יום שני, 1 באפריל 2013

על הניעורים

גדל הילד והנה הוא נער. מה פירוש נער? מה חבוי בתוכו? ומדוע הנער אינו בחור או גבר? על מנת להבין את השאלות האלה עלינו להתבונן על התמונהמנקודת מבט אחרת. ראו את הנער, כשהיה תינוק ינק את העולם כפי שהוא, כשהיה ילד והבין שהוא נולד אל תוך עולם העולם המוכר לו הסביר לו, או ניסה להסביר לו מי הוא ומה הוא. והנה הילד גדל והפך לנער וגילה שכל ההסברים האלה אינם נכונים.
שכן העולם כולו אינו יכול להיות זהה לסדרה של מילים, אינו יכול להיות מוסדר וכרוך בתוך ספר. שכן כל תיאור מילולי הוא תיאור מילולי והעולם אינו תיאור. לכן לא ניתן ליחס יחס של זהות בין עולם ותיאור של עולם, וכל תיאור, אם הוא קרוב למטרה, הוא עדיין רחוק במרחק של יחס מטאפורי אל העולם. בהמשך נדון ביחס המטאפורי הזה אל העולם, אבל עכשיו די שנכיר בכך שאין ולא יכול להיות משהו זהה לעולם כולו, מלבד העולם כולו.
לכן הנטייה הראשונית שלנו בהיתקלות בתיאור שאינו מדוייק היא לזהותו כשקר או כטעות. בהינתן לפנינו תיאור שהוא שקרי או שגוי מחובתנו, אם ברצוננו להגיע לתיאור נכון, או לפחות לתיאור של עולם שמתאים לעולמנו, לעולם שבו אנו חיים, מחובתו להתנער ממנו.
אותו הניעור הוא הוא הנעורים. הניעורים הינם התוצאה הבלתי נמנעת של תיאורינו השגוי של העולם. הנער לא יכול לחיות בעולם שלכם, אז הוא משיל אותו מעליו, מתנער ממנו, על מנת להגיע לנקודה שממנה הוא יוכל לבנות לעצמו תמונת עולם שניתן לחיות בה.
משהו במבנה שלנו אוסר עלינו לחיות בתוך שקר. אנחנו מתקשים לקבל נתונים שאינם מתיישבים עם מה שאנו תופשים כעולם. אומר אני 'עולם' כאילו זה דבר של מה בכך, אך זו המילה, גם זה המושג, מעלה העיני רוחי תמונות הזרות לאחר, ועם זאת ההזדהות הזו, ההשלכה הבלתי נמנעת, של מילה שאדם אחד זורק אל תוך עולם של אדם אחר. מנין היא באה? האם היא נכונה?
אל מול כל השאלות האלה עומד הנער וזועק "לא!" וה'לא' שלו שובר את הזכוכית הדקה שבנינו סביבו, את הביטחון שניסנו להקנות לו כשאמרנו לו ש"זה" זה 'זה', כפשתאום הוא מבין ש'זה' גם משהו אחר לחלוטין, ואולי אפילו 'בכלל לא זה'.
אין פילוסוף שלא נדרש להתמודד עם השאלה הזו, אין פילוסופיה רצינית בלי ניעור. אין תשובה של אמת שלא מתמודדת בכנות עם השאלה. ולהתמודד בכנות עם השאלה, עם כל שאלה, זה לנער מעליה את כל המשקעים של סברות ואמונות תפלות והנחות שגויות ושקרים ואינטרסים וחלומות בהקיץ.
ניתן לראות כדוגמה לניעור הזה ביצירות אמנות מסויימות אשר הגדירו מחדש את גבולות האומנות עצמה; לדוגמה הסונטה לפסנתר של בטהובן מספר 29 (ה'האמרקלאויר'), האסלה של דושאן ו'מעגל הגיר הקווקזי' של ברכט. בכל היצירות האלה יש שלילה והשלה של כמה מהעקרונות הבסיסיים של המסגרת שבה הם פועלים. 
פרק זה אינו מבקש לטעון שכל מעשה צריך להתחיל בשלילה, או שיש לנער כל עיקרון או אמונה לפני ביסוסה של אמונה חדשה. אלא להטעון שלא ניתן להזניח או להמעיט בערכו של הניעור כחלק בלתי נפרד מהתהליך המוביל אל אחיזה טובה יותר והבנה טובה יותר של מה שאנו מבקשים לחקור. כמו כן, הניעור אינו 'ניעור לשם ניעור', או הרס לשם הרס בלבד, אלא רק כחלק מתהליך רחב יותר.
ברוח חג הפסח שבו נכתב פרק זה אביא מודל נוסף כדי להבין את ההיבט התהליכי הזה. אדם תחילה ניצב בפני שאלה ואינו יודע שהוא ניצב בפני שאלה, כאותו אח שאינו יודע לשאול, מתוך המקום הזה שאלת השאלה אינה מגיעה מתוך כוונה, וכך בתמימות הוא שואל. לאחר השאלה מגיעה התשובה הנתונה, אך זו, ככל תשובה נתונה, אינה מספקת, הוא מנער, מתנגד, ואם השאלה קרובה לליבנו אנו תופשים אותו 'רשע', אך רק אם ייתגבר על הקשיים שהתנגדותו העלתה, רק אז יהיה הוא 'חכם', כלומר יבין את השאלה ששאל, את התשובה שניתנה לו, את הקשיים שזו העלתה לפניו, ואת האופן שלנוכך קשיים אלו יש להתייחס לתשובה הנתונה ולשאלה שנשאלה.
  


2 comments:

  1. ודווקא אחרת מעט, מלשון ער, פקוח עיניים, סקרן ותוהה, בעןד הינקות/ילדותיות יש חיפוש הסברים, שאלות, הלמה הניצחי, הרי שכאן ישנו מצב אחר, לאו דווקא של מרד (ניעור) אלא של ערנות, פקחון, מציאות

    השבמחק
  2. תודה רבה gerson על התגובה העניינית והמעניינת. אני מוצא את עצמי מתנגד לרעיון הזה, לא מטעמים שנוגעים לשאלה בדיון אלא מטעמים אחרים: קשה לראות באדם הבוגר "ער" יותר מהילד. דומה בעיני שכאשר אנו צעירים אנחנו נמצאים כאן, בתוך המקום הזה, בעוד שככל שאנו מתבגרים ענייני היום-יום דוחקים בנו ודוחפים אותנו הלאה אל מקום אחר, פנימי יותר, ועם זאת רחוק יותר מכאן מהעולם הזה שנוכך יותר עבור הער.
    סתם מחשבות ראשוניות... בכל אופן תודה רבה על התגובה. קוראים 'עירניים' כמוך הם הדלק שמזין את רצוני לכתוב.

    השבמחק