יום שלישי, 16 באוקטובר 2012

צד א', שלב ראשון – היגיון, מתוך 'אל מול שפות התהום'

לפרק הראשון של 'אל מול שפות התהום' 
עתה יכולים אנו לבנות על היסודות שמצאנו את השלבים הראשונים של הגשר. זכור, כמה שחזקים היסודות אותם מצאנו, עלינו להשגיח שמה שיבנה עליהם לא יחרוג בגודלו ממה שניתן לבנות עליהם, כלומר לא ניתן שהמשקל היחסי של השלב הראשון יחרוג מהמשקל היחסי שהיסודות עליהם הוא נבנה מאפשרים.
היסודות שמצאנו בצד הראשון היו הזמן והמקום, אשר ביסוסם התאפשר מתוקף אי האפשרות לדחיית קיומם המתמיד של הכאן והעכשיו. את הכאן העכשיו הוכחנו מתוך מציאתם כנתון האחיד הנמצא בכל נתון ושלא יכול להיות נתון שאין לו קיום כנקודה בכאן ועכשיו.
מציאת אחידות, כעיקרון מנחה, נובע מהתבססות על תנאי הזהות כקריטריון ראשוני. שכן, אלמלא היינו מסכימים שתנאי הזהות נשמר בכל נתון אזי היה עלינו לטעון שאמנם נדמה שהכאן והעכשיו נמצאים בכל נתון, אבל מכיוון שהם בהכרח שונים בין נתון לנתון, מי יאמר שהם חוזרים שוב ושוב בכל נתון ולא שונים באופן כה מהותי בין נתון לנתון כך שאינם עם כאן ועכשיו, אלא פשוט נקודות שונות של התרחשות שאין בניהן ובין נקודות אחרות דבר שמאחד אותן.
אם אנו דוחים את עיקרון הזהות כקריטריון ראשוני, אנו נשארים עם אירועים נבדלים ומופרדים שאין שום דרך למצוא שניהם דבר המחבר בניהם. מכיוון שגם אם נסכים שהכאן והעכשיו חוזרים בהופעתם בכל נתון והתרחשות, כל כאן הוא שונה וכל עכשיו הוא שונה, ומכאן נגיע לכך שכל זמן כזמן הוא שונה וכל מקום כמקום הוא שונה. כך אנו מגיעים למסקנה שלא כל מקום הוא מקום ולא כל זמן הוא זמן, כלומר שלא כל דבר זהה לעצמו.
איננו חייבים לחשוש מנקודה זו. אנו יכולים לטעון שהסתירה היא חלק בלתי נפרד מהקיום ולכן ייתכן שקיים דבר מה שאינו זהה לעצמו. אבל, אל נא נשכך שמטרתנו כאן היא חיבור ואיחוי של הנתונים דרך אחדותם ולא פירוק והפרדה של כל דבר עד אשר הוא נמצא בודד בחלל שבו הוא לא רק שונה מכל דבר ודבר, אלא הוא אף שונה מעצמו. בחלל מסוג זה לא רק שכל נתון שאנו שמים לפנינו לחקירה מתפרק לכדי דבר שהוא בו בזמן גם דבר וגם שום-דבר, כל טיעון שננסה לטעון על אותו נתון יהיה כפוף לאותה בעייתיות.
נסביר נקודה זו בדוגמא: אם הייתי רוצה לומר "ברגע זה מונח לפני ספר" ואינני מקבל את עיקרון הזהות כתנאי ראשוני לטיעון זה, אזי "רגע זה" אינו נקודה בזמן, "מונח לפני" אינו נקודה במקום ו"ספר" אינו ספר.
אם היינו רוצים לקבל את עיקרון הזהות, בד ובד היה עלינו לקבל גם כן את עיקרון היעדר הסתירה, כתנאי מקדים. שכן, בלי קבלת עיקרון היעדר הסתירה היינו אומרים שאמנם כל דבר זהה לעצמו (עיקרון הזהות), אבל ייתכן שדבר מה זהה ולא זהה באותו אופן. וכך נשלל אותו העיקרון הראשון בחרנו לקבל. אם "א" זהה ל"א", אבל "א" גם לא זהה "א", איזה תוקף יש לטענה ש"א" זהה לעצמו?
שני עקרונות אלו, עיקרון הזהות והיעדר הסתירה הם הבסיס הראשוני, מפארמנידס, דרך אריסטו ועד ימינו, של תורת ההיגיון. פארמנידס ניסח זאת בצמד הטענות – "מה שהוא הוא" ו"לא ייתכן היות לא הווים", אריסטו פירש תנאים אלו כתנאים הבסיסיים של הלוגיקה תחת ניסוחם כעקרון הזהות ועיקרון היעדר הסתירה. והוא הציב מקבילות להם הן בתורת ההיגיון והן בשיטתו המטאפיזית. עתה אנו יכולים להוסיף את השלב הראשון של הגשר שאנו בונים והוא ההיגיון.
בעזרת ההיגיון אנו יכולים לזהות זהויות בין הכאן והעכשיו הנבדלים.
אין שני כאן ועכשיו זהים אבל כל אירוע הוא נקודה בכאן ועכשיו שהם, ככאן ועכשיו, זהים לעצמם. ההיגיון, כפעולה של השכל, הינו זיהוי זהויות בין התופעות ואיחודם לכדי נתונים שניתן להסיק מהם זהות אחידה הנשמרת.
אין כאן כוונה לומר שזיהוי הזהות הוא מציאת דבר מה הכרחי ובלתי ניתן לטעות. אלא שהנחת האחדות מסתמכת על הזיהוי של הזהות. בכל בוקר אשתי יוצאת מהבית אל עבר מקום עבודתה ובכל אחר צהריים היא חוזרת. מתוך היכרות שלי אותה, כלומר מתוך קיומם של נתונים הכרתיים שלה אצלי, אני מניח זהות בין הדמות שיצאה מהבית והדמות שחזרה אל הבית. אני מזהה זהות על סמך נתוני ההכרה. אמנם, יכול להיות שבמהלך יום העבודה אשתי פגשה אחות תאומה הזהה לה בכל התכונות ואלו החליטו להתחלף בניהן, או שאיזה תאגיד החליט להחליף את אשתי ברובוט משוכלל המחקה את אשתי באופן כה מוצלח שאני אינני יכול לזהות כי זו אינה אשתי כלל וכלל. כך או כך הפעולה של זיהוי הזהות המתרחשת אצלי היא הפעולה של היגיון.
בעזרת ההיגיון אני מזהה את הזהים כזהים. אבל זהו עדיין אני שמזהה אותם, אני שמניח זהות על סמך נתונים זהים. זאת למרות שכל מה שנתון לי באופן וודאי אינו הזהות אלא רק נקודות נפרדות על ציר הזמן והמקום, שכל אחת מהן היא חד פעמית ונתונה לשינוי מתמיד.
זכרו, איננו מבקשים לבנות כאן את הגשר האמיתי שהוא כל העולם כולו כפי שהוא, אלא גשר אפשרי המחבר בין החוויה והוויה, מנקודת המבט של ההוויה, מה שמאחד ישים נבדלים הוא היותם זהים לעצמם ונבדלים ממה שאינם.

אין תגובות:

פרסום תגובה