יום רביעי, 27 במרץ 2013

אבן החכמים

ב-19 לדצמבר, 2012, קצת אחרי השעה שמונה לפנות בוקר, שרמן, סוחר הסמים האדיב של שכונת נחלאות בירושלים, קפץ מחלון ביתו. הוא היה מוכן לסיטואציה הזו מהיום שבו הוא התחיל להרחיב את עיסוקיו והפך, מכְּיווּן לחבריו, לסוחר סמים במלא מובן המילה. הסיבה לקפיצה הייתה ברורה לכל - מספר דקות לפני הקפיצה מהחלון שמע שרמן דפיקות בדלתו ודרך העינית הוא יכול היה להבחין בשני שוטרים המחכים שיואיל הנ"ל בטובו וייפתח להם את הדלת.
הוא לא היסס, בפחות מדקה (הוא נהג למדוד את עצמו כשהתאמן לקראת הסיטואציה הזו), הוא לקח את התיק אותו ארז בדיוק בשביל מצב כזה, לבש את מעיל הגשם הארוך שלו, אץ לקופסת הצרעות מליאת המטעמים שלו ומשם שלף אבן קריסטל נוצצת שגודלה היה גדול מאגרופו. הוא לא חשב לקחת משם את סוליות החשיש, את שקיות הקוקאין ואפילו לא את קופסת הפיטריות המיובשות ששמר שם לאחד מלקוחותיו, אבל הוא ידע שאי אפשר לסמוך על השוטרים עם אבן הקריסטל הזו.
וכך, הוא תחב את האבן לכיס מעילו, הצליב את תיקו על גבו וקפץ מהחלון היישר אל המדרכה הקשה שחיכתה לו שתי קומות מטה. כשהוא החל לרוץ, צולע מהנחיתה, לאורך רחוב בצלאל לכיוון מרכז העיר, הוא יכול היה לשמוע עמומות את הבעיטה של השוטרים הפורצים אל ביתו.
מה לעשות עכשיו? הוא שאל את עצמו. בשנתיים שבהן עסק, במקצועיות יתירה יש לציין, בעבודת הקודש של סוחר הסמים, הוא התכונן רק לחלק הזה של הבריחה - לקפיצה. בתיקו היו בקבוק של מים מינרלים, שתי קופסאות סיגריות, חמשת אלפים שקלים במזומן ואצבע של חשיש.
הוא חשב לקחת אוטובוס לשדה התעופה ומשם לטוס למדינה אירופאית, אבל הוא שיער שבמדינה קטנה כמו שלנו, השוטרים יחכו לו שם. הוא צדק.
כעבור זמן מה הוא כבר הלך לו מטה במדרחוב בן יהודה, שואל את עצמו נואשות מה לעשות. אבן הקריסטל בשכיסו העיקה עליו במיוחד. לפני מספר חודשים הוא קיבל אותה מחבר שהכינהּ במעבדות הכימיה של האוניברסיטה העברית, בהן עבד כדוקטוראנט. היא הייתה אבן קריסטל במשקל שני קילוגרם של LSD טהור וחזק במיוחד. "פירור אחד של הדבר הזה", הוא זכר את דבריו של החבר, "בתוך ג'ריקן שלם של מיץ יכול להעיף מסיבה של עד שלושמאות איש ישר למאדים". הוא הביט בכף ידו, היא נצצה מהאבקה שנדבקה לידו.
עד היום, בכל פעם בה הוא נגע באבן הקריסטל הזו, כדי להשוויץ לחבריו, הוא לבש כפפות גומי, אבל הפעם הוא בכלל לא חשב על הפעולה הזו. לרגע הוא שאל את עצמו, והשאלה שטפה את הכרתו בחרדה תהומית, האם האבקה הזו יכולה להיספג דרך העור? ידיו הזיעו. אם כן - הוא מת מהלך.
שרמן המשיך ללכת על רחוב יפו לכיוון העיר העתיקה כשהבחין בשני שוטרים ההולכים מאחוריו. הוא האיץ בהליכתו וראה שאלה מאיצים גם הם,  אך עדיין שומרים על כמה עשרות מטרים מרחק ממנו. הוא חיכה להזדמנות הנכונה וכך, בכניסה לשער האשפתות, הוא חתך דרך קבוצת תיירים, שכבר התרגלו להתנהגות כזו מישראלים, והתחיל לרוץ בכל כוחו. השוטרים שאיבדו אותו לרגע התחילו לרוץ גם הם לכיוון השער.
בתוככי העיר העתיקה הוא פנה בכל פעם שפנייה נקרתה בדרכו. כל רחוב צר נראה לו כהזדמנות שאסור לפספס. הוא לא ידע אם השוטרים מאחוריו או שמא אלה נעלמו מזמן. אבל לא הייתה לו הפריבילגיה לשער אחרת. אחרי מספר פניות הוא גילה גרם מדרגות ענקי היורד מטה, לאן? הוא לא ידע.
הוא רץ למטה ומצא את עצמו בתוך מערה ענקית שכל קרקעיתה הייתה מים.
"אתה!" הוא שמע קול צועק מאחוריו. "עצור!". הוא לא היה צריך להסתובב כדי להבין מי ניצבים מאחוריו ונעים לקראתו. בלי לחשוב, הוא טחב ידו לכיסו, הוציא משם את אבן הקריסטל וזרקהּ לתוך המים. במהרה הוא חש ביד גדולה מונחת על כתפו. הוא נתפס. זה הסוף. הוא חשב, אבל נותר לו עוד קלף אחרון. בחיוך נואש וזדוני הוא הרים את כף ידו אל פניו והתבונן בה. היא נצצה אליו מלאה בהבטחות שיקריות ועולמות אלטרנטיביים. השוטרים לא הספיקו לעצור אותו, הם אפילו לא ידעו שהם צריכים, וכך, לפני שאלה הפילו אותו על הקרקע והתחילו לאזוק אותו, הוא הספיק להוציא לשון ולהעביר ליקוק תאב לאורך כף ידו.
בתוך הניידת השוטרים לא הצליחו להבין מדוע הוא צוחק כמו מטורף.

מעטים יודעים ששמה של חברת 'הגיחון', האחראית המרכזית על הספקת המים לירושלים, קרוי על שם מאגר מים עתיק ורחב המצוי מתחת לעיר. בימי היבוסים, כשהעיר מנתה פחות מאלפיים תושבים, היה מקור מים זה המקור היחידי של מי שתייה בירושלים. אבל כבר בימי שלמה המלך לא היה די במי מעיין הגיחון להרוות את צמאונה של העיר המתפתחת והחלו חפירות המרשתות את הגיחון עם מאגרי מים רבים בסביבת ירושלים. ארבעת אלפים שנה אחרי כן, בשנת 1996, קמה חברת 'הגיחון' מטעם עיריית ירושלים והוטל עליה להיות אחראית על אספת מים ושירותי ביוב לעיר. בשנת 2002 החברה הופרטה ומחירי המים הוכפלו שלושה מונים. המחירים הגבוהים הביאו לדרישה ציבורית לפתוח את שוק המים בירושלים לתחרות.
בסוף שנת 2012, בזמן ששרמן זרק את אבן הקריסטל שלו לתוך המעיין שמצא בתוך המערה, אף אחד לא חשב שיכולה להיות בעיה עם מערכת החיבורים הסבוכה שסיפקה מים לעיר. אבל, כאשר חברת 'מקורות' הארצית זכתה במכרז שיתופי לספק גם היא מים לעיר ירושלים, נדרשו עבודות תשתית רבות ששיתקו, לתקופות שונות, חלקים שונים ממערכות הספקת המים החדשות יותר של העיר. וכך, לתקופה קצרה בסוף חודש דצמבר של שנת 2012, מערכת המים של העיר חוברה באופן זמני לאותם מאגרים עתיקים.

יומיים אחרי-כן, עדינה שימעוני, פקידה ראשית במחלקת הארנונה של עיריית ירושלים, התעוררה מאוחר. בלילה הקודם הילדים שלה באו לבקר וכהרגלם אחרי הארוחה הכבדה שהיא הכינה להם, הם ישבו אצלה במרכז הסלון עם בקבוק של ערק, צחקו ושתו, שתו וצחקו עד אחרי חצות. היות וכולם כבר עזבו את הבית, היא נצרה את הרגעים האלה מאוד, ואף עשתה מאמץ רב לשבת עימם ולצחוק כשהם צוחקים, למרות שלא הבינה בדיוק את כל הבדיחות. נוסיף לכך שהיא לגמה יותר מלגימה של המשקה הארור הזה במטרה להיות 'אחת מהחבר'ה' בקרב ילדיה, למרות הפצרותיהם.
בכל אופן עכשיו היה בוקר והיא שוב הייתה לבד בביתה. מאז שבעלה עזב אותה בשביל הזונה מקנדה, הבקרים הפכו קשים יותר, אבל הבוקר הזה, עם כאב הראש, הצמא והמחסור בשעות שינה - על אחת כמה וכמה.
היא אף פעם לא הלכה לעבודתה בבניין העירייה בלי להתקלח קודם לכן, אבל הפעם היא בהחלט שקלה את זה. לא! היא גמרה עם עצמה. זה לא ייתכן. אישה בגילי, במעמדי, לבוא כך למקום עבודה, מקולפת מהמיטה? בשום פנים ואופן לא! כך, עם כוחות מחודשים, היא קמה ממיטתה, בה לפני זמן לא רב היא רק פקחה את עיניה, ומבלי לבקר אפילו בחדר הנוחיות, מיהרה להתפשט ולהיכנס למקלחת.
אחרי שהיא סיימה להתקלח, להתלבש, לבדוק את השעון התלוי על הקיר, להילחץ, לנעול נעליים, לרוץ החוצה, לחזור הבייתה, לקחת את התיק שלה ואת המפתחות לרכב, ולצאת בשנית, זה התחיל להשפיע.
היא ירדה מטה בחדר המדרגות, בודקת שוב ושוב את שעונה ומחשבת בראשה את הזמן שייקח לה להיכנס לרכבה, להניעו, לנסוע אל מרכז העיר, לחנות ולהגיע למשרדה. זה היה אמור להיות גבולי אבל מספיק.
כשהיא יצאה מהבניין אל תוך הרחוב, שמשום מה נשמעה רועש יותר מהרגיל, היא הבחינה בדוור המכניס מעטפה לתוך אחת התיבות. לכאורה היה זה עניין של מה בכך, אבל במבט שני היא ראתה שהוא מכניס שוב ושוב את אותה המעטפה לאותו התא.
היא בחנה את פעולותיו; הוא החזיק את המעטפה בידו, קרא אותה בגבות מאומצות, הביט בקיר התיבות שלפניו, מצא את התיבה הנכונה וניגש להשחיל את המעטפה לתיבה כאשר, משום מה, פניו עטו מידה של חוסר ביטחון והוא נאלץ לבדוק שוב את פני המעטפה. היא הסתכלה עליו מבצע את הריטואל הזה חמש או שש פעמים לפני שהיא נזכרה שהיא ממהרת מאוד ושבה לדרכה.
כשעדינה הגיעה לרכב היא בדקה את שעונה פעם נוספת וקראה בבהלה. מחוג הדקות החל מתפתל לנגד עינייה כתולעת. היא עצמה את עיניה, התנערה וחשבה לרגע האם ייתכן שילדיה שתו יותר מערק אתמול בלילה? כשעדינה שימעוני פקחה את עיניה השעה הייתה שבע בערב. השמש כבר שקעה ורגליה כאבו מרוב עמידה במקום.

כמה שעות לפני-כן אולגה צ'רניגוב, הגננת של 'גן נורית', הביטה מחלון הגן וראתה שהיום יום יפה במיוחד. השמש ניצבה בגאון בשמיים והעננים התערבבו זה בתוך זה בצבעי זהב וארגמן, מציירים ציורי מתחלפים שהזכירו לה את עבודותיהם של האימפרסיוניסטים הצרפתיים. זה יום מצויין לצאת החוצה, היא חשבה, וקראה לילדים להתאסף סביבה. "ילדים?" היא פנתה אליהם והאהבה שחשה אליהם הרגישה כמו ליטוף של קטיפה לאוזניהם. "אתם רוצים לצאת היום לפארק?"
כל הילדים צהלו במקהלה, הם קראו קריאות של "כן!" ו"יש!" ו"אוּיש!" ואפילו שון הקטון, שבדרך כלל לא מדבר כי ההורים שלו שולחים אותו לגן בלי אוכל, חייך חיוך גדול ואמר "אם יהיה שלום אז אבא יביא לי כלב שעשוי כולו משוקולד ויהלומים". אחרי האמירה הזו היה שקט בגן בזמן שכל הילדים ציירו בדימיונם את ניצנוץ היהלומים על הרקע המתוק והנמס של השוקולד.
כעבור חצי שעה אמרה הגננת "מי רוצה מיץ?" ומבלי לחכות לתשובה רצה למטבחון, הוציאה גיגית ממתחת לכיור, רוקנה אותה מתכולתה ושפכה אליה את כל תרכיז מיץ הפטל. לאחר מכן היא סחבה את הגיגית לכיור ופתחה את הברז.
הרעש של המים הזורמים לתוך הכיור הזכירו לה את הגלים המכים ברציף של חצי האי קְרִים, שם נהגה לבקר בקיץ, כשהיא הייתה בגילם של הילדים.
"הי כולם!" היא שמעה לפתע את קולה של אחת הבנות, "לריצפה יש טעם של תות!" היא שמעה את השימחה בקולה של הילדה וחשבה לעצמה שהקול הזה של שמחת ילדים הוא הסיבה שהיא הפכה להיות גננת מלכתחילה. היא סגרה את הברז וניסתה להרים את הגיגית אבל זו, שהייתה מלאה לחלוטין, הייתה כבידה מדי לכוחותיה של הגננת. מיואשת היא הסתובבה לראות את התמונה המקסימה של ילדי הגן המשתכשכים ומתגלגלים ומלקקים את הרצפה הרטובה.
"הא!" היא צחקה בקול ומיד שפכה את כל הקערה אל הריצפה.
"יש לי פיפי" פנה אליה אחד הילדים ועיניו הנוצצות נראו מבוהלות וקטנות במיוחד.
"זה בסדר" היא אמרה לו וחיבקה אותו בכל אהבתה "לכולנו יש פיפי לפעמים".

באותו היום, בערך בשעה שתיים עשרה אחר הצהריים, התעורר איתמר משנתו העמוקה, בדירת השותפים שלו, ברחוב יפו. כשהוא יצא מחדרו הוא ראה את שני שותפיו, אוּרי ויונתן, בוהים בריכוז תהומי בשידור חוזר של תכנית הטלוויזיה 'רן וסטימפי' בזמן שממערכת הסטריאו מתנגנת מוסיקה אלקטרונית מינימליסטית.
"בוקר טוב" אמר לו יונתן מבלי להסיט מבטו מהמסך המרצד. "טוב שקמת" הוא הוסיף "יש אסיד במים".
איתמר עמד דקה ובחן את התמונה שהתגלתה לפניו. הוא הבחין בכוס הבירה המליאה במים מהברז וכעבור היסוס קל, לגם לגימה הגונה מהמים. מניסיונו הוא שיער שנותרו לו כעשרים דקות של פעילות תבונית. "רוצים קפה?" הוא שאל.
"תשתמש בזה" השיב לו אורי, והגיש לו בקבוק חתום של מים מינרלים והוסיף "לעזאזל עם זה - אני נוסע לברלין".

בינתיים, אורית צוריאל, המוקדנית במוקד 101, חוותה את אחד הימים הנוראיים ביותר בעבודתה. לא רק שהיא נאלצה להתמודד עם כמות אסטרונומית של שיחות טלפון מבודחות שניסו למתוח אותה עם סיפורים מוזרים כמו "בעלי נעל את עצמו בארון ומסרב לצאת ממנו בטענה שהוא לא הומו", או "הילד שלי לא מצליח לעמוד על הראש יותר מארבע דקות - האם משהו לא בסדר איתו?", או "הרדיו לא מפסיק להגיד לי שאני צריכה לרזות", או "למלח שלי יש טעם של סוכר" או "תבואו מהר הייתה תאונה ברחוב המלך דוד", או "יש לי ערבים במרק והם רוצים לצרף אותי לשורותיהם" או "אני חושבת שמישהו שם לי משהו במשקה כי אני מרגישה ממש רע", עכשיו היא גם הייתה צריכה להתמודד עם יובל, עמיתה למשמרת, שנלחם בעוז נגד שפורפרת הטלפון שלו שלטענתו ניסתה לחנוק אותו.
בין הצילצולים הבלתי פוסקים היא ניסתה להסביר לו שהשפורפרת היא חפץ דומם, אבל הוא רק אמר לה שהיא לא מבינה כלום ושהקרב הזה מתבשל בינו לבין השפורפרת מזה שנים.
היא לא יכלה יותר. בדממה, היא הסירה את האוזניות מאוזניה, קמה מעמדתה והלכה לשירותים. בדרך היא פגשה במנהל שלה. חולצת הכפתורים שלו הייתה מכופתרת רק בשני מקומות ועניבתו הייתה קשורה סביב בטנו כחגורה. "ידעתי שזה ייקרה" הוא לחש לה כממתיק סוד "המאיה חזו את זה מזמן" היא התעלמה ממנו ופנתה לשירותי הנשים.
בעצם היא הייתה עצבנית מסיבה אחרת. היא הגיעה לעבודה היום היישר מביתו של החבר שלה, שמכיוון שיש לו קשיים עם מחוייבות, מסרב להרשות לה לשים אצלו מברשת שיניים. אז, במקום לצחצח שיניים בבוקר, היא נאלצה ללעוס מסטיק מנטה שטעמו התחיל לגרום לה לבחילה. בחדר השירותים היא הורידה את מושב האסלה והתיישבה עליו כעל כיסא. "אם כולם נראים לך משוגעים", היא אמרה לעצמה, "רוב הסיכויים שאת השתגעת".
אחרי כמה דקות של איסוף עצמי היא קמה מהאסלה, פנתה אל הכיור ושתפה את פניה. אני צריכה חופשה, היא חשבה, חזרה לעמדתה, השיבה את האוזניות לראשה וענתה לפנייה הבא.
"מוקד 101 שלום, שמי אורית, במה אפשר לעזור?" היא שאלה במקצועיות יתירה.
"שלום" ענה קול רציני במיוחד מהקו השני "שמי פרופסור יעקב מרוז". הוא ענה באיטיות איומה, מבטא כל הברה בנפרד כאילו יש בה משמעות.
"שלום פרופסור מרוז, במה אפשר לעזור לך" היא אמרה באופן מכאני בזמן שהיא מקלידה את פרטי השיחה.
"אני - צריך - את - עזרתכם" הוא אמר באותו הקול המונוטוני והמתסכל והוסיף "אני חושב ששברתי את הרגל שלי"
"איך שברת את הרגל פרופסור מרוז?" היא שאלה בעניניות מקצועית.
"עם פטיש" הוא ענה.
"למה שברת את הרגל שלך עם פטיש פרופסור מרוז?" שאלה אורית המוקדנית, גאה בעצמה על המקצועיות שהיא מפגינה בשיחה הזו.
"כי... היא התחילה!" הוא לפתע צעק בקול קרוע. "היא כל הזמן מנסה לעקוף את הרגל השנייה!"
"איפה אתה נמצא פרופסור מרוז?" היא שאלה, מתעלמת מחוסר האמינות של הפנייה.
"על הריצפה." הוא השיב.
"אתה בבית?" היא המשיכה לנסות לפענח את מיקום הפרופסור אך הצד השני נותר דומם. "פרופסור מרוז?"
"מדבר"
"אתה בבית?"
שתיקה.
"טוב, פרופסור מרוז..." היא אמרה "תישאר על הקו אני שולחת אליך אמבולנס"
היא לא חיכתה שהוא ישיב לה. במקום זאת היא העלתה את המיקום של הבית שלו מתוך המערכת הממוחשבת ופנתה למכשיר הקשר לדבר עם נהג האמבולנס.
"דויד?"
"כן" נשמע קולו של נהג האמבולנס, ברקע נשמעו רעש והמולה, סירנות וצעקות.
"אני צריכה שתיסע לרחביה"
"מי זה?" הנהג ענה מבולבל.
"דויד? זו אורית"
"לא ייתכן!" הוא קרא בקול אל תוך מכשיר הקשר שלו. "אורית עזבה אותי"
"זו אורית המוקדנית, דויד - אתה מכיר אותי." היא המשיכה לדבר ברצינות תהומית, מתעלמת לחלוטין מחוסר הסבירות של השיחה הזו, ושל היום הזה.
"לא נכון!" הוא צעק "אורית הייתה מלצרית והיא עזבה אותי". הוא התחיל לבכות.
אורית ניתקה את מכשיר הקשר. הורידה את האוזניות מראשה ובשקט מוחלט אספה את חפציה והחלה ללכת לביתה. מה שאני צריכה עכשיו, היא חשבה, זו אמבטיה.

אברהם פינטו, הקבצן מרחוב יפו, חשב שהוא ראה כבר הכול. הוא היה כאן כשהעיר שקקה חיים והוא היה כאן כשהעיר בערה מפיצוצים. אבל היום הוא הרגיש שמשהו מיוחד קורה. חנויות נותרו סגורות, אנשים הלכו כסהרוהורים בכל פינה, פה ושם קבוצות התגודדו בבהייה משותפת שקטה בציור קיר, או בחלון ראווה.. משהו בהחלט לא היה רגיל ביום הזה. לפתע הוא הבחין בנהירה גדולה של אנשים מטה ברחוב לכיוון העיר העתיקה. האם זה ייתכן? הוא שאל את עצמו ומיהר להצטרף לתנועת ההולכים.
כשהגיע לעיר העתיקה הוא נדחק בין ההולכים לכיוון הכותל. בתוך ההמולה הוא שמע את השמועה שמי השתייה מזוהמים ושמח שסוף סוף כולם הבינו את מה שהוא מנסה להסביר להם כבר שנים. ככל שהוא התקרב לרחבת הכותל מסת האנשים הפכה דחוסה יותר ויותר. לבסוף הוא הצליח להידחק עד למדרגות המטפסות ממול לרחבת הכותל. שם הוא הבחין באנשים עומדים להם ופניהם לשמיים.
"אתה רואה את זה?" שאל אחד מהם, שעיניו היו מקובעות ברקיע מעל הר הבית. שם מעל לעננים הוא ראה אותו, מרחף ונשגב.
כנוע, אברהם פניטו נפל על ברכיו, זה אכן היה שם בשמיים. בית המקדש.



אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה