הנסיכה האמתית

לפני שנים רבות במקום רחוק מאוד מהצד השני של העיר, הייתה ממלכה מוזרה מאוד. ממלכה הפוכה. שם, מי שעבד יותר הרוויח פחות, ומי שעבר הכי פחות הרוויח הכי הרבה. במקום ההוא כולם כתבו שירים על אהבה, אבל אף אחד לא ממש האמין בה. את כל הילדים שאהבו להתרוצץ בחוץ הכריחו לשבת בשקט בפנים, ואת כל הילדים שאהבו לשבת בשקט בפנים הכריחו לצאת החוצה והתרוצץ.

באותה ממלכה הייתה עיר קטנה עם שם קצר, ובעיר הזו הייתה שכונה מסוימת עם שם ארוך. ושם באחד הבתים במורד הרחוב, גרה נסיכה אמתית. כמו כל הנסיכות האחרות היא הייתה יפה מאוד. היו לה שיער ועיניים ואף וסנטר וכל האיברים האחרים שיש לנסיכות יפות. אמנם, לא היה לה ארמון עם משרתים, אבל היא גרה בבית קטן וחמוד עם משפחתה ואפילו היה לה חדר משלה, אותו היא חלקה עם אחותה הקטנה. לא היו לה שמלות רבות וצבעוניות, אבל היא ידעה לשמור על השמלות שהיו לה תמיד נקיות ויפות ממש כמו חדשות. לא היה לה כתר מוזהב עם אבני חן גדולות, אבל הייתה לה קשת וורודה מיוחדת שהתנוסס עליה פרח יפהפה שלא היה לאף אחת אחרת, כי אמא שלה תפרה אותו על הקשת במיוחד בשבילה.

אבל, בניגוד לכל הנסיכות האחרות, אפילו אלה עם הארמון והשמלות והכתרים, היא הייתה נסיכה אמתית. שכן, כדי להיות נסיכה אמתית, לא מספיק רק להיות נסיכה – צריך גם להיות אמתית. והנסיכה האמתית הזו הייתה תמיד מתייעצת עם ליבה, ועושה רק מה שהיא מרגישה שלמה אתו. וחוץ מזה – אמא שלה אמרה לה שהיא נסיכה, ואבא שלה, שהייתה לו ספרייה מאוד גדולה בבית, אמר לה שהוא יודע בוודאות שהיא אמתית.

יום אחד, בדיוק כשהנסיכה יצאה מביתה כדי לזרוק את הזבל, עברה כרכרה מלכותית במיוחד ברחוב שבו היא גרה. היו לה לא פחות משמונה עשרה סוסים שצעדו באיטיות מלכותית כמו שרק סוסים אציליים במיוחד יודעים, בקדמת הכרכרה ישנו שני משרתים-רכבים בבגדים מגוהצים ביותר ואחזו במושכות – אחד היה אחראי בשביל לפנות ימינה, ואחד בשביל לפנות שמאלה. מאחורי הכרכרה ניצבו שני משרתים נוספים עם נעליים מבריקות, אחד שאחראי לפתוח את הדלת ואחד שאמון על סגירתה. זו הייתה כרכרה כל כך גדולה ומלכותית, שאפילו אם היא הייתה נוסעת לבדה על הכביש, עדיין היה שם פקק.

הנסיכה שלנו נעמדה ליד דלת ביתה והמתינה שהכרכרה תעבור, על מנת לחצות את הכביש ולהגיע אל פח הזבל בצד השני, כאשר, ממש במקרה, עיניה פגשו בעיניו של הנסיך שהיה בתוכה. הנסיכה התבוננה בו. הוא היה צעיר ונאה וכל השערות שלו היו בדיוק במקום. אבל הוא, שפגש נסיכות רבות בחייו, מעולם לא ראה נסיכה יפה ממנה, כי הוא מעולם לא ראה נסיכה אמתית.

חיש מהר הוא קרא למשרתיו לעצור את הכרכרה והרכב שהיה אחראי על העצירות משך במושכות וכל שמונה עשרה הסוסים עצרו בנימוס האצילי השמור לסוסים מהמעלה הגבוהה ביותר. מיד אחרי כן, המשרת שאחראי על פתיחת הדלתות מיהר לפתוח את הדלת והשתחווה בזמן שהנסיך ירד לפגוש בנסיכה.

"גבירתי הנאווה" אמר הנסיך, "מעולם לא ראיתי עלמה יפה ממך בכל הממלכה, אין לי ספק שאת בהחלט נסיכה אמתית". לשמע הדברים האלה הנסיכה הסמיקה בשקט והשפילה את עיניה, לגלות שמגפיו הסגולות של הנסיך שובצו באבני אזמרגד נוצצות.

"סלחי לי גבירתי, אם אהיה בוטה, אך ליבי לא מותיר לי לשתוק." המשיך הנסיך, "האם תואילי בטובך להינשא לי ולהיות לי לאישה?"

הנסיכה לא ידעה כיצד להשיב. זה בהחלט היה אירוע מפתיע שלא התכוננה לו מעולם. אבל היא ידעה שכנסיכה אמתית לא תוכל להיות שלמה עם החלטתה, אלא אם תספר לו אך ורק את אמת.

"נסיך יקר" היא אמרה, מתאמצת להסתיר את מבוכתה, "תודה לך על הצעתך הנדיבה, אך ישנם דברים שאתה חייב לדעת לגבי לפני שתציע לי את ידך."

אילו דברים? חשב הנסיך. האם הוטל עליה כישוף? האם ישנו דרקון בדירתה שיהיה עלי להכניע על מנת לזכות בידיה. ואולי היא בכלל הבטיחה את ידה לנסיך אחר.

"אינני נסיכה ככל הנסיכות" אמרה הנסיכה וקטעה את מחשבותיו של הנסיך – "אין לי ארמון ואין לי שמלות רבות ואין כתר נוצץ על ראשי"

"זה הכול?" שאל הנסיך, שחש הקלה רבה מכך שלא יהיה עליו עתה להילחם בדרקון (הוא פחד מאוד מדרקונים), ולפני שהיא הספיקה לפצות שוב את פיה מיהר להשיב: "מיד אדרוש מכל התופרות של הממלכה לתפור לך מאה שמלות אפנתיות, בכל צבעי הקשת, ואפנה לאדריכלים ולקבלנים כדי שאלה יחדלו מכל עבודתם ויחלו לעבוד על בניית ארמון מלכותי הראוי לנסיכה יפה שכמוך." הנסיכה התאמצה בכל גופה להסתיר את תחושותיה. הנסיך, שחשב שהיא עדיין מתלבטת, מיהר להוסיף: "אצווה עכשיו שלכבוד חתונתנו יאפו לנו חמש מאות עוגות מלכותיות, בכל הטעמים המתוקים שיש בממלכה, ואפילו כאלה עם קצפת. אז מה את אומרת? תואילי גבירתי להפוך אותי למאושר באדם ותינשאי לי?"

"כן." אמרה הנסיכה בהתרגשות. ראשה מסתחרר מדמיונות על עוגות ושמלות וארמונות.

"מצוין!" צהל הנסיך. "אארגן את הכול ומחרתיים נינשא בחתונה מלכותית!". ועם המילים האלה הוא חזר לכרכרתו, המשרת האחראי על סגירת דלת הכרכרה טרק אותה באצילות, והרכב האחראי על התקדמות הסוסים, שחרר את המושכות וסימן להם להתחיל לצעוד. וכך הכרכרה עזבה את הרחוב ואפשרה לנסיכה האמתית שלנו סוף סוף לזרוק את הזבל.

באותו הלילה הנסיכה חלמה חלומות יפים ומתוקים על עוגות וארמונות ושמלות, ובבוקר מיהרה לצאת לחברותיה, כדי לספר להן על הנסיך ולהזמין אותן לחתונתה.

חברתה הראשונה הייתה בתו של הקבלן. הנסיכה דפקה על דלתה של חברתה, אך מיד כשזו פתחה את הדלת, ראתה הנסיכה שדבר מה אינו כשורה. פניה של בת הקבלן היו נפולות ועיניה היו שקועות ועצובות. "מה קרה?" שאלה הנסיכה, שדאגתה לחברתה גרמה לשכוח כל דבר אחר. חברתה הטובה סיפרה לה שאביה לא חזר מהעבודה אתמול בלילה. היא אמרה שהגיעה הודעה מהנסיך שעליו להפסיק את כל עבודותיו האחרות באופן מידי, ולהתחיל לעבוד על בנייה של ארמון חדש. עוד הסבירה לה שעבודה על ארמון היא חלומו של כל קבלן, אבל מכיוון שהיה עליו לבטל את עבודותיו האחרות וששמו הטוב נפגע מכך. "את מבינה?" שאלה בת הקבלן, "כשאבא שלי מבטיח הוא מקיים. ועכשיו בגלל הנסיך הזה הוא יהיה חייב לחזור בו מהבטחותיו". כאב לנסיכה לראות את חברתה עצובה כל כך, והיא החליטה שלא לספר לה על החתונה, כדי לא לפגוע בה יותר.

לאחר מכן הלכה לבקר את חברתה השנייה שהייתה ביתה של התופרת. היא דפקה על הדלת ואחרי זמן רב שבו איש לא ענה, הדלת נפתחה. בת התופרת אמרה לנסיכה שלום, אבל התנצלה שלא תוכל לארח את חברתה היום. עיניה היו עייפות מאוד ועל אצבעותיה הודבקו פלסטרים. בת התופרת סיפרה לנסיכה שהגיעה הזמנה מהנסיך למאה שמלות חדשות בצבעים שונים ועכשיו אמה ואביה, אחיותיה והיא, כולם עובדים מסביב לשעון כדי להספיק לעמוד בהזמנה. הנסיכה רצתה לשאול אם תוכל לעזור, היא הרגישה רע מאוד על הסבל שחתונתה גרמה לאחרים, אבל לפני שהיא הצליחה להגיד דבר מה, התנצלה החברה שהיא חייבת לחזור לעבודה וטרקה את הדלת. 

לבסוף הלכה הנסיכה לביתה של החברה השלישית שלה, שהייתה ביתו של האופה. כשהגיעה הנסיכה לרחוב של האופה, ראתה המולה גדולה ברחוב כולו. אנשים התרוצצו עם שקים של קמח מביתו של הטוחן לביתו של האופה וכולם נראו חלשים ועצובים. בתוך ההמולה מצאה הנסיכה את חברתה. היא הייתה מלוכלכת מאוד משיירים של קמח וביצים. "את לא מאמינה!" אמרה החברה לפני שהנסיכה הספיקה לפצות את פיה. "הנסיך מצא לעצמו נסיכה, כנראה אחת שהיא מפונקת מאוד, כי לא מספיק לה עוגה אחת והיא רוצה לא פחות מחמש מאות עוגות. ועכשיו כל הרחוב עסוק בהכנות ולא נשאר לנו קמח ללחם ולחמניות. עכשיו תסלחי לי אני חייבת להמשיך לעבוד." ועם המילים האלה, בת האופה העמיסה על כתפיה שק כבד של סוכר והלכה לביתה.

כך, אחרי שיצאה בבוקר שמחה מביתה, חזרה אליו הנסיכה עם ערב מבולבלת מאוד. באותו הלילה היא פשוט לא הצליחה לישון. היא חשבה על הנסיך, ועל מה התרגשה מהבטחותיו. ואז חשב על חברותיה ומשפחותיהן, ועל כמה סבל היא הצליחה לגרום להן בלי כוונה. היא החליטה שהיא לא רוצה את הארמון והשמלות והעוגות של הנסיך, ואחרי שגמרה אומר לבטל את המתנות חשבה על הנסיך עצמו. פתאום היא ראתה אותו באור אחר. איזה מן אדם חסר התחשבות! מכריח אנשים אחרים לסבול רק בשביל שהוא יצליח לזכות בידה של נסיכה. וגם הכרכרה הזאת שלו, אי אפשר להסתדר עם פחות סוסים? אחת שלא סותמת כל רחוב שהיא עוברת בו. וחץ מזה – מי צריך אבני חן בנעליים? ככל שהיא חשבה על כך הנסיך פחת בעיניה. כל עושרו נראה לה כלא כלום וכשלבסוף שאלה את ליבה האם להתחתן אתו, התשובה הייתה ברורה. לא אתחתן איתו מחר, חשבה  לעצמה, לא, לא אתחתן עם... עם... אני בכלל לא יודעת איך קוראים לו!

לפנות בוקר, כשהשמש רק החלה לבצבץ מבעד לאופק, התעוררה הנסיכה בבהלה לקול תרועות והמולה. היא מיהרה להציץ מחלונה כדי לראות, על מה המהומה – האם פרצה שריפה, או חלילה מלחמה? אך למרבה הפתעתה מצאה את הנסיך ניצב בפתח ביתה, מוקף בתזמורת של תופים וחצוצרות, עם חלילים מחללים ורקדנים מחוללים. "בוקר טוב עלמתי!" קרא הנסיך מבעד לרעש, "היום הוא יום נישואינו, אז חשבתי לשמח אותך כבר מראשיתו"

"רק רגע!" קראה אליו הנסיכה מחלונה. ומיהרה חזרה לחדרה. אחרי שצחצחה שיניים, סידרה את שיערה ולבשה את השמלה שהיא מאוד אוהבת למרות שהיא כבר לא כל כך חדשה, היא פתחה את דלת ביתה לפגוש בנסיך שהמתין על המפתן. "בבקשה... אדוני." היא מלמלה, "היכנס".

כשהנסיך נכנס לביתה של הנסיכה, הנסיכה ביקשה ממנו לשבת על כיסא, ובעדינות והתחשבות הסבירה לו שלא תוכל להינשא לו. לשווא הוא הציע עוד שלושים שמלות וארבעים עוגות, אבל היא רק חשבה על האנשים האומללים שיהיו צריכים לתפור ולאפות וזה רק חיזק את הנחישות שבליבה. "אתה מבין" הסבירה לנסיך, "אנחנו בכלל לא מכירים, ואם אנחנו לא מכירים, איך נדע אם אנחנו מתאימים?" הנסיך חשב על זה קצת, באמת היה טעם בדבריה.

הנסיך חשב שלא הציע מספיק מתנות ומיהר להבטיח עוד שישים שמלות ועוד שבעים זוגות נעלים, אבל היא רק חשבה על האנשים שיאלצו להכין את כל הבגדים האלה ולבה נכמר. "אני לא רוצה שאנשים יסבלו בשביל שאני אהיה מאושרת" הסבירה לו, "וחוץ מזה", המשיכה, "אני לא אוהבת אותך, ואני חושבת שזה מאוד חשוב להתחתן רק עם מי שאוהבים."

הנסיך לא אמר דבר. הוא ידע שהיא צודקת. הרי הם באמת לא מכירים ולא אוהבים ומי בכלל יודע אם הם בכלל מתאימים. הוא נישק את ידה לשלום, ויצא מביתה ממהר לסמן לתזמורת להפסיק את הנגינה. משם המשיך הנסיך לבטל את ההזמנות של כל השמלות והעוגות ולבטל את הבנייה של הארמון. לכולם הוא שילם ביד יפה על הזמן שאבד ועל חומרי הגלם שנקנו, ולאחר מכן הלך בחזרה לביתו.

אותו הלילה נדדה שנתו של הנסיך. בהתחלה כעס מאוד על הנסיכה, איך היא העזה בכלל לדחות את הצעתו? הוא חשב שמכיוון שהוא נסיך, הוא יוכל להכריח אותה להתחתן אתו ואם היא תסרב – ישליך אותה לצינוק! אבל אז הוא חשב שאין בזה טעם ושאם הוא גדול מספיק להינשא, הוא צריך להיות בוגר מספיק כדי לקבל סירוב מבלי להשתגע. עוד ועוד הוא המשיך לחשוב על הנסיכה, וככל שחשב עליה יותר, כך שכח כעסו ובמקומו הוא החל לחוש תחושה חדשה שלא חש מעולם. הוא חשב על סירובה וראה את האומץ הנדרש בשביל לסרב לנסיך. הוא חשב על האופן שבו דחתה את מתנותיו וחשב איזו מתינות נדרשת לוותר כך על שמלות ועוגות ואפילו על ארמון. הוא חשב על הצורה שבה היא התחשבה בסבל של האנשים הסובבים אותה וראה שהיא לא סתם נסיכה, אלא נסיכה אמתית! וכך התחיל להבין שהוא לא רק מעריך אותה עד מאוד – הוא אוהב אותה, אהבה אמתית. אבל כבר מאוחר מדי – היא סירבה לו. ומה עכשיו? עם השאלה הזו הנסיך נרדם.

למחרת בבוקר, אחרי לילה ארוך של שינה ערבה, הנסיכה התעוררה מאוחר מהרגיל. מיד אחרי כן, מיהרה לצאת ולפגוש את חברותיה, כדי לספר להן על היומיים האחרונים. כשהגיע לביתה הגדול של בתו של הקבלן, מצאה אותה ואת אביה משחקים בחצר בתופסת. "את לא תאמיני" קראה אליה חברתה תוך כד שהיא מתחמקת מידיו הגדולות של אביה, "הנסיך ביטל את החתונה ואבא שלי לא צריך לבנות את הארמון!", "אבל," שאלה הנסיכה, "מה עם כל העבודה שהפסדתם?"

"כל הלקוחות שביטלתי סלחו לי במהרה" הסביר הקבלן, "ובאשר לעבודה על הארמון, בדרך כלל שעובדים עם נסיכים עשירים, לא מרוויחים בסוף הרבה כסף, אם בכלל. את מבינה, הם לא נהיו עשירים במקרה" הנסיכה לא כל כך הבינה, היא לא אהבה לדבר על כסף כמו שהקבלן אהב, אבל היא ראתה כמה הוא ובתו שמחים במשחקם והחליטה שעדיף יהיה ללכת ולא להפריע להם יותר.

כשהגיעה הנסיכה לביתה של בת התופרת, שמעה מאחורי הדלת קולות צחקוקים והמולה. כשנכנסה מצאה את התופרת ובתה לבושות כשתי גבירות אצילות בשמלות מנופחות ומקושתות באבני חן. "את לא תאמיני," אמרה בת התופרת לנסיכה, "הנסיך אמר שהחתונה מבוטלת, ביטל את ההזמנה שלו וסירב לקחת את השמלות שהספקנו לתפור – תראי אפילו נשארה לך שמלה אחת!" ולפני שהנסיכה הספיקה לפצות את פיה, הלבישו אותה במהירות בשמלה צהובה יפהפה עם רקמת תחרה עדינה בגון אפרסק. התופרת ובתה התפלאו מאוד שהשמלה התאימה לנסיכה בדיוק מושלם ולא הייתה צריכה שום תיקונים. הן לא ידעו שהשמלות נתפרו במיוחד למידותיה.

לבסוף הגיעה הנסיכה לרחוב האופים. למרבה ההפתעה, ההמולה שהייתה שם אתמול לא שכחה אלא התחלפה, הפעם במקום אופים וטוחנים מתרוצצים הלוך ושוב ברחוב עם שקים של קמח וסוכר, תור ארוך של אנשים שונים עמדו לאורך כל הרחוב ועד לפתח דלת המאפייה. הנסיכה שאלה במה מדובר ואחד הממתינים בתור הסביר לה שהחתונה של הנסיך בוטלה וכל העוגות שהספיקו לאפות לכבודה מחולקות בחינם לכל מי שרוצה. הנסיכה מעולם לא טעמה פרוסת עודה מחתונה מלכותית, אז היא החליטה לעמוד בתור ולחכות בנימוס כמו כולם. היא לא עקפה ולא דחפה ולא ניצלה את העובדה שבת האופה היא חברה טובה שלה כדי להיכנס לפני כולם. שכן, כך מתנהגות נסיכות אמתיות.

חלף זמן מה עד שהיא פתאום ראתה מי נעמד לידה בתור. היה זה לא אחר מהנסיך בעצמו. הוא גם רצה לטעום מהעוגות הנפלאות ולמרות שזיהה את הנסיכה, הוא כל כך הוקסם מיופייה בשמלה הצהובה החדשה וכל כך אהב את אופייה, שהתבייש אפילו לפנות אליה. משהבחינה בו הנסיכה הוא קד לה קידה עמוקה, אשר היא השיבה לה בקידה קלה וחיוך סמוק. "אומרים שהעוגות ממש טעימות" אמר הנסיך בשקט. "הן חייבות להיות טעימות – הן נאפו לחתונה מלכותית" השיבה הנסיכה בשחוק. "אולי..." החל הנסיך לאזור אומץ לדבר עם הנסיכה, "אולי אחרי שנאכל פרוסת עוגה, תרצי לצאת איתי לטיול קצר בגן? מי יודע, אולי אחרי שנכיר קצת זה את זו נגלה שאנחנו דווקא מתאימים"

"אולי..." השיבה הנסיכה בשקט, "אבל לפני כן עליך להשיב לי על שאלה אחת!"

"מה השאלה?" פער הנסיך את עיניו, שכן 'אולי' זה הרבה יותר טוב מה'לא' לו זכה קודם לכן.

"איך קוראים לך?"


רוצים לקרוא עוד "סיפורים קטנטנים"? לחצו כאן.

כריסטינה משוודיה חושבת אחרת, מתוך "אגדות אמתיות 2"

בעולם האגדות ישנם סיפורים רבים על נסיכות. בכולם מסופר על נסיכות יפות ועדינות ומנומסות שצריכות אביר או נסיך שיציל אותן, וכולם מסתיימים בחתונה מלכותית. האגדה הזאת תספר את סיפורה של נסיכה אחרת לחלוטין - כריסטינה משוודיה.

היא לא הייתה יפה בכלל ולמעשה אפילו כשהייתה בת חמש עדיין חשבו שהיא בכלל נסיך. היא לא אהבה שמלות ותכשיטים והעדיפה ללבוש מדים של חייל, בגדי ציידים וחליפות של גברים. היא לא הייתה צריכה שום אביר שיציל אותה והייתה יכולה לנצח רבים מהם ברכיבה על סוסים, בקליעה בקשת ובסיוף בחרב. היא לא אהבה בובות והעדיפה לבלות את זמנה בקריאת ספרים על מדע, פילוסופיה והיסטוריה. ואם לא די בכל זאת, לא היו לה שום כוונות להתחתן ולמעשה העדיפה את חברתן של נשים, על פני כל המחזרים שביקשו את ידה.

המאה ה17 הייתה עידן של תהפוכות ושינויים רבים בעולם הדת ובעולם המדע. אחרי קרוב לאלף שנה שבה הוותיקן ברומא שלט על אירופה כולה, התגלתה מידת השחיטות אליה הגיעו האפיפיורים הדקדנטיים של הרנסנאס האיטלקי והחלו להופיע גישות חדשות בנצרות כמו הזרמים הפרוטסטנטים של מרטין לותר ושל קלווין. בעולם המדע, בעקבות התגלית המרעישה שכדור הארץ אינו מרכז היקום ושהוא בכלל מסתובב סביב השמש, נולדה גישה חדשה למחקר לה אנו קוראים היום "הגישה המדעית". לפיה, אין לקבל שום דבר כעובדה עד שיוכח ללא צל של ספק כי מדובר באמת מוחלטת.

בעוד שהגישה המדעית הובילה להקמה של מכוני מחקר רבים ברחבי אירופה ולגילויים רבים בתחומי האסטרונומיה, הרפואה, הפיזיקה, הכימיה, המתמטיקה ועוד, התהפוכות בעולם הדת הובילו את היבשת לעשורים רבים של מלחמות דת עקובות מדם. לעולם הזה נולדה כריסטינה בשנת 1626.

אימהּ ממש רצתה שיולד לה בן זכר שיירש את הכתר ומאוד התאכזבה מכך שנולדה לה בת. היות ולא היה לה כל חשק להיות שוב בהריון, החליטה שכל מה שנותר לה הוא להתעמר בביתהּ ולהתייחס אליה כמו שאף אם לא צריכה להתייחס לילדיה. בניגוד לאימה, אביה של כריסטינה, גוסטב אדולף השני שזכה לתארים "מלך הזהב" ו"האריה של הצפון", אהב את כריסטינה עד מאוד. הוא היה מלך חכם וטוב וידע שזה לא משנה אם היא בן או בת, העיקר שהיא תגדל להיות אדם חכם ואמיץ ותהנה מחיים של שמחה ואהבה.

בשנות המלחמה הוא הנהיג את שוודיה לניצחונות רבים והפך אותה למעצמה צבאית שאיימה על אירופה כולה. מכיוון שידע, כמו שגם אתם וודאי כבר יודעים, שאשתו היא אדם מטורף שאין להשאיר ילדים בחזקתו, העדיף לקחת את כריסטינה אתו למסעות המלחמה הארוכים והמסוכנים שלו, ולא להשאירה בחזקת אימה. כך, כבר בגיל ארבע ניתן היה לראות את הנסיכה הקטנה ניצבת לצד אביה על סוס מלחמה, לומדת ממנו את סודות האסטרטגיה של אמנות המלחמה.

יום אחד שניהם ניצבו על גבעה גבוהה, מביטים על העמק בו מתחולל קרב בין צבאם לצבא דנמרק. לפני שהורה לאנשיו לירות בתותחי המלחמה, ביקש המלך מביתו הנסיכה שתכסה את אזניה ושלא תפחד כי עכשיו ירעמו התותחים. למרבה ההפתעה, לא רק שהנסיכה הקטנה לא פחדה ולא כיסתה את אזניה, היא אפילו שלפה את חרבה הקטנה לשמיים וצעקה "עוד! עוד! בּוּם! בּוּם!"

כאמור, שדה הקרב הוא מקום מסוכן מאוד. לכל מי שנמצא שם, לא רק לילדות קטנות. ובמהלך אחד הקרבות בהן ניצח מלך הזהב, הוא נפגע בעצמו ואיבד את חייו. כריסטינה הקטנה הייתה רק בת חמש והיא נאלצה לשוב לחיק אימה האכזרית ולחיות בטירה הקודרת שלהם כאסירה.   

למרבה המזל, המלך השאיר מאחוריו מועצה של חכמים שראו את מצוקתה של הילדה והחליטו לחטוף אותה משנאת אימה, לגדל אותה ולחנך אותה לפי כל הכללים של חינוך יורש עצר בן. מתוך תקווה שכשתגיע לגיל 18 בו תוכתר למלכה ותתחתן עם הנסיך שיהיה למלך שוודיה, תוכל להיות לו לעזר.

המלכה המרושעת נשארה לחיות לבד בטירה האפילה שלה, שם בילתה את זמנה בלרדות במשרתיה ולצעוק על הקירות.

תחת חסותם של יועצי המלך, כריסטינה למדה שפות רבות, קראה ספרים והתמקצעה בכל האומנויות הראויות לנסיך אמתי. כך, כשהפכה לנערה, שלטה הנסיכה לא רק במקצועות הלימוד הקשים של המדע, הדת, הפילוסופיה וההיסטוריה, אלא גם שלטה באמנויות המלכותיות של הדיפלומטיה, הצייד והסייף.

המורה שלה היה גאה בה מאוד. במכתב שכתב לידידו אמר: "אין לתאר את מידת הלמידה של הנערה, בגיל 14 היא שולטת בתחומים רבים שאפילו בנים רבים לא שולטים בהם. אני בטוח שהיא תהייה כלה מצוינת ביום מן הימים"

עם זאת, לא הצליחו ללמד את כריסטינה שום דבר בגינוני הנשים. היא לא התעניינה בשזירת פרחים ובתפירה, לא חשבה שזה חשוב להתאפר ולהתלבש בשמלות מסורבלות, וסירבה ללמוד להתהלך כמו נסיכה עדינה ושברירית. המצב היה כה חמור שנאלצו להזמין מפאריס מורה לבלט שילמד אותה כיצד לצעוד בעדנה אך היא רק למדה ממנו צעדים שיהיו יעילים בקרבות הסיף ושלחה אותו לדרכו.

השנים חלפו וכריסטינה הגיעה סוף סוף לגיל 18 המיוחל שבו תוכתר כמלכה על כל שוודיה. בעודה ישובה על כס המלכות ומנסה להתרגל לכתר הכבד שהונח על ראשה, התפלאה מכך שכל כוסית שהורמה לכבודה לא הייתה מלווה בתקווה שהיא תהיה מלכה טובה, או שתמלוך בחכמה על הממלכה, אלא רק בקריאות נרגשות שבעזרת השם המלכה החדשה שלנו תמצא זיווג ראוי ותלד יורש עצר זכר.

למרבה הפתעתה אפילו הותקפה במהלך טקס ההכתרה בלא אחת אלא שלוש הצעות נישואין שונות, כולן מנסיכים עשירים וחתיכים מהממלכות הסובבות את שוודיה. לבסוף נמאס למלכה החדשה והיא רקעה ברגלה ונעמדה בכעס.

הכול דממו לשמוע את הנאום המלכותי הראשון של מלכתם החדשה. האם תכריז עם מי ממחזריה תרצה להתחתן? אבל איש לא היה מוכן לנאום שבא מפיה של המלכה:

"יועצים, נתינים ואורחים נכבדים. זה לא מסב לי כבוד גדול להיות מלכתכם החדשה. למרות שהעולם סביבנו מתקדם ונאור, דומה ששוודיה נשארה בימי הביניים. מדינה של איכרים ולוחמים טיפשים שאינם יודעים קרוא וכתוב ולא אכפת להם מכלום מלבד עם מי ומתי אתחתן." לתדהמתם של כל הסובבים המשיכה, "אל דאגה. אני מבטיחה שתחת שלטוני שוודיה תצטרף לעולם המודרני. אני מכריזה בזאת על הקמתם של בתי ספר וספריות בכל ערי הממלכה. לא עוד יגדלו ילדינו לחיים של איכרים בורים אלא לאהבת ההשכלה והחוכמה." עם המילים האלה יצאה הנסיכה מאולם המלוכה.

כריסטינה לא איחרה להגשים את הבטחותיה, בתוך זמן קצר קמו בכל רחבי הממלכה בתי ספר, אוניברסיטאות וספריות אזוריות שהיו פתוחות לכל אנשי הממלכה. באשר לארמון המלוכה עצמו, היא החליטה להפוך את הטירה האפילה של הוריה לארמון מפואר. היא הזמינה מכל רחבי אירופה את מיטב האמנים והיצירות, 800 ציורים יובאו לעטר את קירות הארמון, פסלי שיש וברונזה הוצבו בחצרות וטירת אופסלה הפכה לפתע למקום ראוי למלכה.

לצד הארמון הקימה כריסטינה את התאטרון והספרייה המלכותיים של שוודיה. הספרייה הכילה לא פחות מחצי מיליון ספרים ומאות מכשירי מדע עתיקים וחדישים, זה היה היכל חוכמה פתוח שבו לא היה תחום אסור למחקר או נושא שאין לשאול לגביו שאלות. היו שם ספרים בכל נושא אפשרי ובכל שפה.

עם זאת, כריסטינה לא הזניחה את מחויבותיה המלכותיים ועמלה בכל יום עשר שעות לרווחת הממלכה, שרק אחריהן הרשתה לעצמה להתפנות לתחומי העניין שלה, שכללו לימודי על אסלם וקבלה יהודית, לצד התכתבויות עם פילוסופים גדולים כמו בליז פסקל ורנה דיקארט והתעדכנות בכל חידושי המדע.

מקץ מספר שנים אספה המלכה את כל אנשי חצרה לחגוג את הצלחותיה, אך למרבה הפתעתה, בעודה יושבת על כס המלכות המפואר שלה, מוקפת בהוד והדר כמותו איש בממלכה לא ראה עד כה, איש לא הרים כוסית לכבודה המלכה הנפלאה שלהם שהצליחה להביא את שוודיה החוצה מהחושך של ימי הביניים אל האור של עידן הנאורות. במקום זאת רק נשמעו שוב האיחולים הישנים שהוד מעלתה תזכה במהרה להתחתן וללדת בן זכר. לצד אלה קפצו להן לא שלוש, אלא חמישה הצעות נישואין חדשות.

בכעס רקעה המלכה כריסטינה ברגלה והשתיקה את כל החוגגים. כשאחרון הקולות נדם היא פצתה את פיה: "מצער אותי מאוד לראות שממלכתי נשארה בבורותה למרות שכאן החוכמה מעודדת בצו מלכותי. ניתן להוביל את הסוס אל המים, אך לא ניתן לגרום לו לשתות. אך אינני מאשימה אתכם. מזה שנים רבות אנחנו שרויים במלחמות כנגד אויבנו ולא ניתן לפנות מקום להרחבת השכל והנשמה כשהלב פועם לתופי מלחמה." הכול בהו במלכה בתימהון, למה היא מתכוונת? "לכן," המשיכה, "החלטתי להצליח איפה שאבי נכשל ולהביא את המלחמה הזו לסוף." ההמון קרא בקול, שמח שהנה יצאו הצבאות של שוודיה לנצח את אויבי הממלכה, אבל מה שהמלכה אמרה אחרי כן הותיר את כולם המומים: "אין לי כל כוונה להילחם - אלא לעשות שלום."

רעש של מרמור התעורר באולם המלוכה, האמהות שאלו אותה: "איך אפשר לעשות שלום עם אויבינו אשר הרגו כל כך הרבה מבנינו בקרב?", אנשי הכמורה שאלו: "איך אפשר להשלים עם הכופרים בדתנו הקדושה?", אנשי הצבא הוסיפו: "הרי למעלה משלושים שנה אנחנו נלחמים כנגדם וכל חיילנו למדו לשנוא את האויב כמו שהם שונאים את השטן – איך עכשיו נצפה מהם שיחיו בשכנות ובשלום עימם?", והרכילאים דאגו לשאול: "הוד מעלתך – מתי את מתכוונת כבר להתחתן?"

אבל כריסטינה לא וויתרה על הדרך שלה למרות שכל הסובבים אותה האמינו שהיא שגויה ומטופשת. והיא שלחה נציגים לנהל משא ומתן עם כל מדינות האויב מתוך הדרישה שישובו עם הסכם שלום. כדי להבהיר לאויביה את נחישותה – היא כבשה את העיר פראג ושחררה אותה לא מעט אחרי כן.

בתום מספר שנים הושג השכם שלום מפורט אשר הביא סוף למלחמות הדת באירופה שנמשכו כמעט חצי מאה. במסגרת ההסכם שוודיה זכתה לאדמות מדנמרק, נורבגיה ופינלנד ושלטה לחלוטין על המסחר בים הבלטי. כך הצליחה כריסטינה להפוך את שוודיה לאימפריה החזקה באירופה מבלי לשפוך דם מיותר.

מנצחת, היא חזרה לארמונה לקיים מסיבה גדולה לכל אנשי החצר. היא קיוותה שעכשיו, כששוודיה לא צריכה יותר לשלוח את ילדיה למלחמות מיותרות, נתיניה ילמדו להעריך את הדברים הנעלים יותר בחיים, כמו המדע והאמנות. אך למרבה הפתעתה שוב כל הכוסיות שהורמו לכבודה נשאו איתם ברחה אחת – "מי ייתן שתינשאי בקרוב לבחיר ליבך ותלדי בן זכר".

הפעם למלכה לא היה כוח לספור כמה הצעות נישואין נשלחו לעברה. מכל קצוות אירופה הגיעו נסיכים לבקש את ידה. למלכה מעולם לא היו כוונות להתחתן, המחשבה על לבלות את חייה עם אחד מהנסיכים החתיכים והמנוונים האלה עוררה בה בחילה. למעשה, היא העדיפה על כל אלה את חברתה של דוקסית יפהפייה אותה מינתה למחממת המיטה המלכותית שלה וישנה אתה בחיבוק בכל לילה.

אבל העדפותיה האישיות אינן עניינו של איש מלבדה ומעולם לא עניינו ממש את החצר. אותם רק עניין דבר אחד – שיוולד למלכה יורש זכר שיבטיח את המשכיות השושלת המלכותית של שוודיה. וכך הם המשיכו להתעלם מכל הטוב שהמלכה כריסטינה עשתה למענם ורק שאלו שוב ושוב: "נו... מתי תתחתני כבר?"

לבסוף למלכה נמאס. היא רקעה ברגלה ונעמדה בכעס. "כל כך הרבה טוב עשיתי למענכם ואתם רק מתעניינים בחתונה שלי ובצאצאים שאביא, אז הנה אפתור לכם את שאלת הירושה." הכול דממו בציפייה – אולי סוף סוף היא תכריז עם מי היא תתחתן. "אני מכריזה בזאת שאין בכוונתי להתחתן ואין בכוונתי לנמק את כוונותיי בפני בורים שכמותכם." האולם נצבע לבן בפניהם החיוורים של ההמון. "אני מכריזה בזאת שבן דודי קרל גוסטב יוכתר למלך במקומי ושאני פורשת מכס המלוכה ועוזבת את שוודיה."

הכול היו אילמים. איפה נשמע כזה דבר שמלכה פורשת מכס המלוכה?

לאחר ההכרזה המרעישה המלכה דרשה שיארזו את חפציה ויכינו אותם למסע. היא דרשה שיארזו גם 6000 מספריה האהובים במיוחד, התלבשה בבגדי גבר ותוך התחזות לרוזן דוהנה עזבה את שוודיה לטייל בעולם. היא דאגה לעצמה לאחוזה מפוארת בפאתי רומא, שם הקיפה את עצמה באמנים, פילוסופים ואנשי מדע, איתם הייתה יכולה לשוחח שעות ארוכות על כל נושא שבעולם, מבלי שאף אחד מהם ישאל "נו... מתי את מתחתנת?"

במשך שנים רבות תושבי שוודיה בזו למלכה שנטשה אותם. אבל, אחרי שדור המלחמה עזב את העולם, קם דור חדש. דור שזכה לחינוך המעולה שמוסדותיה של כריסטינה אפשרו לו, ולשגשוג הגדול של חיי שלום ומסחר עם השכנים מאפשר. הדור הזה הכיר בחשיבותה של כריסטינה כמלכה שהביאה את שוודיה אל תוך העולם המודרני וזכר אותה באותו הכבוד וההדר שהיו שמורים לאביה.

הסכם השלום שהובילה כריסטינה נשאר בתוקף עד היום. והיריבות שנשארה בין שוודיה לשכנותיה זוכה לביטוי היום במגרשי הכדורגל וההוקי, במקום בשדה הקרב.