על מה ייזכר אלפרד נובל?, מתוך 'אגדות אמיתיות'

אלפרד נובל נולד בשוודיה ב1833. כבר מגיל צעיר היו לו שתי אהבות גדולות - לקרוא ספרים ולהמציא המצאות. את אהבתו לספרים קיבל מאמו, שקראה לו מאז ילדותו סיפורים לפני השינה. את אהבתו להמצאות ירש מאביו, שהמציא דרך חדשה לעבד שאריות של עצים לרהיטים: הדיקט (או עץ הסנדוויץ').

בתחילת חייו לא היה למשפחתו הרבה כסף, והם נאלצו לנסוע בעולם פעמים רבות בחיפוש אחד הזדמנויות עסקיות. במשך שנים אחדות חיו בעיר סנט פטרסבורג שברוסיה, שם זכה נובל הצעיר ללמוד כימיה אצל הכימאי המפורסם ניקולאי זינין. נובל אהב מאוד כימיה: היה משהו בערבוב החומרים וביצירה של חומרים חדשים שנראה לו קסום. במעבדה - לצד המבחנות, האבקות והפתיליות –חש כמו מכשף אמתי.

בגיל שמונה-עשרה עבר שוב עם משפחתו - הפעם לארצות הברית. אחיו מצא עבודה במפעל לספינות מלחמה - עבודה טובה מאוד אבל גם מסוכנת מאוד. באותה תקופה היו עובדים עם חומרי נפץ רגישים מאוד שכל תנועה לא זהירה הייתה גורמת לפיצוץ. ובאמת, לא עבד זמן רב וטרגדיה תקפה את המשפחה: תאונה במפעל גרמה לפיצוץ גדול שהרג חמישה אנשים, וביניהם אחיו הגדול של אלפרד.

אלפרד היה שבור מרוב צער. הוא נסגר במעבדתו בהחלטה שהוא ימציא חומר נפץ חדש שיהיה יציב יותר ובטוח יותר מכל מה שהיה קיים לפניו. הוא האמין שכך אפשר יהיה להציל חיים ולמנוע אסונות כמו זה שחוותה משפחתו.

לחומר הנפץ שהמציא הוא קרא "דינמיט", על שם המילה היוונית "דינמו" שמשמעותה "כוח". חומר נפץ זה היה בטוח יותר מכל חומר אחר באותה תקופה, וחזק הרבה יותר.

אלפרד נובל מיהר להקים מפעל שייצר ויספק את ההמצאה הזו לכל. הוא חשב שהמצאה כזו תעניין בעיקר חברות בנייה גדולות וחברות כרייה. עד להמצאתו של אלפרד נובל, כריית הפחם הייתה עבודה מתישה ומסוכנת, שבעבר היא הייתה שמורה אך ורק לעבדים. הודות לדינמיט, עכשיו אפשר היה לפתוח פתח בהר ממרחק בטוח, מבלי להשקיע זמן ומאמץ מיותרים.

הבעיה עם המצאות היא שהממציא אחראי רק ללידה שלהן, ואינו יכול לדעת אילו שימושים אנשים אחרים יימצאו להם. יום אחד נובל, שהפך לעשיר מאוד הודות להמצאתו, גילה שאנשים מצאו שימוש חדש לדינמיט שלו – שימוש צבאי ככלי נשק.

"רציתי להציל חיים", חשב נובל, "ועכשיו, הודות להמצאתי, חיים רבים יאבדו". תחושת האשמה הכבדה והדיכאון הכבד אותו לאורך כל חייו, והוא החל להסתגר יותר ויותר במעבדתו ונמנע מלפגוש אנשים. הקשר היחידי שהוא שמר עם העולם היה בקריאת העיתון בכל בוקר.

בוקר אחד, אלפרד נובל פתח את עיתון הבוקר שלו לגלות ידיעה מרעישה, שכותרתה הייתה "אלפרד נובל מת!" הסתבר שבעיתון חלה טעות: אחיו השני של נובל נהרג יום לפני כן בתאונה בצרפת, ובעיתון חשבו שהיה זה אלפרד שנהרג.

אלפרד כמובן הזדעזע לשמוע על מותו שלו בפתאומיות; אבל המשך הידיעה היה מזעזע הרבה יותר: "מחרחר המלחמה צמא-הדם, אלפרד נובל, האיש שהמציא דרכים מהירות ויעילות להרוג אנשים ועוד העז להתעשר מכך, מת בעצמו סוף-סוף."

אלפרד נשבר: האם זה מה שיגידו עלי ביום שאמות באמת?

אנשים בודדים 'זוכים' להזדמנות לקרוא את ההספד שלהם בעודם בחיים; אלפרד נובל לא התכוון לבזבז את ההזדמנות. הוא החליט לשנות את חייו כל עוד הוא יכול, ולהשתמש בהון הרב שצבר ממפעליו הרבים כדי להפוך את העולם למקום טוב יותר.

בצוואתו הכריז על פרס חדש שייקרא על שמו – "פרס נובל" - אשר יוענק לאנשים מוצלחים במיוחד שתרמו להפוך את העולם למקום טוב יותר.

הפרס מוענק בכל שנה בחמישה תחומים שונים: בראש ובראשונה בתחום הכימיה, אותו אהב באופן אישי. הפרס השני מוענק למדענים בתחום הפיזיקה, אשר תורמים לאנושות להכיר את העולם טוב יותר. הפרס השלישי - בתחום הרפואה –לאנשים שתגליותיהם תרמו להצלת חיים ולריפוי מחלות. הפרס הרביעי הוא בתחום הספרות, תחום שנובל אותו עוד כשהיה ילד. הפרס החמישי הוא "פרס הנובל לשלום", אותו ביקש שיימסר לאנשים מתחומים שונים שתרמו בעצמם לכונן שלום בעולם ולמנוע מלחמות.

מאז ועד היום בית המלוכה של שוודיה, מולדתו של נובל, מעניק פרסי נובל בכל התחומים האלה, וכן גם בתחום הכלכלה.

הפרס הכספי הגדול מאפשר לזוכה לחיות בכבוד את שארית חייו. בין הזוכים אנחנו מוצאים מדענים גדולים כמו מארי קירי, נילס בור ואלברט איינשטיין; רופאים מפורסמים כמו אלכסנדר פלמינג וד"ר יונה סאלק; סופרים גדולים כמו לב טולסטוי, ארנסט המינגוואי, אלבר קאמי וש"י עגנון, ופוליטיקאים ואנשי ציבור גדולים כמו אמא תרזה, נלסון מנדלה ויצחק רבין.

באמצעות הפרסים הרבים שחולקו בשמו של נובל הוא זכה בפרס הגדול מכולם: הוא זכה בכך שאנו זוכרים אותו היום לא כתעשיין של מלחמה, אלא כאדם שתרם רבות להערכת האנשים שעזרו להפוך את העולם למקום טוב יותר לחיות בו.    

העיר, פרק תשיעי - בגדד

לתחילת הספר

אמנם עם מותו של מוחמד האסלאם היה דת של שתי ערים, אך רק שנתיים אחרי מותו האסלאם התפשט אל כל חצי האי של ערב הסעודית, בתוך שני עשורים האסלאם התפשט צפונה, מזרחה ומערבה, וכעבור שתי מאות אנו מוצאים את האומה האסלאמית הכבירה מתפרשת מסין ופקיסטאן במזרח ועד הרי הקווקז בצפון, ובמערב האסלאם כבש את כל ערי המזרח התיכון, את צפון אפריקה, ואת אנדלוסיה שבספרד. זו הייתה האימפריה הגדולה של ימי הביניים. 

אנו לומדים מהספרים המוטים מערבה שלנו על ימי הביניים כתקופה שחורה של בורות ודתיות אדוקה, עידן שבו לכל בעל אחוזה הייתה זכות מלאה על צמיתיו אשר חיו כעבדים לפריץ. התמונה הזו מתעלמת במכוון מהאומה האסלאמית המפוארת שחלשה על כל האזור והייתה בזמנה פאר התרבות, ההשכלה והסובלנות. בדרכיה הועברו סחורות, רעיונות ואזרחים בחופשיות ממקום למקום ויצרו כך תרבות מכתבים של השכלה אשר אירופה לא תראה שווה לה עד המאה ה-17.

כל הדרכים הללו, אשר התפרשו על פני רוב העולם המוכר, הצטלבו והתרכזו בעיר אחת - בגדד, בירת העולם האסלאמי והעולם היהודי של התקופה.

ניתן לחלק את הערים שאנו פוגשים בספר זה לשתיים - ערים של שליטים אשר הנהגתם השפיעה על העולם כולו, וערים של מורים אשר הגותם מהדהדת עד היום. בגדד הייתה עיר מהסוג השני. אך לפני שנדבר על השפע הרוחני והרעיוני של העיר ושלוחותיה, כדאי להזכיר חידוש נוסף שהעיר הזו הביאה לעולם.

הזכרנו את העיקרון של הרפובליקה הרומאית לשמור את חייליה מחוץ לעיר (עיקרון שנשבר עם חציית הרוביקון על ידי יוליוס קיסר וחייליו), בעיר בגדד הייתה דרך אחרת לשלוט בהמון בתוך העיר מבלי הרעש וההמולה שבשליטה צבאית. יחידה מיוחדת אשר לקחה לשורותיה נערים יתומים ואבודים אשר הופקרו לקושש חייהם מרחובות העיר, וחינכה אותם להיות החיילים השקטים של השלטון - מתנקשים מקצועיים אשר נאמנותם ונכונותם למות למען שליטם הייתה מוחלטת. כשם גנאי וזכר לימיהם הפוחזים טרם הצטרפותם למסדר הם נקראו "חשישינים" או "אססינים" (Assassins). בדרך כלל אנחנו לא מכירים קשר ישיר בין יחידות מתנקשים וקבוצות פילוסופיות אבל בעולם שבו השליטה נמצאת בידם של ההוגים הגדולים, אויבי ההגות הופכים למטרה.

כדי להתחיל לדון בעושרה ההגותי של העיר, הבה נבחן את המבנים החשובים בעיר, אם אתונה נבנתה סביב הסטואה והאגורה ורומא נבנתה דרך שערי הניצחון, הרי שבגדד נבנתה סביב מרכזי הלימוד. שני מרכזים גדולים ללימוד החוק המוסלמי החנאפי והחנבאלי אשר היוו שניים מארבעת מרכזי הלימוד המוסלמים הגדולים בתקופה, שני מרכזי לימוד יהודיים גדולים סורא ופומפדיתה אשר היוו מרכזיים רבניים חשובים ומהותיים שהשפיעו על העם היהודי עד היום (מעניין לראות שבספרים מתייחסים לישיבות אלה כחשובות בבבל, למרות זהותו המוסלמית הברורה של המקום במאות שבהן מדובר), וחשוב מכל אלה ביית אל-חיכמה, או בית החכמה, המרכז החשוב ביותר בתקופה ללימודי מדעים ופילוסופיה, אשר במרכזו ניצבה ספרייה ענקית שאומרים שכאשר העיר נכבשה על-ידי המונגולים היא נשרפה במשך למעלה משבוע.

בית החכמה

את ההשפעה המכרעת של החקירה המדעית בבגדד אנו יכולים לראות בתוך השפה המדעית עצמה - מילים כמו אלגברה (אלג'אבאר - או התורה הגדולה), אלכוהול (אל-קאהל - או החומר), ואלכימיה.

מבחינה הגותית ניתן להתייחס לתקופה כניסיון ליישב בין החכמה לאמת. החכמה, כפי שהיא נמצאה בידיהם בכתיביהם של הפילוסופים היוונים והאמת, אשר נמסרה להם מכתבי הקודש. בצד המוסלמי אנו יכולים לראות את אל-פאראבי, מדען מדינה ופרשן אריסטוטלי גדול, אשר בין הכרותיו הרבות בחשיבותו של הקוראן אשר אינו טועה, מכניס בין השורות טיעונים אשר אומרים, "במקרים בהם המדע והקוראן מתנגשים - יש להסכים עם המדע". הדימוי של העולם האסלאמי שמזינים אותנו היום, יכול לגרום למי מכם לחשוב שאותו אל-פאראבי היה נרדף על רעיונותיו המהפכניים, אבל דווקא גדול המתנגדים שלו אלגאזאלי, אשר האמין שאין למדע דבר לחדש על הקוראן ושעלינו להתחיל בדת ולסיים בדת, דווקא הוא נרדף על-ידי חוליות המתנקשים ונאלץ לברוח מהעיר. בין שני הקיצונים האלה אנו יכולים למצוא את איבן-רושד אשר מסמל מעין דרך אמצע בין אריסטו והקוראן, מתוך האמונה שכחמה ואמת לא יכולים להתנגש זה עם זה ולכן עלינו להבין כיצד ליישב בניהם.
עצם העובדה שכל הקולות השונים בוויכוח הזה נשתמרו כפי שהם, כולל הקריאה של צד אחר להוקיע ולהוציא להורג את הצג השני, זה הוכחה לכך שזה היה עולם פתוח שהיווה קרקע לדיונים מסוג זה. האם מישהו יכול להוציא היום ספר המתנגד לשוויון בין נשים לגברים?

והרב קוליות הזו לא הוגבלה לעולם המוסלמי. ספריהם של אל פאראבי, איבן רושד, ואיבן סינא, נקראו על ידי ההוגים הגדולים של העולם היהודי והעולם הנוצרי של אותה תקופה, הרמב"ם מכיר להם תודה על השפעתם, כמו גם תומאס אקווינס. 

הזכרנו את הרמב"ם, ואולי כדאי להשלים את הוויכוח המוסלמי שהזכרנו עם המקבילה היהודית שלו. אגב, מעולם לא חיו היהודים בגולה טוב, כפי שהם חיו תחת שלטון האסלאם. האסלאם הוקיר אותן כראשונים לקבל את הנבואה האלוהית, וסיפר אותם עם חופש מסחר וחופש מחקר, בהינתן תשלום מס קבוע שלעיתים היה נמוך מזה של האזרח המוסלמי.

בבגדד אנו פוגשים את הגאון סעדיה, או סעדיה גאון, (גאון זו מילה למורה גדול ול"מנהל בית ספר") אשר מאזן בין החכמה לאמת בכך שהוא טוען שינן מצוות שניתנות ליישב באמצעות השכל וישנן מצוות שיש לקיים מכיוון שהן נמרו לנו מהנבואה, הוא מתכתב עם יהודה הלוי אשר טוען השכל יכול לא רק להוכיח את כל המצוות אלא אפילו יכול להוכיח שהדת היהודית עליונה על בנותיה האסלאם והנצרות, ומנגד לשניהם נמצא הרמב"ם אשר טוען שהנבואה אינה עניין של השכל בלבד, אלא גם ובעיקר של הכוח המדמה, ושהנבואה הינה אלגורית במידה שהיא מילולית.

מתוך כל הרב קוליות הזו אנו יכולים לראות את האומה האסלאמית של ימי הביניים כפאר של לימוד והשכלה המפגש שלה עם התמונה הימי ביניימית המוכרת לנו התרחשה כאשר צבא של איכרים בורים, פנאטיים יחפים ומוכי רעב כבשו לפתע את ירושלים בשם הצלב. אומרים שהדם שנשפך במסגד אל-אקצה הגיע עד הברכיים. לוחמי מסע הצלב באו מעולם ששכח את חכמת יוון וערכי החירות של רומא והחליפם לחלוטין בדוגמה הנוצרית.
בפרק הבא נגיע לנקודת המפגש החמה שבין המזרח והמערב לעיר שהתחילה את חייה הארוכים בשם היווני ביזנטיום, ונקראה 'עירו של קונסטנטין' - 'קונסטנטין פוליס', או בקיצור קונסטנטינופול ולבסוף כאשר היא נכבשה על-ידי הטורקים שמה נהגה בעגה המקומית - איסטנבול.

לפרק הבא

הקצין

בשלהי המאה העשרים, בערך בחודש פברואר, בבוקר יום שלישי, קם הגנרל פראנץ נבוקוב דה ז'וספר ממיטתו לרעש אדיר.

מתקפת פתע, הוא חשב, בעודו משפשף את עיניו. הוא שלח את ידיו לצדדים מותח את גבו ושכמותיו וישב על המיטה. מבטו ריחף סביב החדר, מחכה לעשתונותיו שיצטרפו אליו.

האוהל נראה שקט, שומם ומבולגן, רק מדיו עמדו ישרים ומעומלנים על וו ליד הכיור.

הוא העביר יד על פניו, הגילוח התקוף השווה להם תחושה של נייר שיוף גס. בכיווץ אפו וגבותיו הוא העלה את ידו לראשו ושפשף את קרקפתו, מפזר את האבק משערו ובו בזמן הכה ברגלו בידו השנייה וקם ממיטתו.

"תזיזו ת'תותח!", נשמע צעקה מבחוץ בזמן שפראנץ פתח את ארון המתכת שהוצב מעל הכיור והוציא ממנו תער, מברשת ומשחת גילוח.

הכיור היה בנוי מצינור פלסטיק קשיח שחובר לחבית גדולה ומלאת מים שמוקמה מחוץ לאוהל. הברז עצמו פנה מטה מהצינור בצורת וו והמים שירדו ממנו הופנו על-ידי תעלה קטנה חזרה אל חוץ האוהל. על הקופסה המתוייגת "ארון התרופות" מוקם, דהוי ומטושטש, ראי מתכת קטן וממנו השתקפה בבואתו שחורת העיניים של הקצין הבלונדיני.

המשחה כמעט ונגמרה, הוא לחץ אותה לאצבעו וניקד את פניו במעט המשחה שיצאה. את השפופרת זרק לאחור, בדיוק כשנחתה על הרצפה נשמע פיצוץ גדול.

הוא שפך מעט מים על ידו ומרח את המשחה על שארית פניו. רעש עמום נשמע מהצינור לאחר שפתח את ברז המים אך לאחר מספר רגעים החלו זורמים המים מטה. הטיפות שנפלו השפריצו בוץ לצדדים, ושערות רגליו דבקו זו לזו כשהמים ניתזו עליהם מהקרקע הבוצית מתחת לכיור.

"לאן אתה הולך?!"

"אני לא נשאר פה, זה בטוח!" נשמעו צעקות מחוץ לאוהל.

התער ירד על פניו. שלוש תנועות איטיות חלפו ואל האדמה הלחה הצטרפו טיפות אדומות. שריטה קטנה נחרטה על לחיו.

רעש עמום נוסף נשמע בוקע מהצינור והזרם החל נחלש. וודאי המיכל נוקב, חשב ובזריזות סיים את גילוחו, שתף את פניו, הסיר את מדיו מתלייתם וחזר למיטתו.

ליד המיטה נזרקה מגבת. הוא ניגב את פניו, מכתים את המגבת בשיירי משחה ודם, ואחר-כך הפנה את המגבת לרגליו ולכלכה בבוץ.

פיצוץ נוסף נשמע, זה הרעיד את קורות האוהל וכתליו החלו רוקדים כדגלים. הוא השתעל אל ידו וניגב את שפלט על הגופייה שדבקה לגופו עם זיעתו הקרה של הלילה.

הקצין, עדיין מעורפל במקצת, הסתובב על צירו מחפש על המיטה את גרביו. כשמצא אותם, פירק את הכדור שהם בנו והחל מנער ומכה אותם על ברכיו. בטרם לבש את גרבו ואחרי שהרים את רגלו הבחין בדבר מה; הוא כיווץ את גבותיו והושיט יד מרגלת שתשלח אצבעות אל בין בהונותיו, "כן, כן.", הוא הנהן לעצמו בחיוך מרוצה, מגולל את המוך האפור שמצא. עכשיו היה יכול לגרוב גרביו. כשלבש את גרבו השנייה בוהנו פרצה דרכה החוצה, הוא חייך אליה – הוא ידע שהבוהן מתגרה בו דרך גרבו הקרועה אבל אמר בליבו 'הלו זו רק גרב' ונעמד בגרביים מתוחות ללבוש מכנסיים.

לוחם במדים זרים פרץ אל האוהל, ידו הימנית על פניו ודם בוקע מהם כמגייזר רותח. מאחורי הדלת שפתח הזר בהנפה נראה שדה הקרב, הפיצוצים, המכונות, האנשים והגופות, ומאחוריהם הזריחה פיזרה צבעי אודם טורקיז וארגמן בין עשן השריפה והגז הירוק. כמה התאכזב הקצין כשפסקה תנופתה של הדלת והיא נסגרה חזרה.

הלוחם הזר הביט בקצין העומד לפניו בגרביים מתוחות, תחתונים וגופייה מוכתמת. הקצין, אחז במכנסיו הישרות והביט מאחוריו; תחילה בפליאה סקרנית ואחר-כך באכזבה ילדותית, בעוד הזר נופל על ברכיו. 

"אני לא מבין" פלט הזר זעקה בשפה שהקצין לא הבין וגוש שחור-אדמדם בקע משפתיו. הקצין הנהן בהסכמה והחל לובש מכנסיו.

כתפו של הלוחם הפצוע פגעה בקרקע עם נפילתו והוא הסיר את ידו מפניו – חצי הפנים הותך לכדי גוש שחור, דם קרוש ועור חרוך מפניו דבק לידו שהוטלה עכשיו מכווצת בכאב על האדמה.

הקצין סגר כפתורי מכנסיו בתנועה מהירה, תנועה בה היה גאה עוד מימיו כקצין זוטר, חגורתו הייתה חגורה עליהם מראש וכל שהיה עליו לעשות הוא לסגור אותה, הוא מצא נחמה בזה.

"לסגת!"

"הם בכל מקום!" נשמעו קולות מוכרים אך צווחה ארוכה בלעה אותם. הצווחות, אין להן פנים או שפה, הן זהות אצל כולם.

פראנץ הרים חולצתו המעומלנת, הצליב שתי ידיו זו את זו, החדיר אותם לחורי שרווליהם ובתנועה זריזה וחלקה הרים ידיו בהצלבה והחליק את חולצת הכפתורים על כתפיו. בדילוג קליל הוא קיפץ מעל הלוחם הפצוע ופנה חזרה אל הראי. "אני לא מבין" פלט שוב הלוחם ונפח נשמתו בשיעול ואנחה גרגרנית.

פראנץ הביט בדמותו במראה ולפתע מבט של גועל חדר בעיניו והוא השפיל מבטו מטה – האומנם? הוא דרך על הבוץ בגרביו הנקיות.

בנשיפה נואשת ובתנועה חדה של כתפיו האומרת 'אין מה לעשות' פנה חזרה לכיוון המיטה, מדלג בשנית מעל הגופה הפזורה על הקרקע, והרים מגפיו בייאוש. הוא התיישב חזרה על המיטה ולבשם.

למרות שלא שרך שרוכיו פנה פרנץ חזרה למראה והחל באיטיות לסרק את שיערו.

"אז ככה זה נגמר?" זעק קול מבחוץ.

תסרוקת ה'שביל בצד' נראתה לו מיושנת ובנוסף, אם מותר לו להרגיש כך, מיליטנטית. אז הוא סירק שיערו לאחור, נותן לשיני המסרק ליצור שבילים קטנים על קרקפתו המקריחה.

חרחור מאחוריו גרם לו להסתובב, הלוחם לא מת? אולי כן – הוא שמע על "קולות המתים", הפרשות גזים ונוזלים המוצאים דרכם דרך הגוף המת, והביט בגוויה לדעת אם בזה מדובר. אך לאחר זמן מה של התבוננות, מראה הגופה שיעמם אותו והוא חזר לראי והחל לכפתר את חולצתו.

כשסיים את הכפתור האחרון שמע פיצוץ נוסף, קרוב יותר. זה השאיר צלצול חזק באוזניו, ברגעים הבאים הוא לא שמע דבר.

החולצה שלו נראתה לו ריקה; הדרגות נתלו עליה שמוטות, עירומות. לאחר בדיקה קצרה צצה התשובה – עיטורי הכבוד והמדליות.

חירש, הקצין פנה חזרה אל המיטה לגלות כי הכותל האחורי של האוהל בוער. הצפצוף המונוטוני לא עזב את ראשו ופגע בשיווי המשקל. כל צעד אל עבר השידה (שם, במגירה, הסמלים) הרגיש כצעדיו של שיכור, אך לפי התקדמותו לאורך החדר נראה היה כאילו צעדיו קטנים עד עומדים במקום. לבסוף הגיע אל השידה מתעלם בהפגנתיות מהחום הנוראי המתגבר ככל שהוא מתקרב אל השידה והקיר הבוער.

אצבעו העלתה אדים כשמשכה בידית המגירה ועמומים, רחוקים, החלו להיווצר הקולות מחדש.

שלוש הסיכות (אחת כי הֵציל, אחת כי נִיצַל ואחת כי נִיצֶל) נלקחו במהירות מהמגירה, הוא הסתובב וצעד חזרה אל כיור. עובר את מסדרון התופת הבוערת שהיה פעם חדרו. האש עיכלה את רוב הכותל האחורי והתפשטה הלאה.

המראה החלה להשחיר אך הוא הצליח להציב עצמו בזווית שתחשוף לפניו את כיס חולצתו, מעליה נעץ, זו לצד זו, את המדליות.

שלם, הוא נעמד זקוף מול הדלת אל העולם מחוץ לאוהל. זו, מכיוון שמסגרתה הייתה ברזל נשארה עומדת גם לאחר שהאוהל נשרף כליל.

הוא הצדיע, חיוכו התחלף מחיוך של גאווה לחיוך שובבי.

בשעה 7:00 פראנץ נאבוקוב דה ז'וספר כהן רקע ברגלו ופתח את הדלת. השמש כבר יצאה בשלמותה ועיניו התכווצו מסונוורות.

לרגע, הכול היה לבן.  

על הניעורים

גדל הילד והנה הוא נער. מה פירוש נער? מה חבוי בתוכו? ומדוע הנער אינו בחור או גבר? על מנת להבין את השאלות האלה עלינו להתבונן על התמונהמנקודת מבט אחרת. ראו את הנער, כשהיה תינוק ינק את העולם כפי שהוא, כשהיה ילד והבין שהוא נולד אל תוך עולם העולם המוכר לו הסביר לו, או ניסה להסביר לו מי הוא ומה הוא. והנה הילד גדל והפך לנער וגילה שכל ההסברים האלה אינם נכונים.
שכן העולם כולו אינו יכול להיות זהה לסדרה של מילים, אינו יכול להיות מוסדר וכרוך בתוך ספר. שכן כל תיאור מילולי הוא תיאור מילולי והעולם אינו תיאור. לכן לא ניתן ליחס יחס של זהות בין עולם ותיאור של עולם, וכל תיאור, אם הוא קרוב למטרה, הוא עדיין רחוק במרחק של יחס מטאפורי אל העולם. בהמשך נדון ביחס המטאפורי הזה אל העולם, אבל עכשיו די שנכיר בכך שאין ולא יכול להיות משהו זהה לעולם כולו, מלבד העולם כולו.
לכן הנטייה הראשונית שלנו בהיתקלות בתיאור שאינו מדוייק היא לזהותו כשקר או כטעות. בהינתן לפנינו תיאור שהוא שקרי או שגוי מחובתנו, אם ברצוננו להגיע לתיאור נכון, או לפחות לתיאור של עולם שמתאים לעולמנו, לעולם שבו אנו חיים, מחובתו להתנער ממנו.
אותו הניעור הוא הוא הנעורים. הניעורים הינם התוצאה הבלתי נמנעת של תיאורינו השגוי של העולם. הנער לא יכול לחיות בעולם שלכם, אז הוא משיל אותו מעליו, מתנער ממנו, על מנת להגיע לנקודה שממנה הוא יוכל לבנות לעצמו תמונת עולם שניתן לחיות בה.
משהו במבנה שלנו אוסר עלינו לחיות בתוך שקר. אנחנו מתקשים לקבל נתונים שאינם מתיישבים עם מה שאנו תופשים כעולם. אומר אני 'עולם' כאילו זה דבר של מה בכך, אך זו המילה, גם זה המושג, מעלה העיני רוחי תמונות הזרות לאחר, ועם זאת ההזדהות הזו, ההשלכה הבלתי נמנעת, של מילה שאדם אחד זורק אל תוך עולם של אדם אחר. מנין היא באה? האם היא נכונה?
אל מול כל השאלות האלה עומד הנער וזועק "לא!" וה'לא' שלו שובר את הזכוכית הדקה שבנינו סביבו, את הביטחון שניסנו להקנות לו כשאמרנו לו ש"זה" זה 'זה', כפשתאום הוא מבין ש'זה' גם משהו אחר לחלוטין, ואולי אפילו 'בכלל לא זה'.
אין פילוסוף שלא נדרש להתמודד עם השאלה הזו, אין פילוסופיה רצינית בלי ניעור. אין תשובה של אמת שלא מתמודדת בכנות עם השאלה. ולהתמודד בכנות עם השאלה, עם כל שאלה, זה לנער מעליה את כל המשקעים של סברות ואמונות תפלות והנחות שגויות ושקרים ואינטרסים וחלומות בהקיץ.
ניתן לראות כדוגמה לניעור הזה ביצירות אמנות מסויימות אשר הגדירו מחדש את גבולות האומנות עצמה; לדוגמה הסונטה לפסנתר של בטהובן מספר 29 (ה'האמרקלאויר'), האסלה של דושאן ו'מעגל הגיר הקווקזי' של ברכט. בכל היצירות האלה יש שלילה והשלה של כמה מהעקרונות הבסיסיים של המסגרת שבה הם פועלים. 
פרק זה אינו מבקש לטעון שכל מעשה צריך להתחיל בשלילה, או שיש לנער כל עיקרון או אמונה לפני ביסוסה של אמונה חדשה. אלא להטעון שלא ניתן להזניח או להמעיט בערכו של הניעור כחלק בלתי נפרד מהתהליך המוביל אל אחיזה טובה יותר והבנה טובה יותר של מה שאנו מבקשים לחקור. כמו כן, הניעור אינו 'ניעור לשם ניעור', או הרס לשם הרס בלבד, אלא רק כחלק מתהליך רחב יותר.
ברוח חג הפסח שבו נכתב פרק זה אביא מודל נוסף כדי להבין את ההיבט התהליכי הזה. אדם תחילה ניצב בפני שאלה ואינו יודע שהוא ניצב בפני שאלה, כאותו אח שאינו יודע לשאול, מתוך המקום הזה שאלת השאלה אינה מגיעה מתוך כוונה, וכך בתמימות הוא שואל. לאחר השאלה מגיעה התשובה הנתונה, אך זו, ככל תשובה נתונה, אינה מספקת, הוא מנער, מתנגד, ואם השאלה קרובה לליבנו אנו תופשים אותו 'רשע', אך רק אם ייתגבר על הקשיים שהתנגדותו העלתה, רק אז יהיה הוא 'חכם', כלומר יבין את השאלה ששאל, את התשובה שניתנה לו, את הקשיים שזו העלתה לפניו, ואת האופן שלנוכך קשיים אלו יש להתייחס לתשובה הנתונה ולשאלה שנשאלה.