בוקר - מתוך 'החיים ביחד'

 עברתי את האבנים החדות. המים השקטים החלו מטפסים מעלה על רגלי בעודי צועד הלאה, הרחק מהמולת החוף אל עבר אותו הכחול האילם.

כשהגיעו המים אל בטני נעצרתי. הם היו חמימים, מלטפים, מזמינים, שאפתי מלא ריאותיי באוויר וזינקתי קדימה, ידי השלוחות קדימה פילחו את המים. מבלי להשפריץ ולו טיפה אחת נעלמתי כולי.

צללתי מטה בעיניים עצומות. כנראה שכשקפצתי עברתי על פני צוק, שכן דבר לא הפריע את ירידתי מטה, מטה והלאה.

חופשי די הצורך פקחתי את עיני. עטוף בחמימות הכחולה מכל עבר הבטתי סביב; כלום. רק כחול. הייתי חופשי, חופשי להביט סביב, חופשי לשחות לכל כיוון בלי מחסום, חופשי לנשום דרך זימים בלתי נראים בלי לחשוב על האמת שבדבר. האמת שבדבר? פקחתי את עיניי.

עדיין מעורפל הבטתי בשעון, הזמן לקום, לפתע שמעתי את צפצוף השעון המעורר, הקדמתי אותו, משועשע מהארעיות של הכול, קמתי מחויך.

הסתובבתי אליה, היא שכבה לידי, כתפה חשופה תחת השמיכה הדקה, ניצוצות של זיעה הופיעו ונעלמו כשהיא זזה לכסות את כתפה. "מתוקה... בוקר טוב, הגיע הזמן לקום" סיימתי בנשיקה על לחייה. "חמדמוּד... עוד חמש דקות" היא לחשה מתוך חלום, "טוב מתוקה אני אכין קפה בינתיים" השבתי.

הייתי על החוף אבל נזכרתי שאין לי בגד ים אז הלכתי הביתה ובאמת הגעתי הביתה, אבל פתאום הבנתי שאני מאחרת לאוניברסיטה אז לקחתי את התיק ורצתי החוצה. בחוץ היה קר ושכחתי סוודר, לא היה לי זמן לחזור לקחת אחד אז רצתי כדי להתחמם – זה לא הצליח.

הגעתי לאוניברסיטה, היא מוקמה בבניין של בית הספר הישן שלי, הוא היה כל-כך אפל בפנים, כאילו הייתה הפסקת חשמל, אבל כולם התנהגו כאילו זה רגיל. הם ישבו על הרצפה או נשענו על מעקה המדרגות ולא אמרו דבר. לא שמעתי דבר מלבד גיר כותב על לוח, ידעתי שזו המורה שלי, כותבת מה יהיה במבחן. הגיר ריקד במהירות, בלי הפסקה;  תיק-תיק-תיק-תיק שמעתי את דפיקות הגיר תוך-כדי שרצתי במדרגות.

פתאום הבנתי שאני לא יודעת איפה הכיתה, הייתי במסדרון ארוך מלא דלתות, הדלתות היו כל-כך צפופות שלא היה הגיוני שהן מובילות לכיתה. הגיר הכותב והרחש השקט של תלמידים בכיתה; תזוזה קטועה של כיסא, שיעול, לחץ, הדהדו במסדרון, הרעשים יכלו להגיע מכל דלת, פתחתי דלת אחת. זה היה מחסן, לא כיתה – רק מטאטא ודלי, הבטתי סביב, באמת היה מלוכלך נורא.

המשכתי ללכת בתוך הלכלוך, הוא נערם יותר ויותר, לא יכולתי להתקדם. זבל כיסה את הרצפה, משהו דביק טיפס על הקירות הגעתי לדלת האחרונה, פתחתי אותה, היא הובילה למפל. מאחורי היה רק זבל הוא נערם יותר ויותר ודחף אותי קדימה. המפל היה שחור והוביל לסלעים חדים שקצף לבן ואלים ניתז עליהם. רציתי לברוח אבל הזבל נערם מאחורי יותר ויותר והחל דוחף אותי, בלית ברירה צעדתי קדימה ולא היה שם מפל יותר, הייתי בכיתה.

נעמדתי מול המורה והיא הביטה בי והפסיקה לכתוב על הלוח, נזכרתי שאין לי תיק בכלל ושבעצם, אין לי בגדים, רציתי לבכות או לברוח אבל הייתי קפואה במקום, המורה הסתכלה עלי והתחילה לדבר, זה היה מוזר, המילים שיצאו מפיה לא תאמו לתנועות השפתיים שלה, שמעתי, כאילו מרחוק, קול גברי מוכר, "נוּקָה... הָזְנַן אָקוּם...". פתאום הקול נהיה מובן, "בוקר טוב, הגיע הזמן לקום" ופתאום נשיקה.

ישנתי, זה היה חלום, ברור שזה היה חלום, זה היה חלום נורא ממש, אבל על מה? צריך לקום. מזל שאני לא צריכה לחזור לשם. אבל אני לא רוצה לקום "חמדמוּד... עוד חמש דקות", הוא יכין קפה, אני אחזור לישון.

'מה פתאום לחזור לישון? תפקחי את העיניים! בגלל ה"חמש-דקות" האלה את תמיד מאחרת. התיק שלך בכלל לא מסודר. חוצמזה, אתמול לא התקלחת ואם לא תקומי, גם היום לא תתקלחי. קדימה. לפקוח את העיניים ולקום!'.

צולם באירוע 'בית ריק 2'

'טוב, אז מה אני צריך לעשות?', חשבתי, 'להתמתח, זה טוב עכשיו לקום מהמיטה, צריך מכנסיים? לא. אני אתקלח עוד מעט, איזה כיף יש שמש בחוץ, הולך להיות יום נעים היום'. ירדתי לסלון והדלקתי את הבוילר. אחר-כך הבטתי סביב, ניסיתי להיזכר מה רציתי לעשות, לחץ בבטן התחתונה הזכיר לי, נכנסתי לשירותים. לפעמים, הדברים האלה יותר טובים מסקס.

קפצתי מהמיטה לאט מדי. תתעוררי. 'אני אשטוף פנים', חשבתי. "אה... אתה בשירותים?", לאיפה אני הולכת עכשיו?  בוילר? דלוק. אני אכין קפה.

"בוקר טוב חמדמוּד, אני מכינה קפה".

הייתה רק כוס אחת בארון, הסתובבתי סביב, מחכה שהמים ירתחו. לבסוף החלטתי שבשביל לקצר בזמן אכין את הכוס הזאת.

"בוקר טוב מתוקה... אני לא רוצה קפה, אני רוצה תה".

"בסדר, אבל תשטוף כוס אחת".

'אני אכין אוכל לאוניברסיטה בינתיים, מה צריך?'. פתחתי את דלת המקרר והתחלתי להוציא מתוכו מצרכים ולהעמיד אותם על השיש; מיונז, חסה, מלפפון, גמבה, חרדל, נקניק, רוטב לסלט, נבטים, 'מה עוד צריך?', פטריות... נזכרתי שפטריות משחירות בקופסא אם שאירים אותם הרבה זמן, לו נורא, אוכל מוקדם היום, יש לי יום קצר.

מהארון הוצאתי שתי פרוסות לחם. לגמתי לגימה מהקפה, הוא עדין היה חם. הוצאתי סכין וקרש-חיתוך  והנחתי אותם על השולחן מאחורי. 'קודם כל המיונז והחרדל', שיננתי בעודי מורחת את שתי הפרוסות, 'הרבה מיונז, קצת חרדל'. החזרתי את הצנצנות למקרר, 'עכשיו קצת חסה', הנחתי כמה עלים  (את החיצוניים זרקתי).

תיק-תיק-תיק-תיק, נקשה הסכין בזריזות על קרש החיתוך. צמרמורת עברה בכל גופי פתאום והשערות השקופות על כף ידי סמרו. 'חלמתי על זה אמש. למה אני חולמת על חסה? הדיאטה הזאת משגעת אותי.

שטפתי את ספל התה, המים החלו להיות פושרים הודות לבוילר הדלוק, 'אני מקווה שיישארו מים למקלחת', חשבתי ובמהרה הוספתי שתי מחשבות לזו; 'אני רוצה היום מקלחת?' ובמקביל, 'כיצד שטיפת ספל יכולה לגמור את המים?'.

יצאתי מחדר השירותים והספל בידי, שמעתי אותה קוצצת חסה במטבח, 'כל הכבוד לה, איזה כוח', עמדתי במרכז הסלון והתחלתי מהרהר באיזה כוס תה אחפוץ, בחיוך שליו החלטתי לצאת אל הגינה וללקט עשבי תיבול.

הכוס בידי האחת התחלתי בורר ומלקט עלים; לואיזה, מרווה, שיבה, מליסה, נענע, גרניום לימוני. בכוס חצי מלאה בעלים פניתי אל המטבח, שמעתי את רשרוש צחצוח השיניים שלה, 'איזו נחישות, איזו מקצועיות'.

המטבח היה מבולגן. קופסת פלאסטיק ובתוכה הסלט ניצבה על השיש ליד מזלג ובקבוק של רוטב וויניגרט קנוי. ליד כל אלה, מתגרה בי, הציץ מבעד לנייר העטיפה סנדוויץ' טרי ושמנמן.

מזגתי את המים מהקומקום אל התה, כל העלים בתוך הספל ריקדו מעל המים המוריקים לאיטם. פזלתי בשנית לעבר הסנדוויץ'.

צולם באירוע 'בית ריק 2'

הרטבתי את מברשת השיניים, טעמה בפי רמז על שאריות משחת אמש, 'לא שטפת אותה טוב!', הטחתי בעצמי והתחלתי מלווה את המברשת במחשבותיי; טוחנות, טוחנות, אוֹח, ניצני בינה. חותכות וניבים. צד חיצוני, צד פנימי, למטה ולמעלה. לאחר כל אלה הייתי מוכנה למשחת השיניים.

קור המשחה רענן את פי, לא ירקתי מים חומים משאריות הקפה כי אם את הקצף הלבן של הבריאות. מאז המצאת הפלואוריד רפואת השיניים השתנתה לחלוטין. מעניין למה רופאי שיניים עדיין מרוויחים כל-כך הרבה כסף? אולי אני אהיה רופאת שיניים? מאיפה אני יודעת שהם מרוויחים הרבה כסף בכלל? לא חשוב, לשטוף את הפה ולגרגר.

בעודי מכתימה את הכיור בלבן פשטתי את בגדי, "אתה בא למקלחת?".

"נוֹד נֶגָע"

"מה?"

"עוד רגע!"

"טוב, אני כבר נכנסת תזדרז או שלא יישארו לך מים!"

מי התה המהבילים העלימו תחושה מלשוני, אך בו-בזמן מילאו את פי ברעננות נעימה. אניח לו להתקרר, חשבתי, והתחלתי מקלף בעדינות את נייר העטיפה של הכריך הססגוני.

שיניי הטוחנות התמהמהו על חלקו הקשה של הלחם בעוד אלה החותכות מוססו תחתיהם את זה הרך. זוג ניבים בולטים (באופן שאני אוהב לחשוב עליו כבלתי-רגיל במיוחד) ננעצו בעלה של חסה כשמיונז סמיך נספג אל חיכו. רמז דק של חרדל שלח גרגיריו אל  חניכי. שם, לחות עדינה החלה קוראת אל מיציה של החסה, שיבואו לשטוף את הסיבים בקרירותם המרעננת. זו לא מיאנה להגיע.

התמהמהתי בנקודה הזאת. אולי אקרא שיר? הרהרתי, שרוי בפסגה קטנה של השראה, אך ריח נקניק חבוי ערפל מחשבותיי. שיני נשקו אלה לאלה, שחררתי פיסה לחה של כתף פרה אל גורלה. לא. היא לא נפטרה לשווא! יצר קדמון סחרר את חושי בעוד הסטתי את פיסת האוצר הנגוסה שלי אל תוך לועי. לשוני רקדה בפי לאט, כמו שאש רוקדת על ענף חי. לא. היא לא נפטרה לשווא הנהנתי ביני לבין עצמי.

המים קרים, יש לי זמן לחכות. קר גם לחכות עירומה בחדר האמבטיה. למה קוראים לזה חדר האמבטיה? יש פה רק מקלחת? לא חשוב. למה את שואלת שאלות מטומטמות עכשיו? המים חמים? פושרים. מספיק טוב.

בידיים זריזות הרטבתי את כל גופי, אחר-כך את השיער. עוד אני עומדת תחת המפל הסינתטי, שלחתי יד אל השמפו. חפפתי את השיער ושטפתי מעלי את השמפו. מרכך. איפה המרכך? נגמר המרכך. שפכתי מעט מים אל הבקבוק הריק וניערתי אותו. את התמיסה הקרירה, לבנבנה ושקופה שפכתי על שיערי.

הוא לא הצטרף אלי עדיין. מה קורה איתו? איזו שלווה, איך הוא יכול לפעול ככה בלי דאגה? קינאתי בו בחצי חיוך, אך במהרה התעוררתי מחלומותיי, סגרתי את זרם המים ושלחתי יד אל סבון הפנים. מרחתי אותו על כל פני  ובתנועות מעגליות של כריות האצבעות התחלתי משפשפת את הגרגרים הקטנים שבסבון אל תוך עורי. אחר כך הגיע תור גופי, הליפה נקרעה. אי אפשר להשתמש בה. מאוכזבת, מילאתי את ידי בסבון הנוזלי. מה קורה איתו?

צולם באירוע 'בית ריק 2'

הרמתי את ספר השירים שהיה מונח על השולחן לפני. בעודי לוגם את שארית התה מהספל הירוק;

        ליבי הסיר רגלו מדוושת הגז של החיים

        והדבר הטראגי הוא

שאני משתמש במטאפורה של מכונה

בעוד אני סופר את פעימות ליבי

איני יכול שלא לרקוד לתיפופם האיטי

ולהימנע מזה הממהר.

           

        בעולם קר שבו הלב הוא אח הישועה

לא תרצה לבזבז את כל העצים שלך מהר מדי.

וואו, זה כל-כך נכון, חשבתי בדיוק כשהיא הופיעה לה, לחה ונוצצת, עטופה בחלוק ומגבת לראשה.

"את חייבת לשמוע איזה שיר יפה".

"מה שירים? למה לא הצטרפת למקלחת? עכשיו לא יהיו לך מים. לא אכפת לך. פשוט לא אכפת לך! אני מתרוצצת פה כל הבוקר מסדרת ומסתדרת ואתה יושב לך בשקט שותה תה וקורא שירים..." העטיפה הריקה והמקומטת על השולחן חשפה את חטאי, "אכלת את הסנדוויץ'? אתה יודע שזה בשביל האוניברסיטה. עכשיו תהיה רעב מאוחר יותר ולא יהיה לך אוכל ואז מה? לקנות? שתפליץ לי אחר כך כל היום?..."

היא המשיכה לדבר על כלכלה ואני פשוט בחרתי לאבד עצמי ביופייה בעיניים שקטות ולחייך חיוך רווי בתמימות מזויפת ואשמה ילדותית. פגישתי הראשונה עם אובלונסקי עלתה לראשי. כשהיא ראתה כי אינני מקשיב, פסקה מדיבורה וחייכה בשקט.

"מה אני אעשה איתךָ?"

"מה תעשי בלעדי?"

"כלום".

"כל-כך הרבה עד שתשתגעי".

חייכנו אחד אל השנייה.

בשקט.

ביחד.