כריסטינה משוודיה חושבת אחרת, מתוך "אגדות אמתיות 2"

בעולם האגדות ישנם סיפורים רבים על נסיכות. בכולם מסופר על נסיכות יפות ועדינות ומנומסות שצריכות אביר או נסיך שיציל אותן, וכולם מסתיימים בחתונה מלכותית. האגדה הזאת תספר את סיפורה של נסיכה אחרת לחלוטין - כריסטינה משוודיה.

היא לא הייתה יפה בכלל ולמעשה אפילו כשהייתה בת חמש עדיין חשבו שהיא בכלל נסיך. היא לא אהבה שמלות ותכשיטים והעדיפה ללבוש מדים של חייל, בגדי ציידים וחליפות של גברים. היא לא הייתה צריכה שום אביר שיציל אותה והייתה יכולה לנצח רבים מהם ברכיבה על סוסים, בקליעה בקשת ובסיוף בחרב. היא לא אהבה בובות והעדיפה לבלות את זמנה בקריאת ספרים על מדע, פילוסופיה והיסטוריה. ואם לא די בכל זאת, לא היו לה שום כוונות להתחתן ולמעשה העדיפה את חברתן של נשים, על פני כל המחזרים שביקשו את ידה.

המאה ה17 הייתה עידן של תהפוכות ושינויים רבים בעולם הדת ובעולם המדע. אחרי קרוב לאלף שנה שבה הוותיקן ברומא שלט על אירופה כולה, התגלתה מידת השחיטות אליה הגיעו האפיפיורים הדקדנטיים של הרנסנאס האיטלקי והחלו להופיע גישות חדשות בנצרות כמו הזרמים הפרוטסטנטים של מרטין לותר ושל קלווין. בעולם המדע, בעקבות התגלית המרעישה שכדור הארץ אינו מרכז היקום ושהוא בכלל מסתובב סביב השמש, נולדה גישה חדשה למחקר לה אנו קוראים היום "הגישה המדעית". לפיה, אין לקבל שום דבר כעובדה עד שיוכח ללא צל של ספק כי מדובר באמת מוחלטת.

בעוד שהגישה המדעית הובילה להקמה של מכוני מחקר רבים ברחבי אירופה ולגילויים רבים בתחומי האסטרונומיה, הרפואה, הפיזיקה, הכימיה, המתמטיקה ועוד, התהפוכות בעולם הדת הובילו את היבשת לעשורים רבים של מלחמות דת עקובות מדם. לעולם הזה נולדה כריסטינה בשנת 1626.

אימהּ ממש רצתה שיולד לה בן זכר שיירש את הכתר ומאוד התאכזבה מכך שנולדה לה בת. היות ולא היה לה כל חשק להיות שוב בהריון, החליטה שכל מה שנותר לה הוא להתעמר בביתהּ ולהתייחס אליה כמו שאף אם לא צריכה להתייחס לילדיה. בניגוד לאימה, אביה של כריסטינה, גוסטב אדולף השני שזכה לתארים "מלך הזהב" ו"האריה של הצפון", אהב את כריסטינה עד מאוד. הוא היה מלך חכם וטוב וידע שזה לא משנה אם היא בן או בת, העיקר שהיא תגדל להיות אדם חכם ואמיץ ותהנה מחיים של שמחה ואהבה.

בשנות המלחמה הוא הנהיג את שוודיה לניצחונות רבים והפך אותה למעצמה צבאית שאיימה על אירופה כולה. מכיוון שידע, כמו שגם אתם וודאי כבר יודעים, שאשתו היא אדם מטורף שאין להשאיר ילדים בחזקתו, העדיף לקחת את כריסטינה אתו למסעות המלחמה הארוכים והמסוכנים שלו, ולא להשאירה בחזקת אימה. כך, כבר בגיל ארבע ניתן היה לראות את הנסיכה הקטנה ניצבת לצד אביה על סוס מלחמה, לומדת ממנו את סודות האסטרטגיה של אמנות המלחמה.

יום אחד שניהם ניצבו על גבעה גבוהה, מביטים על העמק בו מתחולל קרב בין צבאם לצבא דנמרק. לפני שהורה לאנשיו לירות בתותחי המלחמה, ביקש המלך מביתו הנסיכה שתכסה את אזניה ושלא תפחד כי עכשיו ירעמו התותחים. למרבה ההפתעה, לא רק שהנסיכה הקטנה לא פחדה ולא כיסתה את אזניה, היא אפילו שלפה את חרבה הקטנה לשמיים וצעקה "עוד! עוד! בּוּם! בּוּם!"

כאמור, שדה הקרב הוא מקום מסוכן מאוד. לכל מי שנמצא שם, לא רק לילדות קטנות. ובמהלך אחד הקרבות בהן ניצח מלך הזהב, הוא נפגע בעצמו ואיבד את חייו. כריסטינה הקטנה הייתה רק בת חמש והיא נאלצה לשוב לחיק אימה האכזרית ולחיות בטירה הקודרת שלהם כאסירה.   

למרבה המזל, המלך השאיר מאחוריו מועצה של חכמים שראו את מצוקתה של הילדה והחליטו לחטוף אותה משנאת אימה, לגדל אותה ולחנך אותה לפי כל הכללים של חינוך יורש עצר בן. מתוך תקווה שכשתגיע לגיל 18 בו תוכתר למלכה ותתחתן עם הנסיך שיהיה למלך שוודיה, תוכל להיות לו לעזר.

המלכה המרושעת נשארה לחיות לבד בטירה האפילה שלה, שם בילתה את זמנה בלרדות במשרתיה ולצעוק על הקירות.

תחת חסותם של יועצי המלך, כריסטינה למדה שפות רבות, קראה ספרים והתמקצעה בכל האומנויות הראויות לנסיך אמתי. כך, כשהפכה לנערה, שלטה הנסיכה לא רק במקצועות הלימוד הקשים של המדע, הדת, הפילוסופיה וההיסטוריה, אלא גם שלטה באמנויות המלכותיות של הדיפלומטיה, הצייד והסייף.

המורה שלה היה גאה בה מאוד. במכתב שכתב לידידו אמר: "אין לתאר את מידת הלמידה של הנערה, בגיל 14 היא שולטת בתחומים רבים שאפילו בנים רבים לא שולטים בהם. אני בטוח שהיא תהייה כלה מצוינת ביום מן הימים"

עם זאת, לא הצליחו ללמד את כריסטינה שום דבר בגינוני הנשים. היא לא התעניינה בשזירת פרחים ובתפירה, לא חשבה שזה חשוב להתאפר ולהתלבש בשמלות מסורבלות, וסירבה ללמוד להתהלך כמו נסיכה עדינה ושברירית. המצב היה כה חמור שנאלצו להזמין מפאריס מורה לבלט שילמד אותה כיצד לצעוד בעדנה אך היא רק למדה ממנו צעדים שיהיו יעילים בקרבות הסיף ושלחה אותו לדרכו.

השנים חלפו וכריסטינה הגיעה סוף סוף לגיל 18 המיוחל שבו תוכתר כמלכה על כל שוודיה. בעודה ישובה על כס המלכות ומנסה להתרגל לכתר הכבד שהונח על ראשה, התפלאה מכך שכל כוסית שהורמה לכבודה לא הייתה מלווה בתקווה שהיא תהיה מלכה טובה, או שתמלוך בחכמה על הממלכה, אלא רק בקריאות נרגשות שבעזרת השם המלכה החדשה שלנו תמצא זיווג ראוי ותלד יורש עצר זכר.

למרבה הפתעתה אפילו הותקפה במהלך טקס ההכתרה בלא אחת אלא שלוש הצעות נישואין שונות, כולן מנסיכים עשירים וחתיכים מהממלכות הסובבות את שוודיה. לבסוף נמאס למלכה החדשה והיא רקעה ברגלה ונעמדה בכעס.

הכול דממו לשמוע את הנאום המלכותי הראשון של מלכתם החדשה. האם תכריז עם מי ממחזריה תרצה להתחתן? אבל איש לא היה מוכן לנאום שבא מפיה של המלכה:

"יועצים, נתינים ואורחים נכבדים. זה לא מסב לי כבוד גדול להיות מלכתכם החדשה. למרות שהעולם סביבנו מתקדם ונאור, דומה ששוודיה נשארה בימי הביניים. מדינה של איכרים ולוחמים טיפשים שאינם יודעים קרוא וכתוב ולא אכפת להם מכלום מלבד עם מי ומתי אתחתן." לתדהמתם של כל הסובבים המשיכה, "אל דאגה. אני מבטיחה שתחת שלטוני שוודיה תצטרף לעולם המודרני. אני מכריזה בזאת על הקמתם של בתי ספר וספריות בכל ערי הממלכה. לא עוד יגדלו ילדינו לחיים של איכרים בורים אלא לאהבת ההשכלה והחוכמה." עם המילים האלה יצאה הנסיכה מאולם המלוכה.

כריסטינה לא איחרה להגשים את הבטחותיה, בתוך זמן קצר קמו בכל רחבי הממלכה בתי ספר, אוניברסיטאות וספריות אזוריות שהיו פתוחות לכל אנשי הממלכה. באשר לארמון המלוכה עצמו, היא החליטה להפוך את הטירה האפילה של הוריה לארמון מפואר. היא הזמינה מכל רחבי אירופה את מיטב האמנים והיצירות, 800 ציורים יובאו לעטר את קירות הארמון, פסלי שיש וברונזה הוצבו בחצרות וטירת אופסלה הפכה לפתע למקום ראוי למלכה.

לצד הארמון הקימה כריסטינה את התאטרון והספרייה המלכותיים של שוודיה. הספרייה הכילה לא פחות מחצי מיליון ספרים ומאות מכשירי מדע עתיקים וחדישים, זה היה היכל חוכמה פתוח שבו לא היה תחום אסור למחקר או נושא שאין לשאול לגביו שאלות. היו שם ספרים בכל נושא אפשרי ובכל שפה.

עם זאת, כריסטינה לא הזניחה את מחויבותיה המלכותיים ועמלה בכל יום עשר שעות לרווחת הממלכה, שרק אחריהן הרשתה לעצמה להתפנות לתחומי העניין שלה, שכללו לימודי על אסלם וקבלה יהודית, לצד התכתבויות עם פילוסופים גדולים כמו בליז פסקל ורנה דיקארט והתעדכנות בכל חידושי המדע.

מקץ מספר שנים אספה המלכה את כל אנשי חצרה לחגוג את הצלחותיה, אך למרבה הפתעתה, בעודה יושבת על כס המלכות המפואר שלה, מוקפת בהוד והדר כמותו איש בממלכה לא ראה עד כה, איש לא הרים כוסית לכבודה המלכה הנפלאה שלהם שהצליחה להביא את שוודיה החוצה מהחושך של ימי הביניים אל האור של עידן הנאורות. במקום זאת רק נשמעו שוב האיחולים הישנים שהוד מעלתה תזכה במהרה להתחתן וללדת בן זכר. לצד אלה קפצו להן לא שלוש, אלא חמישה הצעות נישואין חדשות.

בכעס רקעה המלכה כריסטינה ברגלה והשתיקה את כל החוגגים. כשאחרון הקולות נדם היא פצתה את פיה: "מצער אותי מאוד לראות שממלכתי נשארה בבורותה למרות שכאן החוכמה מעודדת בצו מלכותי. ניתן להוביל את הסוס אל המים, אך לא ניתן לגרום לו לשתות. אך אינני מאשימה אתכם. מזה שנים רבות אנחנו שרויים במלחמות כנגד אויבנו ולא ניתן לפנות מקום להרחבת השכל והנשמה כשהלב פועם לתופי מלחמה." הכול בהו במלכה בתימהון, למה היא מתכוונת? "לכן," המשיכה, "החלטתי להצליח איפה שאבי נכשל ולהביא את המלחמה הזו לסוף." ההמון קרא בקול, שמח שהנה יצאו הצבאות של שוודיה לנצח את אויבי הממלכה, אבל מה שהמלכה אמרה אחרי כן הותיר את כולם המומים: "אין לי כל כוונה להילחם - אלא לעשות שלום."

רעש של מרמור התעורר באולם המלוכה, האמהות שאלו אותה: "איך אפשר לעשות שלום עם אויבינו אשר הרגו כל כך הרבה מבנינו בקרב?", אנשי הכמורה שאלו: "איך אפשר להשלים עם הכופרים בדתנו הקדושה?", אנשי הצבא הוסיפו: "הרי למעלה משלושים שנה אנחנו נלחמים כנגדם וכל חיילנו למדו לשנוא את האויב כמו שהם שונאים את השטן – איך עכשיו נצפה מהם שיחיו בשכנות ובשלום עימם?", והרכילאים דאגו לשאול: "הוד מעלתך – מתי את מתכוונת כבר להתחתן?"

אבל כריסטינה לא וויתרה על הדרך שלה למרות שכל הסובבים אותה האמינו שהיא שגויה ומטופשת. והיא שלחה נציגים לנהל משא ומתן עם כל מדינות האויב מתוך הדרישה שישובו עם הסכם שלום. כדי להבהיר לאויביה את נחישותה – היא כבשה את העיר פראג ושחררה אותה לא מעט אחרי כן.

בתום מספר שנים הושג השכם שלום מפורט אשר הביא סוף למלחמות הדת באירופה שנמשכו כמעט חצי מאה. במסגרת ההסכם שוודיה זכתה לאדמות מדנמרק, נורבגיה ופינלנד ושלטה לחלוטין על המסחר בים הבלטי. כך הצליחה כריסטינה להפוך את שוודיה לאימפריה החזקה באירופה מבלי לשפוך דם מיותר.

מנצחת, היא חזרה לארמונה לקיים מסיבה גדולה לכל אנשי החצר. היא קיוותה שעכשיו, כששוודיה לא צריכה יותר לשלוח את ילדיה למלחמות מיותרות, נתיניה ילמדו להעריך את הדברים הנעלים יותר בחיים, כמו המדע והאמנות. אך למרבה הפתעתה שוב כל הכוסיות שהורמו לכבודה נשאו איתם ברחה אחת – "מי ייתן שתינשאי בקרוב לבחיר ליבך ותלדי בן זכר".

הפעם למלכה לא היה כוח לספור כמה הצעות נישואין נשלחו לעברה. מכל קצוות אירופה הגיעו נסיכים לבקש את ידה. למלכה מעולם לא היו כוונות להתחתן, המחשבה על לבלות את חייה עם אחד מהנסיכים החתיכים והמנוונים האלה עוררה בה בחילה. למעשה, היא העדיפה על כל אלה את חברתה של דוקסית יפהפייה אותה מינתה למחממת המיטה המלכותית שלה וישנה אתה בחיבוק בכל לילה.

אבל העדפותיה האישיות אינן עניינו של איש מלבדה ומעולם לא עניינו ממש את החצר. אותם רק עניין דבר אחד – שיוולד למלכה יורש זכר שיבטיח את המשכיות השושלת המלכותית של שוודיה. וכך הם המשיכו להתעלם מכל הטוב שהמלכה כריסטינה עשתה למענם ורק שאלו שוב ושוב: "נו... מתי תתחתני כבר?"

לבסוף למלכה נמאס. היא רקעה ברגלה ונעמדה בכעס. "כל כך הרבה טוב עשיתי למענכם ואתם רק מתעניינים בחתונה שלי ובצאצאים שאביא, אז הנה אפתור לכם את שאלת הירושה." הכול דממו בציפייה – אולי סוף סוף היא תכריז עם מי היא תתחתן. "אני מכריזה בזאת שאין בכוונתי להתחתן ואין בכוונתי לנמק את כוונותיי בפני בורים שכמותכם." האולם נצבע לבן בפניהם החיוורים של ההמון. "אני מכריזה בזאת שבן דודי קרל גוסטב יוכתר למלך במקומי ושאני פורשת מכס המלוכה ועוזבת את שוודיה."

הכול היו אילמים. איפה נשמע כזה דבר שמלכה פורשת מכס המלוכה?

לאחר ההכרזה המרעישה המלכה דרשה שיארזו את חפציה ויכינו אותם למסע. היא דרשה שיארזו גם 6000 מספריה האהובים במיוחד, התלבשה בבגדי גבר ותוך התחזות לרוזן דוהנה עזבה את שוודיה לטייל בעולם. היא דאגה לעצמה לאחוזה מפוארת בפאתי רומא, שם הקיפה את עצמה באמנים, פילוסופים ואנשי מדע, איתם הייתה יכולה לשוחח שעות ארוכות על כל נושא שבעולם, מבלי שאף אחד מהם ישאל "נו... מתי את מתחתנת?"

במשך שנים רבות תושבי שוודיה בזו למלכה שנטשה אותם. אבל, אחרי שדור המלחמה עזב את העולם, קם דור חדש. דור שזכה לחינוך המעולה שמוסדותיה של כריסטינה אפשרו לו, ולשגשוג הגדול של חיי שלום ומסחר עם השכנים מאפשר. הדור הזה הכיר בחשיבותה של כריסטינה כמלכה שהביאה את שוודיה אל תוך העולם המודרני וזכר אותה באותו הכבוד וההדר שהיו שמורים לאביה.

הסכם השלום שהובילה כריסטינה נשאר בתוקף עד היום. והיריבות שנשארה בין שוודיה לשכנותיה זוכה לביטוי היום במגרשי הכדורגל וההוקי, במקום בשדה הקרב.

גיטנג'לי, מאת רבינדרנת טאגור, 33

33
היום בו תמחה
את שמי, אדוני,
הוא היום בו אהיה חפשי.
אוולד מחדש בך
במקום בחלום
פרי יצירתי.
כתביך נמחקים
בקו החוצה
של שמי.
עד מתי,
חובה עלי, לשאת את רוע
תהילתי?

הוא גונב בגדים מזרים
לגנדרנותו
האנוכית;
הוא מחריש כל
קול מנגינה זרה
בשם ההתבטאות האישית.
עם זה השם, מספיק ודי!
מעתה אעלה רק
את שמך על שפתי.
ביום בו שמי נגמר
אהיה אחד עם כל השאר
ואל שְמֵי חסר-השם אצוק את חיי.

(לא נכלל בטקסט המקורי)

ביום שבו תשבור דרך שמי זה, אדוני, אהיה חפשי ואעזוב אל הבדיון אותו בראתי ואמצא את מוקמי בתוכך.
בשירבוט שמי מעל כתביך אני מסתיר את עבודותיך. אינני יודע עד כמה אוכל עוד לשאת את זו האימה.
גאווה זו של שם תולשת נוצות מזנבות אחרים, על מנת להדר את עצמיותה וכדי להטביע כל מנגינה אחרת היא מכה בתוף של עצמה. הו, מי ייתן והיא תובס לחלוטין בתוכי שיבוא היום שבו רק בשמך ינגן בלשוני ואני אוכר על ידי הכול בזהותי חסרת השם.

מבוא לחיים - פרק ראשון - העיר

אוקיי, אני שמח להעלות את הפרק הראשון של פודקאסט חדש בשם "מבוא לחיים".

זו תכנית חדשה שלי ב"רדיו מרכז העיר", בכל פרק אקח נושא אחד ואציג אותו מבחינה היסטורית או פילוסופית כדי לראות אם יש בו משהו מיוחד שאנחנו לוקחים כמובן מאליו.

התכנית הזו היא תוצאה ישירה של המחקרים שערכתי כאן באתר אז לחלק מכם הנושאים יהיו מוכרים.

אני ממש רוצה לשמוע חוות דעת וביקורת כי זה רעיון חדש שאני לא ממש יודע איך להעביר אותו למדיום הזה.

הפרק הראשון נקרא "העיר" והוא מסכם את התוצאות של המחקר בנושא זה שהחל בסדרת הרצאות במסגרת "בית ריק - הקיבוץ" והמשיך לפרקים מספר היסטוריה שפורסמו כאן באתר בשם "העיר" שבתקווה יום אחד יהפכו לעבודת דוקטורט היסטוריוסופית בנושא.

האזנה נעימה!

גרייס או'מלי, מלכת הפיראטים - מתוך 'אגדות אמתיות 2'

לפני שנתחיל את סיפורנו ברצוני להזהיר אתכן, קוראות יקרות שלי, שהסיפור הבא לא מנומס בכלל. הוא מדבר על אנשים לא מנומסים שעשו דברים לא מנומסים שאסור לאף אדם הגון לעשות. אז, אם את ילדה טובה ומחונכת ואם הורייך רוצים שתגדלי להיות נסיכה יפה וטובה שלא עושה מה שאסור ותמיד מקשיבה למבוגרים, הייתי ממליץ לדלג על האגדה הזו לחלוטין.

גרייס נולדה בשנת 1530, במערב אירלנד, למשפחה הגאלית העשירה ביותר בשבט או'מלי. אביה היה לא אחר מאוון "אלון שחור" או'מלי. אציל מכובד ועשיר שהרוויח את הונו הגדול ממסחר ימי. כשנולדה גרייס, החליט אביה לחדול ממסעותיו הרבים והארוכים ולהנות בחיק משפחתו מההון שצבר. בכל לילה אוון אומאלי היה יושב ליד המיטה של גרייס ומספר לה על מסעותיו הרבים והעל הארצות הרחוקות בהן ביקר עד שהיא הייתה נרדמת. אהובים עליה במיוחד היו הסיפורים על שודדי הים, פושעים מסוכנים שבמקום למצוא עבודה מכובדת, כילו את זמנם בחיפושים אחר מטמון אבוד ובשוד וביזה של ספינות מכובדות.

כל יורד-ים יודע, שמהרגע שטועמים את אוויר הים המלוח ומרגישים את הרוח המלטפת מול נוף כחול ואינסופי, אי אפשר לשכוח את קריאת הים. וגם אם נפנה לו את גבנו הוא יביט בנו מאחור וילחש, בקול גליו הנשברים על החוף, לשוב לזרועותיו.

כך היה גם עם אוון אומאלי, וכשגרייס הייתה בת שש הוא רכן לעברה והתנצל שעליו לשוב אל הים.

גרייס שמחה מאוד ומיד שאלה "מתי אנחנו יוצאים?"

אביה, שידע עד כמה הים בוגדני, לא התכוון כלל וכלל להעמיד את ביתו הקטנה בצל הסכנה. אבל, כשהביט בעיניה הגדולות מציפייה, שפתיו מנעו ממנו מלומר לה את האמת – שהים הוא מקום מסוכן מאוד ובשום פנים ואופן לא מקום לילדות קטנות. במקום זאת, הוא הסביר לה שהשיער שלה ארוך מדי והוא עלול להסתבך בחבלים של הספינה.

האם גרייס וויתרה? לא ולא! היא פשוט גזרה את שערה הארוך והתגנבה לספינה בתחפושת של בן. כשהוריה גילו זאת, הם התפקעו מצחוק ומאותו היום והלאה כולם קראו לה גרייני מאול, או 'הזרע המחוספס מבית מאול'.

כשגדלה גרייס והפכה לנערה, הוריה החלו לדאוג מכך שהיא מבלה את כל זמנה בים על סירתה הקטנה, לומדת את תוואי החוף המשונן והמסוכן של אירלנד ואת אומנויות הספנות במקום להשקיע בלימודיה. היא בכל זאת הייתה נערה מבית אציל, והייתה מוטלת עליה האחריות הגדולה של שם המשפחה המכובד שלה. לכן הם החליטו שהגיע הזמן שגרייס הקטנה שלהם תתחתן.

מכיוון שמשפחת או'מלי הייתה משפחה עשירה ומכובדת, הם לא התקשו למצוא לעלמה חתן ראוי – שמו היה דונל והוא היה יורש העצר לשבט או'פלהרטי העשיר והמכובד.

שתי המשפחות היו שמחות מאוד מהשידוך המוצלח, אבל אף אחד לא היה יותר מאושר מגרייס ודונל בעצמם שמצאו זו בזה נפש תאומה. דונל היה אמנם בן אצולה, אבל הוא היה אדם מחוספס לא פחות מגרייס; התחביב המפוקפק שלו היה לאסוף סביבו צבא של חיילים נאמנים ולצאת לטירות של השבטים השכנים באירלנד ולכבוש אותן.

השנים חלפו. לשניים נולדו שלושה ילדים יפים, גרייס ירשה מהוריה את צי ספינות המסחר שלו ודונל ירש את אדמות משפחתו הרבות והם הפכו למשפחה העשירה ביותר באירלנד. לא היה חסר דבר, והשניים יכלו סוף סוף לשקוע ולהתמסד לחיי נוחות ושלווה. כך וודאי היה, אם סיפורנו לא היה עוסק בגרייני מאול ובעלה דונל "הלוחמני". גרייס המשיכה לבלות את ימיה בים, מנצלת את כספי המשפחה לבנות מבצרים לאורך חופי הים, לרכוש ספינות ולגייס ספנים, ודונאל המשיך לצאת עם צבאותיו ולהסתבך בקטטות.

אבל, יש גבול כמה אפשר להתגרות בסכנה, ויום אחד דונל "הלוחמני" מצא עצמו בקרב ממנו לא שב.

בכל פעם שאציל מת יש נטייה לקרובי משפחה רחוקים להופיע פתאום ולדרוש את חלקם בירושה. וכך, למרות שעל פי החוק הגאלי הקדום רכוש המשפחה היה שייך לשני בני הזוג באופן שווה, חברי שבט או'פלהרטי מיהרו לנצל את העובדה שאירלנד הייתה תחת חסותו של החוק הבריטי, לפיו רכושה של המשפחה שייך אך ורק לאב המשפחה. הם נישלו את גרייס מחלק נכבד מנכסיה, בזמן שזו הייתה אבלה על מות בעלה. גרייס שמרה עדיין על הרכוש שירשה מהוריה, אבל כל האדמות שכבשה לצד בעלה וכל הספינות שרכשה נמסרו לידי שבט או'פלהרטי. אך, בעוד שרכוש יכול לעבור ידיים בלי להתלונן, אי אפשר לומר אותו דבר על נאמנותם של חיילים. חייליו הנאמנים והמיומנים של דונל, ניצבו לרשותה של גרייני מאול. 

בראש הצבא הזה, גרייני מאול החלה לצאת למסעות כיבוש בעצמה, ולהחזיר את האדמות והרכות שנלקחו ממנה. מכיוון שאיש לא הכיר את הים טוב ממנה, היא הייתה יכולה להפתיע את טירות האויב מכיוון הים ולברוח מבלי שאיש יוכל לרדוף אחריה.

באותו הזמן באנגליה שלט המלך הנרי השמיני. למלך היה תחביב מפוקפק משלו: אחת לכמה שנים, כשהשתעמם מהמלכה אשתו, היה מוצא לעצמו מלכה חדשה להינשא לה. את נשותיו שלא הסכימו להתגרש ממנו, או להתפגר בכוחות עצמן, הוא פשוט היה מוציא להורג וכך מפנה את כס המלכות לצדו למלכה הבאה.

חייו הרברבניים וחתונותיו הרבות במהרה כילו את קופת האוצר של הכתר הבריטי והנרי החליט שהגיע הזמן למלא את הקופה על ידי הטלת מיסים כבדים על תושבי הממלכה. הוא הציב מבצרים גדולים בערי הנמל של אירלנד ודרש מכל ספינת מסחר שעגנה בהם לשלם כופר מלכותי.

שוב גרייני מאול נאלצה לראות כיצד בשם החוק רכושה נלקח מידיה. האם היא וויתרה? לא ולא! אם המלך מבקש למסות את האדמה, החליטה בליבה, אני אהיה המלכה של הים וכל ספינה שתעבור בדרכי תצטרך לשלם לי מיסים – או להרגיש את נחת זרועי.

כך החלה הקריירה של גרייס או'מאלי – שודדת הים האימתנית גרייני מאול. במהרה שמה הגיע לכל מסבאה באירלנד ובאנגליה (שזה הרבה מאוד מסבאות!). דייגים פשוטים וסוחרים ימיים סיפרו זה לזה סיפורי אימה על מפגשים הימיים עם מי שזכתה לכינוי "מלכת הפירטים".

חייה של שודדת ים היו חיים משתלמים ביותר ובמהרה גרייס החזיקה ביותר הון מאשר אי פעם היה לה מהעסקים ההגונים של אביה, או מאדמותיו של בעלה המנוח. כעבור מספר שנים היא ניצבה בראש צי ימי ענק שמנה עשרים ספינות, מלאות בלוחמים נאמנים וספנים מיומנים.

למרות שהייתה שודדת ים אימתנית, גרייס עדיין הייתה אצילה, עשירה ויפה עד מאוד, מה שהוביל לכך שלא חלף זמן רב והחלו מחזרים לבקש את ידה. ביניהם היה גם ריצ'רד בורק, מנהיג שבט בורק, שזכה לכינוי "הברזל" בגלל שנהג להתהלך עם שריון טבעות עתיק שירש מאבותיו. בורק החזיק במספר אדמות ובטירה נאה, אבל מעניין יותר מכל אלה הייתה אחיזתו בנמל של מפרץ קלו, שגרייס מאוד רצתה שיהיה ברשותה.

גרייס הסכימה לנישואין בתנאי שאלה יערכו על פי החוק הגאלי הקדום ולא לפי החוק האנגלי. לפי החוק הגאלי לכל נישואין יש שני שלבים – בשנה הראשונה לנישואין השניים חיים כבעל ואישה. בתום השנה יש להחליט אם להישאר יחדיו או שכל אחד ילך לדרכו. לבורק לא הייתה ברירה אלא להסכים והשניים נישאו לפי החוקים של אירלנד הישנה.

כעבור שנה גרייס הייתה כבר בהריון מבורק ולא הייתה לו כל סיבה לחשוש שהנישואין האלה לא ימשיכו, אבל בדיוק ביום השנה לנישואין, כשהשניים דהרו זה לצד זו בשטחים מחוץ לאדמותיהם גרייס החלה להאיץ בסוסהּ ולדהור במהרה לכיוון הטירה של בורק. כשאיש הברזל המסכן הצליח להגיע לטירתו הוא מצא את אשתו הטרייה וההרה משליכה את חפציו מהחלון בראש המגדל. כשניסה להבין את פשר העניין היא קראה לעברו "תודה רבה, אתה משוחרר!".

הנישואין האלה, בשביל גרייס היו רק דרך נוחה לכבוש את טירתו של האדון ולקבל שליטה על הנמל החשוב שהיה ברשותו.

את בנם המשותף היא כבר ילדה על הסיפון של ספינתה האהובה, בזמן קרב ימי. האגדה מספרת שהיא המשיכה לירות מאקדחה לעבר האויב תוך כדי הלידה.

בערך בזמן הזה, בארמון המלוכה הבריטי חלו שינויים חשובים. הנרי השמיני החליט להתפגר בעצמו וכס המלכות עבר לידיים ראויות יותר – אלה של המלכה אליזבת', שאת סיפורה המופלא נשמור לפעם אחרת.

אליזבת' לא הייתה נהנתנית ובזבזנית כמו קודמה, למען האמת היא הייתה מלכה חכמה וטובה והובילה את הממלכה המאוחדת לשנים של שגשוג ופריחה. היא האמינה ששלטון אמתי לא יכול להסתפק שאיסוף מיסים מהנתינים, אלא שיש גם להשליט סדר בממלכה. שום מקום לא היה זקוק יותר לסדר מלכותי מממלכת אירלנד.   

אליזבת' מינתה את סיר ריצ'רד בינגהם לכבוש מחדש את אירלנד ולבסס שם את שלטונה באופן יציב. בינגהם מיהר לגייס לשורותיו כמה מראשי השבטים הגאליים ובמהרה ביסס את שילטון אנגליה על אדמת אירלנד.

אבל, גם אם האדמה הייתה בראשות המלכה, הים היה שייך למלכה אחרת לחלוטין – למלכת הפירטים. גרייס גייסה את כל ספינותיה וחייליה ויצאה למרד כנגד השלטון המלכותי. ספינותיה הטילו מצור על כל ספינת מסחר אנגלית שהעזה לחצות את התעלה שבין בריטניה ואירלנד.

בינגהם הבין שהוא לא יוכל לטעון לשליטה על האי הסורר אם לא יצליח להתמודד עם מכת שודדי הים והוא השקיע את כל משאביו בתפיסת מלכת הפירטים.

כך קרה שמזלה הטוב של גרייס הגיע לסיומו. בינגהם ראשית כבש את טירותיה ולבסוף הצליח גם לכלוא אותה. למרות שהתכוון להוציא אותה להורג, היא ניצלה את נכסיה ואת השפעתה כדי להתחמק מעונש זה. גרייני מאול, שאהבה יותר מכול את האוויר הפתוח והים הגדול, מצאה עצמה כלואה בצינוק טחוב וקטן למשך שנתיים ארוכות וקשות.

כשסוף סוף השתחררה, גילתה כי כל נכסיה נלקחו מידיה והיא נותרה חסר כל. היא הייתה כבר כמעט בת שישים ודומה היה שעכשיו היא תהיה חייבת להיכנע ולמצוא לעצמה עבודה מסודרת. האם היא נכנעה? לא ולא! חיש מהר אספה סביבה את חייליה הנאמנים, ביחד הם השתלטו על ספינת סוחרים אנגלית וחיש מהר חזרה השמועה למסבאות אנגליה ואירלנד שהים חזר להיות מסוכן מתמיד, שכן גרייני מאול שוב שטה על גליו.

הלורד בינגהם לא היה מוכן לוותר לשודדת הים, מתוך ידיעה שאין שום סיכוי שהוא יוכל ללכוד אותה בים, שכן איש לא מכיר את הים כמו גרייני מאול, אז במקום לרדוף אחריה, החל לרדוף אחר ילדיה. לא עבר זמן רב והוא לכד שניים מילדיה וכלא אותם ברשותו, דורש שמלכת הפירטים תבוא אליו להיכנע אחרת לא תראה את ילדיה.

לגרייס לא הייתה ברירה, והיא הסיטה את נטיב ספינתה, לא אל אחוזתו של בינגהם, אלא לחצרה של אליזבת' מלכת אנגליה.

המלכה אליזבת' האמינה בחוקי ממלכתה אך הייתה לה חיבה מיוחדת לשודדי ים. היא אפשרה לשודדי הים להקים עיר נמל משלהם שתהיה נמל בטוח לעגון בו – אמסטרדם, ואפילו היה לה שודד ים משלה – סר פראנסיס דרייק, שהיה אורח של כבוד בחצרה ונהג לשעשע את אנשי החצר שלה בסיפורים על מסעותיו הרבים. כששמעה שגרייני מאול בעצמה מבקשת להיפגש עמה, מיהרה לספק לה קבלת פנים מכובדת.

למרבה ההפתעה, אליזבת' לא פגשה בשודדת ים מפחידה ומסוכנת, אלא בסבתא חמודה כבת שישים. גרייס או'מלי הציגה את עצמה כאישה מסכנה שנאלצה לשרוד בעולם של גברים, ואמרה שכל שהיא מבקשת הוא שישחררו את בניה שנאסרו על לא עוול בכפם. היא הוסיפה שעכשיו, מכיוון שרכושה נלקח ממנה, אין לה ברירה אלא לחיות את חיי הפיראט, אבל הבטיחה שאם רק תזכה אותה הוד מעלה במשכורת חודשית היא מבטיחה לעזוב את החיים הארורים האלה ולהשתקע על היבשה.

המלכה אליזבת' כאמור, לא הייתה טיפשה. היא שמעה את הסיפורים הרבים על גרייני מאול האכזרית וידעה שלא מדובר אלא בהצגה. אבל באופק החלו להיווצר בעיות גדולות יותר והמלכה ידעה שעוד מעט לא תהיה ברירה אלא לצאת למלחמה גדולה בין ממלכת אנגליה לספרד. היא ידעה שבעת מלמה עדיף לגייס חברים במקום ליצור אויבים חדשים ולכן היא הסכימה לדרישותיה של מלכת הפירטים, ציוותה לשחרר את ילדיה ואפילו ציוותה לשלם לגרייס או'מאלי משכורת שנתית שתוכל לחיות בכבוד. גרייס הודתה להוד מעלתה על טוב ליבה וחסדיה הגדולים וחזרה לביתה.

האם היא סיימה את ימיה כמלכת הפיראטיים? כמו שכל יורד ים יודע, מי שטעם את מלח הים וחש את הרוח אל מול נוף כחול ונצחי לעולם לא ישכח את קריאת הים. לא עבר זמן רב והסבתא הזקנה חזרה להנהיג את ספינותיה, אבל הפעם היא דאגה לוודא שהיא שודדת אך ורק ספינות ספרדיות.