים המבוגרים. זה היה הניסיון האחרון להחדיר אוויר לקרון. אחריו נותרנו כולנו עומדים ומצפים בדומייה שהרכבת תגיע ליעדה.

מפעם לפעם הייתה הרכבת עוצרת בתחנה ודלתותיה נפתחו. אך, במקום שהקרון יתפנה מנוסעים, הוא רק המשיך להתמלא ואנו, שחשבנו שלא נוכל להידחס יותר, גילינו שאנו יכולים גם יכולים.

המחנק והדוחק ערפלו את חושי ולרגע חשבתי שאתעלף, אך, באותו הרגע, ריח עז חדר אל אפי. התינוק ככל הנראה רוקן את מעיו לחיתולו. כל הרחמים והחמלה שחשתי כלפי אמו נעלמו כלא היו ויחד עם אחרים שלחתי מבטים מלאי זעם ומשפט כלפי האם.

כשהרכבת נעצרה בתחנה ליד הר הרצל מיהרנו לצאת החוצה לאוויר הפתוח, רק כדי לגלות שהשמיים נפערו מעלינו ברעם כבד וגשם החל ממטיר. מפקדם של החיילים צעק להם למהר אל עבר האוטובוס, שבדיוק עצר בתחנה לא רחוקה, והם החלו לרוץ כמוכי אמוק אל עבר האוטובוס, זועקים "עצור!" ומקללים זה את זה בחיוך אווילי. אנו, שלא היינו מורגלים בנסיעה ברכבת הקלה, נעצרנו לשאוף את האוויר הקר וכך נותרנו כולנו מביטים באין אונים בעוד ההסעה היורדת אל המוזיאון עזבה אל מחוזה בלעדינו.

הגשם התגבר והמנהל שלנו, שידענו שהיה קצין בצעירותו, אסף את כולם סביבו. הוא הסביר שההסעה הבאה תגיע רק בעוד עשרים דקות ושאנו יכולים, במקום לחכות בגשם, ללכת אל המוזיאון ברגל, הליכה שאמורה לקחת עשר דקות בלבד. כך מצאנו את עצמנו קפואים ורטובים, מתכנסים איש איש בתוך מעילו ומטלטליו בידיו הולכים מטה במורד ההר בעוד הגשם והרוח חודרים את עצמותינו.

תחבתי את ידי בכיסי מעילי ובמבט מושפל התחלתי הולך יחד עם עמיתי לעבודה. איש לא דיבר בזמן הצעדה. המנהל האיץ בנו למהר ואנו השבנו בשתיקה. שתקנו בזמן שנעלינו רמסו את הדרך וספגו את מי השלוליות, שתקנו בזמן שמעילנו הפכו ספוגים וכבדים ושתקנו כשראינו את אוטובוס ההסעה השני חולף על פנינו.

כשירדנו לכיוון המוזיאון החל ערפל כבד מכסה אותנו. חשתי כיצד הירידה מטה הופכת אט אט למישור, אך רק כאשר רגלי פגעו בשוגג במדרכה וכמעט ונפלתי אל האספלט הלח, ידעתי שעלי לתקן את צעדי, ולנקוט משנה זהירות. כך הלכנו בתוך האוויר החלבי הסמיך, איננו יודעים לאן אנו הולכים. היו מאתנו שכבר החלו, באותו השלב, לתהות לא רק לאן אנו הולכים, אלא גם מאין באנו. חשבתי, מה הוא גורלו של אדם שלא יודע מאין בא ולאן הוא הולך?

לבסוף יכולנו לראות כיצד, מתוך הערפל, מופיע שער ברזל ענק שבשיפוליו צורות מעוקמות של תיל. הלכנו דרכו בראש מושפל ואף נוטף. "עוד מעט נגיע", אמרתי לחברי והבל הפה שלי הסמיך את הערפל בְּאֶדָיו.

הגענו לכיכר גדולה אשר בעיבורה החיצוני היו באות ומתחלפות מוניות ושאר כלי רכב בגדלים שונים. כל רכב פלט מתוכו את נוסעיו ויצא לדרכו. מהזווית הזו, ניתן היה להבחין כיצד מתחלקים הבאים למוזיאון לשניים. האנשים המחייכים והזקופים אשר פנו ימינה לבניין המנהלה היו, ככל הנראה, עובדי המוזיאון. ואילו אנחנו ואחרים כמותנו, שנגזר עליהם לבקר במוזיאון ביום חרפי כל כך, פנו שמאלה אל הכניסה המרכזית.

בתוך חדר המבואה הגדול, שאדם מתגמד בתוכו נוכח עמודי הבטון הכבדים, עמדנו בשקט מתענגים על המחסה מהגשם ועל מערכת החימום. צחקנו זה עם זה נוכח השלוליות הגדולות שהשאירו מעילנו הנוטפים.

באותו הרגע ראיתי כיצד מחלקים את כל באי המוזיאון לקבוצות ולכל קבוצה כזו מצמידים מדריך. אנו זכינו למדריכה צעירה וצחקנית שביקשה שנעמוד סביבה ובירכה אותנו לשלום. בזמן שהיא דיברה אלינו ראיתי כיצד עינה פוזלת לעבר היציאה. ניכר היה שנימוסיה מסווים את העובדה שהיא מחכה שתיכנס הקבוצה הבאה.

הבטתי על הקבוצות האחרות. היו שם דוברי גרמנית ודוברי רוסית ואפילו קבוצה של גברים מבוגרים עוטי שחורים שעל צווארו של כל אחד מהם התנוסס צלב גדול עשוי כסף ומעוטר בזהב ואבני אודם. מה להם ולמקום הזה? שאלתי את עצמי.

קבוצת החיילים נכנסה לפנינו ברעש והמולה ומיד אחרי-כן קרא המנהל שלנו "קדימה!" ודחק בנו שנצא מהמבואה החמה ונלך אל עבר המוזיאון עצמו.

רציתי להמשיך לעמוד ולהפשיר אך לתדהמתי ראיתי כיצד התרגלו העובדים למלא אחר מילותיו של מנהלם וכולם, בצייתנות מפליאה, החלו הולכים.

עם כניסתנו למוזיאון פגשה אותנו תמונה גדולה ומשוללת צבעים שבה נראו אנשים רבים הולכים יחד ברחוב. ראיתי את המעילים ואת כובעי הקסקט שלהם. איזו תפירה, איזו מלאכה, חשבתי, עם מלבושים כאלה לעולם לא יהיה לי קר. אבל היום הבגדים כמו תפורים ברוק וגם אם קנית אותם חדשים, כבס אותם פעמיים ותראה כיצד צבעם דוהה וצורתם אובדת. אלה לא היו הבגדים בתמונה, להם היו מכפלות ובטנות כפולות, כפפות עור, אפודות צמר ומכנסי כותנה עבים. לא, לאנשים האלה לא יהיה קר.

"לא עושים עבודה כזאת יותר", אמרתי לחברי לידי, והמנהל שילח ש' ארוכה ושורקת לעברנו והשתיק את השיחה שעוד לא החלה. המדריכה שלנו דיברה ארוכות. ברור היה שהיא מכירה את הנושא. רציתי לשאול אותה על הבגדים אך באזני עוד הדהדה שריקתו של המנהל.

בהמשך המוזיאון ראינו תמונה של ילד קטן שידיו מורמות בכניעה, בדומה לידיו של הילד החרדי ההוא מההפגנה שהייתה בירושלים לפני מספר ימים. הבטתי סביב; קבוצות של חיילים, כמרים ותיירים גרמנים, איטלקים, רוסים ואפילו אסיאתיים היו שם, אבל חרדים לא היו שם. וודאי זה מקרה, חשבתי, אולי יש היום איזה צום גדליה.

החימום במוזיאון היה מצוין. מהר מאוד חזרתי לחוש את קצוות אצבעותיי וכעבור זמן מה אפילו מעילי יבש. רק נעלי נותרו לחות, אבל, למזלי, מצאתי נקודה מסוימת, מול מסך טלוויזיה גדול שהונח על הרצפה, שהייתה בדיוק מתחת לנשיפתו של המזגן ועצרתי שם.

חברי שעמד לידי אמר: "אתה קולט מה זה?", "חמישים ושניים אינטש" השבתי לו בשקט. "ראיתי פה איזה עשרים כאלה" הוא הוסיף ושנינו עמדנו מתפלאים מההשקעה. המדריכה האיצה בכולנו להתקדם ושמחתי על כך שכן התחלתי לחוש ברעב וידעתי שבמקומות כאלה תמיד יש קפיטריה מכובדת. בצייתנות התקדמתי עם כולם. אך זו, המדריכה, לא הפסיקה את דבריה, בכל פעם היא האיצה בנו להתקדם ואז עצרה, האיצה ועצרה.

המוזיאון התפתל כנחש ואנו, כעכברים במעיו, התפתלנו אתו. באחד החדרים עצרתי ליד בור שבתוכו הונחו בפזורה חנוכיות כסף שונות. חלקן נראו כעבודתו של חובבן עם ריקועים רדודים ושיוף עצל, אבל חלקן נראו כמעשה ידי אמן אמיתי.

"אתה רואה?" הפתיע אותי המנהל שניצב לידי, "בגלל זה אנחנו עובדים קשה" הוא לחש ועיניו היו מקובעות על בור החנוכיות.

רציתי לסנן "חשבתי שזה בגלל שאתה גרוש פעמיים", אבל שתקתי. הוא גם שתק ובעיניו ניתן היה לראות שאינו מרוצה מדבר מה. לרגע חשבתי, האם שמע אותי? אבל שפתי נותרו חתומות כשהיו. כך ניצבנו שנינו בדומיה זה לצד זה עד שהמדריכה החביבה ביקשה שנתקדם.

קבוצת ילדים חלפה על פנינו בצעקות רמות. מה הם עושים פה? חשבתי בליבי. המקום היה מלא בתמונות שאני, אם היו לי ילדים, לא הייתי רוצה שיראו. אבל מה אני יודע? אומרים שהיום עם האינטרנט, הילדים האלה רואים הכול מהכול. איזו נשמה יוצאת מעיניים רכות שצופות בזוועה כזו באדישות? אבל, מה אני יודע?

לקראת סופו של המוזיאון ניתן היה לראות את היציאה, ויותר מכך, לשמוע אותה. שם, בחוץ, הגשם והברד הכו ללא רחם.

לקראת היציאה, המדריכה אספה את כולנו סביבה. היא אמרה לנו שמפה נצא לכיוון "יד לילד" וביקשה שנשמור על הליכה כקבוצה אחידה לבל נאבד בערפל. כך יצאנו מהמוזיאון ונכנסנו לתוך מטר אלים של ברד.

הערפל אפשר לראות כמה מטרים בודדים. וגם אם תצלחנה עיניך לזהות דבר בערפל, הגשם והברד יטשטשוהו.  הייתי רעב ויותר מזה הייתי עייף ויותר משניהם יחדיו היה לי קר. אלוהים כמה קר היה לי.

אי שם באופק ראיתי צמרות עצים מציצות מתוך הערפל. הרי לך תמונה. העצים האלה, ניצבים גאים ברוח. מה לברד ולהם? מימיו הקרים רק מחזקים שורשיהם. אפילו הערפל לא יכול להם והם מבצבצים מתוכו בגאון על-אנושי.

בעודי בוהה בעצים ותוהה מדוע לא עשני ברוש, לא שמתי לב שקבוצתי מתקדמת. סליחה, זה הוא שקר. ידעתי שהם הולכים וגם ידעתי לאן. הבטתי בהם דועכים להם אל תוך הערפל, מקובצים כלהקה, מובלים על ידי המדריכה. והמנהל מאספם ככלב רועים. כעבור מספר רגעים כבר לא ניתן היה לראותם בכלל. השבתי מבטי אל העצים. זו הייתה ההזדמנות שלי. כך, בחסות הברד, רצתי היישר אל עבר העצים. גדר נמוכה הפרידה ביני לבניהם ובנקל טיפסתי מעליה. אך, משעברתי אותה, התפלאתי לגלות שהעצים היו נטועים על צלעו של הר בשיפוע גדול. האדמה תחתי הייתה בוצית וחלקה וכל ניסיונותיי לשמור על איזון העלו חרס. במהרה מצאתי את עצמי מועד ומחליק במורד ההר, מנסה לשווא למצוא אחיזה בשורשי העצים שהגשם חשף. מעילי נרמס והוכתם ונקרע. גופי התגלגל ונחבל וידי דיממו. לבסוף נעצרה נפילתי ומצאתי את עצמי שרוע על שפתו של כביש צר.

מוכה וחבול התרוממתי והבטתי ימינה ושמאלה. לאן אפנה? חשבתי וניסיתי לייצב את גופי בעמידה שפופה. לבסוף פניתי שמאלה, או ימינה, אין זה משנה, והתחלתי הולך לאורך הכביש. הגשם כבר לא הפריע לי, גם לא הערפל. כאב חד מנצח כל תחושה של אי נוחות.

לפתע שמעתי את קולו המובחן של מנוע דיזל. עצרתי את הליכתי, זזתי לשולי הכביש, הושטתי ידי החוצה וחיכיתי.

רעשי המנוע התגברו ובמהרה יכולתי לראות את אורותיה של מונית שהגיחה מתוך הערפל. נסיעתה האיטית של המונית גרמה לי לחשוב שהיא מחפשת מישהו, אולי אותי? אך מעט ההיגיון שעוד נותר בראשי הסיק שהיא נוקטת משנה זהירות מפאת תנאיו של מזג האוויר. נהג אחראי שכזה, חשבתי, אינו ישראלי.

המונית עצרה לידי ומבלי להחליף מילים עם הנהג זינקתי למושב האחורי.

"לאן את רוצֶה?" שאל הנהג במבטא אמריקאי מובהק.

"הביתה" השבתי והוא החל לנסוע.

המונית חוממה כהלכה ובמהרה שבה נשמתי לגופי הרועד.

"קר" קראתי לנהג, מבקש להתחיל בשיחה.

"מה?" הוא שאל בעניין.

"קר" חזרתי על דברי בקול רם.

הוא חייך והנהן בינו לבין עצמו וכעבור הפוגה ארוכה אמר: "לא."

"מה לא?"

"לא קר"

"מה לא קר?"

"לא קר."

שתקתי. הוא כנראה חשב שאני מתכוון לחלל המוגן של המונית. לא מצאתי טעם בלהסביר את עצמי.

"תגיד" פנה אלי נהג המונית ומבטנו נפגשו במראה האחורית. "אתה היית באירופה?" הבטתי בו בשקט אך הוא המשיך להפציר בי שאענה. "באירופה אתה היית?"

"הייתי בטורקיה." השבתי בחוסר עניין.

"לא, זה לא נחשב" הוא אמר והמשיך, "ההורים שלי... הם באו מאירופה" מבטו השתהה עלי ומשראה שאיני מתכוון להשיב המשיך "שם... שם היה קר. לא כמו פה, קצת גשם. שם היה קר באמת... אתם הישראלים, כל פעם שיש קצת רוח אתם קופצים וצועקים שקַר. אבל זה..." הוא הצביע החוצה בידו, "זה לא קר באמת... תאמין לי, אני יודע... ההורים שלי, הם באו מאירופה. שם היה קר באמת".