יום שלישי, 30 באוקטובר 2012

צד א - מחבר ראשון – זהות, מתך 'אל מול שפות התהום'

[אתחיל פרק זה בהתנצלות. מיקומו של פרק זה אמור להיות לפני שני הפרקים הקודמים. שגיאה בהעתקה גרמה לכך שאעלה את הפרק הדן בחלק הראשון לפני שהתקנתי את המחבר שעליו הוא אמור לעמוד. למרות הקושי שאני חש מול שגיאתי שלי, מתווספת לכך אכזבתי העמוקה מכם קוראי, על כך שלא הבחנתם בהיעדר המחבר. ובנוסף שלא הבחנתם שאני מרכיב את החלק הקרוי "היגיון" על סמך עיקרון הזהות מבלי שביססתי את זהותו של עיקרון זה. לא נורא. אסלח לכם אם תסלחו לי.]
בפרקים הקודמים חפרנו אל היסודות היציבים של הזמן והמקום כתנאים ראשוניים לקיומם של נתונים ובצד השני התבססנו על אופני ההסתכלות המאוחדים אלה עם אלה בכך שהם כולם אופני הסתכלות על מושאים. עם זאת, עד כמה שיסודות אלו יציבים, עלינו להתקין מחברים אשר אליהם נוכל להרכיב את החלקים הראשונים של הגשר עצמו.
בכל צד של הגשר יהיה עלינו להתקין מחברים מסוג אחר המתאימים בדיוק בין שני החלקים שהם מבקשים לחבר. בפרק זה אנו צריכים לזהות מה הוא הדבר שמחבר את כל אותם "כאן ועכשיו"ים שונים ונפרדים, מלבד היותם היבטים של זמן ומקום.
כאמור לכל נתון, על מנת שהוא יהיה קביל כנתון של משהו שניתן לטעון עליו שהוא קיים, חייב להיות הצטלבות בזמן ובמקום שבו הוא אמור להימצא. עם זאת כל נקודת הצטלבות שכזו בין זמן ומקום – כל מפגש בין כאן לעכשיו – הנו חד פעמי וייחודי. לא ייתכן שיהיו שני דברים באותו הכאן ועכשיו שכן הכאן והעכשיו הינן התכונות הראשוניות המגדירות את כל נתון ונתון לפני שאנו יכולים לייחס לו תכונות נוספות. זאת מכיוון שאלה הנם תנאים ראשוניים להימצאותו של הנתון.
למרות היציבות לכאורה שאנו מקבלים ממציאת הכאן והעכשיו של הנתון איננו יכולים שלא לאבדם באותה הקלות שבא מצאנו אותם. זאת מכיוון של עכשיו חולף ומתחלף באותה השנייה שבה הוא מזוהה (ואפילו קצת לפני כן) וכל כאן משתנה ללא הרף.
על מנת להבין נקודה זו, אקח כדוגמא את כוס הקפה המונחת מולי ברגע זה שבו אני כותב מילים אלו. במקום זה, על שולחן העבודה שלי במשרדי, היו מונחות כוסות קפה רבות, ואפילו כוס קפה זו, בשינוי תכולה כמובן, הייתה מונחת במקומה זה פעמים רבות. עם זאת אינני יכול לזהות את כוס הקפה הזו רק על סמך היותה "הדבר המונח לפני כאן ועכשיו" שכן, לפני מספר רגעים, כאשר גמעתי את תכולת הכוס, היא חדלה להיות במקום בו היא הייתה ועברה למקום אחד. אני בטוח שלא השבתי אותה למקום שבו היא הייתה מונחת לפני כן כשם שאני בטוח שלא השבתי אותה לאותה זמן בו היא נמצאה כאשר זיהיתי אותה כנתון. עם זאת, למרות שאכן השתנו הזמן והמקום של הכוס הזו, ולמרות שבינתיים חלו שינויים רבים בתכונותיה האחרות של הכוס (כגון, משקלה, כמות הנוזל שבתוכה, הטמפרטורה של הקפה וכו'...) אני עדיין מתייחס אליה כאותו הדבר שלו קראתי קודם לכן "כוס הקפה המונחת לפני".
מה הוא אותו הדבר שעל סמך נוכחותו אני מרשה לעצמי לזהות את כוס הקפה הזו כאותה אחת שהייתה פה קודם לכן? מדוע אנו כבני אדם איננו חיים בעולם סינגולרי שבו כל אירוע וכל נתון נתפש באותה החד-פעמיות המנותקת שבה הוא מתרחש? התשובה לכך היא שפשוט אי אפשר לחיות כך. איננו יכולים שלא לייחס זהות לעצמים על סמך זהות בתכונות שלהם וקרבה בזמן ובמקום. אין כאן כוונה לומר שהנחת הזהות הזו הינה רציונאלית. דיוויד יום הוכיח שאינה כזו. אך עם זאת היא בלתי נמנעת.
לייבניץ הגדיר זהות זו בחוק "זהות הבלתי נבדלים" שלו. לפי חוק זה אם שני דברים משתתפים שכל התכונות שלהם אז הם זהים, כלומר הם אותו הדבר.כמו כן, לחילופין, אם שני דברים אינם משתתפים שכל התכונות שלהם וישנן תכונות שיש לאחד ואין לשני – אזי אכן אלה הינם שני דברים. לחוק זה הייתי רוצה להוסיף, מתוך ההבנה של החשיבות של הזמן והמקום להימצאות הנתונים,  את עיקרון הרציפות. לפי עיקרון זה כל עצם הנמצא בהצטלבות אחת של כאן ועכשיו ולאחר מכן בהצטלבות אחרת של כאן ועכשיו חייב בהכרח, אם הוא אכן אותו עצם, להיות קיים בנקודות הנמצאות בין לבין שתי ההצטלבויות.
נחזור לכוס הקפה. נניח שהלכתי לשירותים וחזרתי ומצאתי את הכוס, פחות או יותר, באותו מקום בו השארתי אותה (נזניח לרגע את העובדה שיבשת שעליה אני ניצב זזה על גבי כדור הארץ הנע בעצמו בתוך גלקסיה הנעה בעצמה). אם יצאתי מהחדש ב15:33 וחזרתי ב15:35,  אינני יכול שלא לחשוב שהכוס נותרה שם גם ב15:34. ולא שהיא "קפצה" בזמן ל19:54 בשנת 1977 ואחר כך ל2:00 בשנת4566 לפנה"ס רק כדי לחזור לאותה נקודה שתי דקות לאחר מכן, כשם שאינני יכול להניח שהכוס נעה בחלל באותו האופן.
באופן דומה אני יכול לשאול את השאלה "מה הוא ה'אני' שהוא אותו הדבר שהוא אני?" ולכך אענה "אותו הדבר שהתחיל את דרכו בכאן ועכשיו הייחודי שלו ונע באופן רצוף על פני הזמן והמקום עד לנקודה הזו."
בדרך זו אנו מזהים זהות כדבר הנע באופן עקבי בתוך הזמן והמקום ותו לא. כך שאיננו חורגים מהנתונים הראשוניים מהם התחלנו אלא בונים עליהם ויוצאים מתוכם מבלי להוסיף הנחות מיותרות. 

אין תגובות:

פרסום תגובה