אפוקליפסה / וויליאם ס. בורוז

ספנים ששטו קרוב לחופי טוסקנה שמעו קול זועק מהגבעות, העצים והשמיים: "האל הגדול פן מת!", פן, אל הפאניקה: ההבנה הפתאומית שהכול חי ובעל משמעות. התאריך היה ה-25 בדצמבר, שנת 1 לספירה.

אבל פן ממשיך לחיות בממלכת הדמיון, בכתיבה ובציור ובמוסיקה.

תסתכלו על החמניות של וון גוך, שופעים מחיות יומרנית; תקשיבו לחלילי הפן בג'אוג'וקה.

עכשיו פן מנוטרל. ממוסגר במוזיאונים, כרוך בתוך ספרים, מיוחס לפולקלור. אבל אמנות נשפכת ממסגרותיה לגרפיטי ברכבת התחתית. האם זה יגמר שם?

בחנו הצהרה אפוקליפטית: "דבר אינו אמתי. הכול מותר." – חסאן א סבאח האיש הזקן על ההר.  אין לפרש זאת כהזמנה לסוגים שונים של התנהגות בלתי מרוסנת והרסנית; זה יהיה רק חלק מינורי, אשר ימצה את דרכו בזמנו. הכול מותר משום שדבר אינו אמתי. הכול בכאילו, אשליה, חלום. אמנות.

כשאמנות עוזבת את המסגרת ומילים כתובות עוזבות את הדף – לא רק את המסגרת והדף הפיזיים, אלא את המסגרות והדפים של הקטגוריות שהוקצו להם – מתרחשת הפרעה בסיסית של הסדר במציאות עצמה. ההתממשות המילולית של האמנות.

הצלחה תכתוב "אפוקליפסה" לאורך השמים. האמן מכוון לנס. הצייר רוצה שתמונתו תנוע החוצה מהקנבס עם חיים משל עצמה, תנועה החוצה מהתמונה, וקרע קטן בבד זה כל מה שצריך כדי שאנדרלמוסיה תפרוץ בשצף.

מערכה אחרונה. הסוף. כאן כולנו מתכנסים. האפוקליפסה הסופית הי כשכל אדם רואה את מה שהוא רואה, מרגיש מה שהוא רגיש, שומע מה שהוא שומע.

היצורים של כל חלומותיכם וסיוטיכם נמצאים בדיוק כאן, בדיוק עכשיו, מוצקים כפי שתמיד היו או תמיד יהיו.

חיות חשמלית של רכבות תחתיות, מהר יותר, מהר יותר, מהר יותר, תחנות מטושטשות חולפות.

פן אל הפאניקה מצליף בהמון הצווח, כשמיליון פרצופים מביטים מעלה על השמיים הקרועים:

רדו מהפסים! רדו מהפסים!

הכוכב מתנתק מעוגניו, נישא אל החלל, שופך ערים והרים וימים אל תוך הריק, מסתובב מהר יותר ומהר יותר בעוד ימים ולילות מבזיקים וחולפים כתחנות הרכבת התחתית.

ארובות פין ברזל שופכות ניצוצות כחולים בצחנת אוזון, מנהרות מוחצות וכוססות שיניים של בטון ופלדה, משטחות מכוניות כפחיות של בירה. גרפיטי אוכל דרך זכוכית וברזל כחומצה, אץ לאורך הרקיע בטורנדו של צבעים בוערים.

מדקדקים עם מברשות משי גדולות כדלת מזדחלים דרך וול-סטריט, משאירים מאחוריהם גלויית מזכרת רחבה של הגראנד קניון.

משאיות מים שופכות צבע, ציירים עבריינים חמושים באקדחי צבע צובעים את כל מה וכל מי שנקרה בדרכם.

אמני הישרדות, פחיות צבע מוצלבות על גבם, רימונים על חגורתיהם צובעים את כל מה וכל מי שבסביבה.

כותבי שמיים, מלחמת כלבים, מתנגשים ומתפוצצים.

עמודי טלפון רוקדים במחול חשמלי במערבולת של כבלים מתפצפצים.

פיצוצי ניאון וסופות ציקלון חולפות דרך ערים חרבות.

הרי געש יורקים צבעים מותכים בעוד שקליפת כדור הארץ קורסת ומתבקעת לפיסות של פזל.

מוצרי החשמל הביתיים יוצאים במרד: מכונות חוטפות בגדים מאורחיהם,

שואבי אבק רועמים יונקים איפור ופיאות ושיניים מזוייפות,

מברשות שיניים חשמליות מזנקות לתוך פיות צורחים,

מייבשי כביסה הופכים גנים לכדורי אבק, כלי גינה חותכים דרך מסיבות חצר, משפדים את האורחים, אשר נקצצים לדן על ידי קופיצים יפניים חרוצים.

צמחים דוחים, חסרי צורה, מנופחים מזנקים מעצמותיהם, מכסים מגרשי גולף, בריכות שחייה, מועדונים פרטיים ומשכנים איכותיים.

מאחורי גבי – מהר יותר מהר יותר – אני תמיד שומע – יאללה קדימה – אנרגיה שנרמסה אל תוך – בבקשה הגיע הזמן, סוגרים – מדרכות המדרכות והרחובות על ידי מיליארדי רגליים וגלגלים מתפרצת מבורות ביוב ומנהרות, בוקעת החוצה בעוצמה גועשת תנו לזה לבוא רכבות תחתיות דוהרות מהר יותר ויותר תחנות חולפות בטשטוש. פן מצליף בקהל הצווח בצינורות בוערים. מיליוני פרצופים מביטים מעלה אל הרקיע הקרוע רדו מהפסים! רדו מהפסים! הכוכב מתנתק מעוגניו, דוהר אל החלל, שופך ערים והרים וימים אל תוך הריק מהר יותר מהר יותר.

גורדי-שחקים מגרדים צבעי כחול ולבן מהשמיים, גורסים, מקלפים, צהוב חומצתי ואדום אוכלים דרך גשרים, נופלים לתוך הנהרות משפריצים צבע על מחסנים ורציפים, ודרכים ובניינים. אמנות אמוק מציפה תבניות לא אורגניות, מערבבת תשוקות וברזל זכוכית. קורות פלדה מתפתלות בתאוות מינרלים בוקעות מחיפויי הבטון שלהן, קיר של זכוכית נמס ונשרף בשיגעון דרך מיליארד עיניים מטורפות.

גשרים משליכים מכוניות ומשאיות אל הנהרות, המדרכה רצה קדימה מהר יותר ויותר, אנרגיה שנרמסה אל תוך המדרכות והרחובות על ידי מיליארדי רגליים וגלגלים מתפרצת מבורות ביוב ומנהרות, בוקעת החוצה בעוצמה גועשת.

תנו לזה לבוא.

לכוד בניו יורק מתחת לחיות של הווילג', החלילן מושך את הרקיע מטה.

אבנים קרות שאבדו / וויליאם ס. בורוז

המגלשיים שלי תלויות על הקיר

הדר של דגמים שוטף את האופק הסגלגל שלו

יש לו פרצוף יפה בשביל פרחח

בתים מחודרים אצבעות מלוכלכות

שרק בין הצללים

"חכה לי בסיבוב"

נהר.... שלג.... מישהו עמום דהה בתוך מראה

תשזורת של רוחות מסחר

קור לבן כתחרה העוטפת את עצי הפלפל

הסרט נגמר

הזיכרון מת כשתמונותיהם נקודות שהזמן שחק של

מים מזוהמים מתחת לעצים בערפילי הצל של

נערים עם שחר בקור שדה האדמונית

אבנים אבודות בתוך החדר מעטרות שלוש אמפולות של

מורפיום דמדומים תכולי עיניים מחייכים בין רגליו

אצבעות צהובות כוכבים כחולים לנערים זקורים של שינה

יש חלומות קפואים ואני מתבגר בן עשרה תעביר את זה הלאה

בשר ועצמות שהולנו זמן רב מדי כן אדוני oui oui

המפה האחרונה של קראפ... אגם... קנו... טורנדו ורוד בתוך

קציר ארד מהדהד קריאות טרופיות מפנמה

גדרות עיר לילה אצבעות מתות אתה בתוך גופך שלך

סביב ואולי עור של נער נמתח לקראת משהו

אחר בלונג איילנד הכלבים שקטים.

תפילה לחג ההודיה / וויליאם ס. בורוז

תפילה לחג ההודיה / וויליאם ס. בורוז

לג'ון דילינג'ר בתקווה שהוא עדיין חי.
בוקר חג ההודיה, נובמבר 28, 1986

תודה על תרנגול ההודו ועל
היונה הנודדת, הנועדת
להתחרבן דרך מעיים
אמריקאים בריאים.

תודה על יבשת שלמה לקלקל
ולהרעיל.

תודה על האינדיאנים שסיפקו
קורטוב של אתגר וסכנה.

תודה על עדרי הביזונים  הגדולים
להרוג, לפשוט ולהשאיר
את הגוויות להירקב.

תודה על המחיר על ראשיהם של זאבים ותנים.

תודה על החלום האמריקאי,
לבזות ולסלף עד שהשקרים
העירומים נוצצים החוצה.

תודה על הKKK.

על אנשי-חוק רוצחי-שחורים,
הממששים את חריציהם.

על פוקדות-כנסייה חסודות,
עם פרצופיהם האכזריים, החמוצים, 
המרים ומרושעים.

תודה על הסטיקר שאומר "תהרוג הומו בשביל ישו".

תודה על האיידס של המעבדות.

תודה על תקופת היובש ועל המלחמה בסמים.

תודה על מדינה שבה
לאיש לא מותר לעסוק בענייניו.

תודה על אומה של מלשנים.

כן, תודה על כל הזכרונות — עכשיו יאללה 
תרים את הידיים!

תמיד היית כאב ראש 
ותמיד היית שיעמום.

תודה על גדולת הבגידות האחרונה
באחרון הגדולים שבחלומות האנושיים.

נגד השיטה - מתוך "אל מול פני התהום"

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום' 

בפרק הקודם דנו ברעיון השיטה, על מובניו השונים, וראינו את הצורות השונות לאושש שיטה ואת הקשיים שכל צורה מצורות אלו מעלה. עם זאת דיון על השיטה לא יהיה שלם אם לא נשלים אותו דיון על ההתנגדות לשיטה, באופן כללי.  

כאשר אנו ניגשים לבנות שיטה, או אפילו תכנית לשיטה. שתי התנגדויות שונות אך קשורות מופיעות לפנינו ודורשות מאתנו לחדול מיד מעבודתנו. כל אחת מההתנגדויות האלה, באופן מעניין, קשורה לטראומה שונה של המאה העשרים.

ההתנגדות הראשונה טוענת שאי אפשר לבנות שיטה כזו, שהאבסורד שולט במציאות ואי המובנות של החיים מונעת מאתנו להגות בהם בצורה קוהרנטית. התנגדות זו הופיעה בצורתה המוגמרת, לא במקרה, לאחר מלחמת העולם הראשונה עם ההתמודדות עם ההשלכות של הלחימה החדשה. אך היו לה מקורות קדומים יותר.

כדי לעמוד על טיבה של האי מובנות הזו אנו יכולים לפנות ליצירותיו של ג'וזף קונרד, כפי שהיא נתפשה בתקופה זו של ראשית המאה העשרים. "לב האפילה" הוא סיפור אשר המספר שלו מודה בעצמו שאינו כשיר לספר אותו, השאלות שהסיפור מעלה אינן נהירות לקורא כשם שהן אינן נהירות למספר. איננו יכולים למצוא מובן לביטוי המפורסם שמסכם את הספר - "האימה... האימה..." בגלל שלא ניתן למצוא מובן לביטוי הזה. משום שלא ניתן למצוא מובן, במלוא מובן המילה, לדבר.

ההתנגדות השנייה היא שאסור לבנות שיטה כזו. בעוד ההתנגדות הראשונה היא אפיסטמולוגית באופייה והיא נוגעת להיעדר היכולת להגיע למצב של מובנות, ההתנגדות השנייה היא אתית באופייה וניתן למצוא את שורשה כתוצאה ישירה למלחמת העולם השנייה.

אחרי הזוועה האנושית הזו, אחרי ההפצצה על לונדון, אחרי היטלר ודכאו ואושוויץ, אחרי פרל הרבור והירושימה ונגסקי, אחרי והפריצה לנורמנדי, אחרי סטלין וסטלינגרד וסולז'ניצין, השאיפה לבניית שיטה שכל הסתכלות תהייה כפופה אליה, קיבלה אופי דיקטטורי שדוחה את הפרט ואת זכותו לאוטונומיה אישית.

הסופר וויליאם ס. בורוז, יכול להוות לנו דוגמה להתנגדות הזו לדיכוי מצד המערכת. חייו, כפי שהם באים לידי ביטוי ביצירותיו, הם מאבק כנגד הדיכוי של החוק, של הצנזורה, של הקהילה השמרנית של שנות החמישים, של ההטרוסקסואליות של המערכת, והמאבק שלו כנגד מערכת הכפייה של ההתמכרות לסמים.

באשר לקושי הראשון, ניתן לומר שאמנם העמימות והאבסורד הינם תנאים שאי אפשר להתעלם מהם, אך גם לעמימות ולאבסורד חייבים להיות להם תנאים מקדימים המאפשרים את קיומם – אם ההכרה אינה יכולה להבין את המציאות בשלמותה, האין זה נותן משנה תוקף לשאלה "מדוע איננו יכולים לעשות זאת?". מערכת אינה יכולה להתעלם משאלת העמימות, אבל היא יכולה להכיל את העמימות, או את תנאי העמימות בתוכה.

באשר להתנגדות השנייה, אקדים ואומר שאיני מתכוונן לכפות דבר. איני יכול לכפות דבר. כל אדם חופשי לחשוב על מה ואיך שהוא רואה לנכון וכל אחד חפשי לראות בדברי מה שהוא רוצה.

אין כאן כוונה לבנות חומה אלא דרך. אמנם, תהא אשר תהא כוונתי, בהינתן כלי, כל אחד יכול להשתמש בו כפי שהוא רואה לנכון. כך אפשר לקחת את רעיונותיו של מרקס ולבנות איתם גולאגים, או את רעיונותיו של אדם סמית ולבנות מהם מנגנון שיעבוד פיננסי. לגרזן אין ערך מוסרי בין אם הוא מכה בעצים או בראשים. מה אשמה הדרך אם צועדים עליה חיילים?

אחרי הסיסמאות היפות והמשפטים הארוכים אסיים חלק זה בהתוודות. המערכת אותה אני מבקש להציג איננה משוללת מכפייה במידה שהייתי רוצה להציג אותה, והיום, לאחר שביליתי שנים בבנייתה, אני מוצא את עצמי, כמתוך הרגל, נופל לתוכה. גם אני שואף לחירות, וכתיבתה של המערכת הזו בדפים אלו, היא גם ניסיון שלי להשתחרר ממנה. להשתחרר ממנה על-ידי שאשחרר אותה ממני, על-די שאתן לה לחיות את חייה בעולם. אינני מבקש להעמיד מבנה ולשכון בתוכו אלא לבנות מבנה שבעזרתו אוכל להתקדם הלאה.

לפרק הבא