יום חמישי, 13 בספטמבר 2012

כן, אבל

אֲנִי חָיַב לְהִתְקַדֵּם, כֵּן, אֲנִי  חָיַב,
כֵּן, אֲבָל כָּל בֵּן אָדָם  חָיַב לַעֲבֹד הַיּוֹם,
כֵּן, אֲבָל אִם אֲנִי לֹא אֶחְיֶה אָז בַּשְּׁבִיל מָה?
כֵּן, אֲבָל הִגִּיעַ הַיּוֹם חֶשְׁבּוֹן חַשְׁמַל,
כֵּן, אֲבָל הַיּוֹם יֵשׁ מַשֶּׁהוּ שֶׁאָסוּר לְפַסְפֵס,
כֵּן, אֲבָל הַמְּקָרֵר כְּבָר לֹא מָלֵא כְּמוֹ פַּעַם,
כֵּן, אֲבָל עוֹד מְעַט הֵם יַפִּילוּ אֶת הַפְּצָצָה,
כֵּן, אֲבָל מָתַי בַּפַּעַם הָאַחֲרוֹנָה יָצָאתָ לְחֹפֶשׁ?
כֵּן, אֲבָל הַדֶּלֶק, מָה נַעֲשָׂה עִם הַדֶּלֶק?
כֵּן, אֲבָל מָה רָע בְּבַיִת?
כֵן, אֲבָל בֵּנְאָדַם צָרִיךְ אֲוִיר לִפְעָמִים.
כֵּן, אֲבָל מָתַי הִתְקַשַּׁרְתָּ לְאַבָּא שֶׁלְּךָ?
כֵּן, אֲבָל אִי אֶפְשָׁר לְהַטִּיל סָפֵק בָּאַהֲבָה שֶׁלִּי.
כֵּן, אֲבָל מָה עִם אִשְׁתְּךָ - מָתַי דִּבַּרְתֶּם בֶּאֱמֶת?
כֵן, אֲבָל יֵשׁ דְּבָרִים שֶׁלָּהֶם לֹא צָרִיךְ מִלִּים.
כֵּן, אֲבָל עוֹד מְעַט מִתְּחִלָּה הָעוֹנָה הַחֲדָשָׁה.
כֵּן, אֲבָל זֶה לֹא מָה שֶׁהָיָה פַּעַם.
כֵּן, אֲבָל לְמִי יֵשׁ זְמַן לְהִתָּקַע בְּעָבָר?
כֵּן, אֲבָל מִי שֶׁלֹּא יוֹדֵעַ מֵאַיִן הוּא בָּא...
כֵּן, אֲבָל אֵין לִי מֻשָּׂג לְאָן אֲנִי הוֹלֵךְ.
כֵּן, אֲבָל הַדֶּרֶךְ - זֶה מָה שֶׁחָשׁוּב,
כֵּן, אֲבָל הַדֶּרֶךְ רְצוּפָה בְּדוּ"חוֹת חֲנִיָּה.
כֵּן, אֲבָל לָלֶכֶת זֶה גַּם סוּג שֶׁל סְפּוֹרְט,
כֵּן, אֲבָל מָה עִם הַנֶּפֶשׁ?
כֵּן, אֲבָל לְמִי יֵשׁ זְמַן לִקְרֹא הַיּוֹם?
כֵּן, אֲבָל הַבֶּטֶן, כוֹאֶבֶת לִי הַבֶּטֶן.
כֵּן, אֲבָל מָה עִם מָזוֹן לִנְשָׁמָה?
כֵּן, אֲבָל הַבֶּטֶן כוֹאֶבֶת לִי...
כֵּן אֲבָל מָה עִם הָאַרְנוֹנָה וְהַוָועַד?
כֵּן, אֲבָל כוֹאֵב לִי...
כֵּן, אֲבָל עוֹד לֹא הוֹרִידוּ אֵת שְכַר הַדִּירָה וְהָאַשְׁרַאי.
כֵּן אֲבָל כוֹאֵב...
כֵּן, אֲבָל לִפְעָמִים צָרִיךְ לָדַעַת לְקַבֵּל אֶת הַלֹּא.
כֵּן, אֲבָל...



יום שלישי, 11 בספטמבר 2012

נגד השיטה - מתוך "אל מול פני התהום"


לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום' 
בפרק הקודם דנו ברעיון השיטה, על מובניו השונים, וראינו את הצורות השונות לאושש שיטה ואת הקשיים שכל צורה מצורות אלו מעלה. עם זאת דיון על השיטה לא יהיה שלם אם לא נשלים אותו דיון על ההתנגדות לשיטה, באופן כללי.  
כאשר אנו ניגשים לבנות שיטה, או אפילו תכנית לשיטה. שתי התנגדויות שונות אך קשורות מופיעות לפנינו ודורשות מאתנו לחדול מיד מעבודתנו. כל אחת מההתנגדויות האלה, באופן מעניין, קשורה לטראומה שונה של המאה העשרים.
ההתנגדות הראשונה טוענת שאי אפשר לבנות שיטה כזו, שהאבסורד שולט במציאות ואי המובנות של החיים מונעת מאתנו להגות בהם בצורה קוהרנטית. התנגדות זו הופיעה בצורתה המוגמרת, לא במקרה, לאחר מלחמת העולם הראשונה עם ההתמודדות עם ההשלכות של הלחימה החדשה. אך היו לה מקורות קדומים יותר.
כדי לעמוד על טיבה של האי מובנות הזו אנו יכולים לפנות ליצירותיו של ג'וזף קונרד, כפי שהיא נתפשה בתקופה זו של ראשית המאה העשרים. "לב האפילה" הוא סיפור אשר המספר שלו מודה בעצמו שאינו כשיר לספר אותו, השאלות שהסיפור מעלה אינן נהירות לקורא כשם שהן אינן נהירות למספר. איננו יכולים למצוא מובן לביטוי המפורסם שמסכם את הספר - "האימה... האימה..." בגלל שלא ניתן למצוא מובן לביטוי הזה. משום שלא ניתן למצוא מובן, במלוא מובן המילה, לדבר.
ההתנגדות השנייה היא שאסור לבנות שיטה כזו. בעוד ההתנגדות הראשונה היא אפיסטמולוגית באופייה והיא נוגעת להיעדר היכולת להגיע למצב של מובנות, ההתנגדות השנייה היא אתית באופייה וניתן למצוא את שורשה כתוצאה ישירה למלחמת העולם השנייה.
אחרי הזוועה האנושית הזו, אחרי ההפצצה על לונדון, אחרי היטלר ודכאו ואושוויץ, אחרי פרל הרבור והירושימה ונגסקי, אחרי והפריצה לנורמנדי, אחרי סטלין וסטלינגרד וסולז'ניצין, השאיפה לבניית שיטה שכל הסתכלות תהייה כפופה אליה, קיבלה אופי דיקטטורי שדוחה את הפרט ואת זכותו לאוטונומיה אישית.
הסופר וויליאם ס. בורוז, יכול להוות לנו דוגמה להתנגדות הזו לדיכוי מצד המערכת. חייו, כפי שהם באים לידי ביטוי ביצירותיו, הם מאבק כנגד הדיכוי של החוק, של הצנזורה, של הקהילה השמרנית של שנות החמישים, של ההטרוסקסואליות של המערכת, והמאבק שלו כנגד מערכת הכפייה של ההתמכרות לסמים.
באשר לקושי הראשון, ניתן לומר שאמנם העמימות והאבסורד הינם תנאים שאי אפשר להתעלם מהם, אך גם לעמימות ולאבסורד חייבים להיות להם תנאים מקדימים המאפשרים את קיומם – אם ההכרה אינה יכולה להבין את המציאות בשלמותה, האין זה נותן משנה תוקף לשאלה "מדוע איננו יכולים לעשות זאת?". מערכת אינה יכולה להתעלם משאלת העמימות, אבל היא יכולה להכיל את העמימות, או את תנאי העמימות בתוכה.
באשר להתנגדות השנייה, אקדים ואומר שאיני מתכוונן לכפות דבר. איני יכול לכפות דבר. כל אדם חופשי לחשוב על מה ואיך שהוא רואה לנכון וכל אחד חפשי לראות בדברי מה שהוא רוצה.
אין כאן כוונה לבנות חומה אלא דרך. אמנם, תהא אשר תהא כוונתי, בהינתן כלי, כל אחד יכול להשתמש בו כפי שהוא רואה לנכון. כך אפשר לקחת את רעיונותיו של מרקס ולבנות איתם גולאגים, או את רעיונותיו של אדם סמית ולבנות מהם מנגנון שיעבוד פיננסי. לגרזן אין ערך מוסרי בין אם הוא מכה בעצים או בראשים. מה אשמה הדרך אם צועדים עליה חיילים?
אחרי הסיסמאות היפות והמשפטים הארוכים אסיים חלק זה בהתוודות. המערכת אותה אני מבקש להציג איננה משוללת מכפייה במידה שהייתי רוצה להציג אותה, והיום, לאחר שביליתי שנים בבנייתה, אני מוצא את עצמי, כמתוך הרגל, נופל לתוכה. גם אני שואף לחירות, וכתיבתה של המערכת הזו בדפים אלו, היא גם ניסיון שלי להשתחרר ממנה. להשתחרר ממנה על-ידי שאשחרר אותה ממני, על-די שאתן לה לחיות את חייה בעולם. אינני מבקש להעמיד מבנה ולשכון בתוכו אלא לבנות מבנה שבעזרתו אוכל להתקדם הלאה.

לפרק הבא

יום שני, 10 בספטמבר 2012

פגישה - מתוך 'החיים ביחד'

כשהגעתי לבר לא ציפיתי לפגוש אף אחד. סתם התיישבתי על הדלפק מול החבר-הכי-טוב-שלי-להערב וביקשתי ממנו בירה, חצי - לא שליש. ומשהו קטן בצד. משב קר נגע בי מצד שמאל, הסבתי את המבט שלי לראות את מקור הקור. דלת הבר הייתה סגורה.
לפתע הבחנתי בה יושבת לא רחוק ממני, היא הייתה קפואה ומאובנת ויפהפיה. משהו בשקט הקר של מבטה כבש אותי. מולה הוצבה כוס בירה. חצי, לא שליש.
הרמתי את הכוסית שלי ושפכתי אותה מהר פנימה מאזן את הקור של החוץ עם החום השורף של הפנים. מיד אחרי כן, אמיץ כמו קלישאה, הרמתי את כוס הבירה שלי לעברה ולחשתי כממתיק סוד "לחיים".
היא הנהנה בחיוך עייף ולגמה בשתיקה.
אחרי כן לא דיברנו. כל אחד בקצב שלו לגם מהכוסית שלו. לפתע הבחנתי שאני  מתאים את הלגימות שלי לשלה, כאילו שיש בזה איזה סוג של השתתפות. 
"עוד אחת?" פלחה שאלת הבר-מן את השתיקה. ושנינו, שבאורך פלאי סיימנו את המשקה שלנו יחדיו, אמרנו יחדיו "כן". 
מבט מחוייך התחלף בנינו, הקרח נשבר.
עם הכוס השנייה התחלתי להרגיש את המרפקים שלי מתרככים, וגופי, שנשען עד כה על הדלפק בעזרתם החל נוטה לכיוונה. לשמחתי גיליתי שכתיפה גם היא נתרככה וגופה המאורך החל מתנודד כשיבולת ברוח לעברי. לפני שהזמנתי לשנינו את הכוס הבאה זלגתי אל המושב הריק שהיה בנינו.
הפעם שנינו אמרנו "לחיים" וכוסותינו נשקו זו לזו בנקישה.
בערך באמצע הכוס מצאתי שהרכות הנוזלית פשטה לידי וכשניסיתי לשלוח את ידי להרים את הכוס זו נשפכה על הדלפק ונמזגה לידה שלה. הרגשתי נבוך אך היא במהרה מצאתי את ידה נשפכת על רגלי. החדר כולו החל מתרכך ונמזג לתוך עצמו ומבמהרה מצאנו את עצמנו משתכשכים זה בזו.
בבוקר הבר-מן מצא שלולית אחת מתחת לכיסאות שעליהם ישבנו. היה לה את הצבע המיוחד שיוצא כשמערבבים את הצבע שלי עם הצבע שלה. באדישות של איש מקצוע עייף אחרי לילה ארוך הוא גרף את שנינו החוצה אל המדרכה.
צולם באירוע 'בית ריק 2' - 2012

יום ראשון, 9 בספטמבר 2012

הכפיל


יום אחד, בעודי הולך ברחוב לא רחוק מביתי, פגשתי בדמותי. לא היה לי ספק שהיה זה הכפיל שלי.
הוא לחץ את ידי וחיבק אותי באותה אהבה עצמית שאני כל-כך מכיר. הבטתי בו. הוא נראה מבוגר ממני ממני בעשרים שנה לפחות. 
שאלתי אותו אם יש לו מסר בשבילי. הוא השיב "לא ממש..." והוסיף "אתה יודע מה אתה צריך לעשות, אתה צריך רק לעשות את זה". כמו שאני מכיר את עצמי, זו לא הייתה חידה.
שאלתי אותו בן כמה הוא והוא השיב "אתה לא זוכר מתי נולדת?"
כמו שאמרתי הוא נראה מבוגר ממני בכעשרים שנה אבל, מי יודע, יכול להיות שאזקין מהר והוא מבוגר ממני רק בעשר שנים ואולי אזקין כה לאט ששלושים שנה מפרידות בנינו. חוץ מזה, מי יודע אילו משחות ימציאו בשנים הבאות? אולי אפילו ימציאו משחה שאפילו אני אהיה מוכן לשים על פני.
שאלתי אותו מדוע הוא בא אלי והוא ענה "לא באתי אליך, הייתי בסביבה אז חשבתי לקפוץ להגיד שלום."
"אם כך" שאלתי "אתה רוצה לבוא אלינו לדירה? אשתי תשמח לפגוש אותך". לא הייתי בטוח שזה נכון.
"אני מצטער", הוא אמר וחייך "אין לי הרבה זמן."
כמו שאני מכיר את עצמי, ואם מישהו מכיר את עצמי הרי זה אני, אני יודע בדיוק על אילו כפתורים ללחוץ כדי להשפיע עלי. שאלתי רוצה לקפוץ לעשן קטנה. הוא ענה, "לא תודה. אני מנסה להפחית".
"עדיין?" שאלתי את עצמי.
לאחר מכן נפרדנו זה מזה והוא החל ללכת.
הבטתי בו הולך. הוא נראה בריא. מבוגר אך מאושר. בהביטי בו חשתי תחושה של גאווה. זכות גדולה היא להזדקן כך. וכך, שמח על גורלי, פניתי ללכת.
מחשבה גוררת מחשבה, ועם שהעליתי ברוחי את גורלי שלי, החלו אוכלות בי החרדות המוכרות לי כל כך. החרדות לגורלי. כמה אני חרד לגורלי היום. והנה היום גיליתי שאהיה מבוגר. הייתי צריך לשאול אותו, חשבתי, אם הוא עדיין חרד לגורלי. הסתובבתי והתחלתי לרוץ אחריו. בעודי רץ שאלתי את עצמי, ממה אתה חרד כל-כך? ובאותה קלות של שאילת השאלה השבתי לעצמי - מהמוות.
ואם זה יהיה ידוע לך, שאלתי את עצמי, עדיין תפחד? לא. השבתי לעצמי בבטחון של יודע דבר. התקרבתי לכפיל שלי, הוא לא הסתובב.
פתאום זה נהיה כל כך ברור. אם אהרוג את עצמי אדע. סוף סוף אדע את גורלי. זכות גדולה היא לאדם שידע את גורלו. החרדות אומרות לי מי יודע כמה ימים נשארו לך. אשחוט את זה ואדע שבעוד עשרים או שלושים שנה...

מאז חלפו להן ארבעים שנה. החרדה לא הלכה היא רק התבגרה והזקינה אותי הרבה מעבר לשנותי. איני יודע כיצד ומדוע אני עדיין חי, ואת מי הרגתי ביום ההוא.