יום שני, 11 במרץ 2013

הבריטונים הקדומים, מאת וויליאם בלייק

וויליאם בלייק

בקרב האחרון של המלך ארתור, רק שלושה בריטונים ברחו;  אלה היו האדם החזק ביותר, האדם היפה ביותר, והאדם המכוער ביותר: שלושת אלה צעדו בשדה בלתי מובבים, כאלים, והשמש של בריטניה שקעה,  אך היא תתרומם בשנית והדרה כפול ומכופל, כשארתור יקום משנתו ויתפוס שוב מלכותו מעל הארץ והאוקיאנוס.

שלושת המעמדות הכלליים של האדם המיוצגים על-ידי היפה ביותר, החזק ביותר, והמכוער ביותר, לא יכולים להיות מיוצגים על-ידי שום עובדות היסטוריות מלבד אלה של ארצנו שלנו, הבריטונים הקדומים, מבלי לחלל את מנהגיהם. הבריטונים (לפי ההיסטוריותים), היו תרבות עירומה, מלומדת, שקדנית וסתומה במחשבה והגות; עירומים, פשוטים, וקלים במעשיהם ובנימוסיהם;  הם הרבו חכמה בחלוף עידנים. הם מוגרו על-ידי נשקים אלימים, כולם מלבד שארית קטנה; כוח יופי וכיעור נמלטו מהחורבות, ונותרו לנצח בלתי מנוצחים, עידן אחר עידן.
דברי ימי בריטניה הם עתה בידי האמן; כלך חזיונות הגותו, ביחס לארצו שלו ולהדרה הקדום, כפי שהיה, וכפי שלימים יהיה, המקור ללמידה והשראה. ארתור היה השם של מערכת הכוכבים ארקטורוס, או בואוטס, שומר הקוטב הצפוני. וכל המשלים על ארתור ועל שולחנו העגול; על הלוחמים הבריטונים העירומים כמלחמה; על מרלין; על כיבושו של ארתור את העולם כולו; על מותו או שנתו וההבטחה שישוב; על מצבות או מקדשי הדרואידים; על המדרכה ברחוב ווטלין; על אבן לונדון; על המערות בקורנוויל, ווילס, דרבישייר וסקוטלנד; על הענקים של אירלנד ובריטניה; על הישויות היסודיות הקרויות על-ידינו בכלליות פיות; ועל שלושת אלה שנמלטו, הם יופי כוח וכיעור. למר ב'[2] יש בידיו שירים מהעתיקות הקדומה ביותר: אדם היה דרואיד ונוח; גם אברהם נקרא  להמשיך את העידן הדוראידי, אשר החל להפוך סימונים אלגוריים ושכליים לפקודות גופניות, במקום בו קרבן אדם דילל את אוכלוסיית הארץ. כל הדברים האלה כתובים בעדן. האמן הוא תושב של אותה ארץ מאושרת; ואם הכל ממשיך כפי שהחל, עולם הצמחייה והדורות אולי יקבל להיפתח שוב למלכות שמיים, דרך גן העדן, כפי שהיה בראשית.
האדם החזק מייצג את הנשגב האנושי, אשר במלחמות העדן חולק לזכר ונקבה. האדם המכוער מייצג את ההיגיון האנושי. הם היו במקור אדם אחר ופנים לו ארבעה; הוא היה עצמי-מחולק, ואנושיותו האמיתית שחוטה על גדמי הדורות, וצורתו הרביעית הייתה כבן האלוהים. כיצד הוא הפך מחולק זה נושא לנשגבות אדירה ולפאתוס. האמן כתב זאת בהיותו תחת השראה ואף, אם ירצה האל, יפרסם זאת; יצירה זו היא רבת-כרכים ומכילה את ההיסטוריה הקדומה של בריטניה, ואת העולם של שטן ושל אדם.
בנתיים הוא צייר את התמונה הזו, המניחה כי בשלטונו של אותו נסיך בריטי, אשר חי במאה החמישית, נותרו שרידים בדמות אותם גיבורים עירומים בהרים הוולשים; הם שם עכשיו, גריי ראה אותם בדמות הפייטן שלו על סנודאון.[3] שם הם גרים בפשטות עירומה; מאושר הוא זה היכול לראותם ולשוחח עימם מעל צללי הדורות והמוות. הענק אלביון, אשר היה השליט של הים האטלנטי; הוא האטלס של היוונים, אחד מאלה אשר להם היוונים קראו טיטאנים. הסיפורים על ארתור הן מערכות אלביון המולבשות על נסיך מהמאה החמישית, אשר כבר את אירופה, והחזיק במלכות העולם בימי הביניים, אותה הרומאים לא שיקמו. בתמונה זו, מאמין כמילטון בהיסטוריה הבריטית הקדומה, מר ב' עשה כפי שכל העתיקים עשו, וכפי שעשו כל המודרנים אשר היו ראויים לתהילת, הוא נתן את העובדות ההיסטוריות בחיותן השירית בה הן תמיד מתרחשות, ולא באופן המשעמם שכמה היסטוריונים טוענים שהתרחשו, הסטוריונים אשר, בהיותם מסודרים חלושות בעצמם, אינם יכולים לראות לא נס ולא פלא; הכול עבורם נסוב במעגל משעמם של הסתברויות ואפשרויות; אבל ההיסטוריה של כל הזמנים אינה דבר מלבד אירועים בלתי-מסתברים; דברים עליהם נאמר שאינם אשפריים אם היינו רואים אותם תמיד לנגד עיננו.
ימי הקדם של כל אומה תחת העדן, אינם מקודשים פחות מאלה של היהודים. הם זהים כפי שיעקב בריאנט[4] וכל דברי ימי קדם הוכיחו. כיצד קדמותם של של אחרים הפכה מוזנחת וחסרת מאמינים, בעוד זו של היהודים נאספה וסודרה, היא חקירה בעל ערך רב הן לחוקרי העתיקות והן לחוקרי הקדושה. לכולם הייתה במקור שפה אחת ודת אחת: זו הייתה דתו של ישוע, הבשורה הנצחית. דברי ימי קדם מטיפים את הבשורה של ישוע. ההיסטוריון ההגיוני המסב ומעוות את הסיבות והתוצאות, כמו יום, גיבון וולטיר, עם כל תחבולותיהם, אינם יכולים לעוות עובדה אחת או להוציא פעולה ומציאות מובנת מסידורה. שיקולים ודיעות בנוגע לפעולות אינן היסטוריה. רק הפעולות עצמם הן היסטוריה, ואלה אינם הרכוש הבלעדי של יום וגיבון ולא של וולטיר, אקארד, ראפין, פלוטארכוס ואף לא של הרודטוס. ספר לי על הפעולות הו היסטוריון, והנח לי להגות בהם כפי שאני חפץ; הלאה עם השיקולים שלך והזיבולים שלך! כל שאינו פעולה אינו שווה קריאה. אמור לי את המה1 אינני חפץ שתאמר לי את הלמה והאיך; אוכל למצוא זאת בעצמי, לא פחות ממך, לא תוליכני שולל לדיעותיך, אותם אתה מבקש לכפות על מנת להפריח את מה שאתה רואה כבלתי-סביר או בלתי-אפשרי. הדיעות של זה אשר אינו רואה במעשיו שליחות רוחנית, אינן שוות את קריאתו של איש; הוא השולל את העובדות הודות לאי-סבירותן, חייב לדחות כל היסטוריה ולהישאר בספיקות בלבד.
נאמר לאמן, "קח את האפולו כדגמו של האיש היפה שלך, ואת ההרקולס לאדם החזק שלך, ואת הסאטיר המרקד לאדם המכוער שלך". עתה הוא עומד למשפט. הוא יודע שמעשיו אינם נחותם מגדולי העתיקות. עליונים לא יוכלו להיות, משום שהכוח האנושי אינו יכול לנוע מעבר למה שהוא עושה, ולא אל מעבר למה שעשה; זו מתנת האל, זו השראה וחזון. הוא מחליט לחקות בדבקות את שיירי קדם היקרים; הוא עושה כך ובתוצאה אתם חוזים; רעיונותיו לכוח ויופי לא היו שונים במידה רבה. שירה כפי שהיא קיימת עתה על הארץ, בשיירים השונים של סמכויות קדם, מוסיקה כפי שהיא קיימת בנעימות ולחנים ישניםף ציור ופיסול כפי שהם קיימים בשיירי קדם ובעבודות של גאונות מודרנית, הם השראה ואין להתעלות עליהם; הם מושלמים ונצחיים. מילטון, שיקספיר, מיכאלאנג'לו ורפאל הם הדוגמאות המצויינות ביותר של הפיסול, הציור והארכיטקטורה הקדומה. הגותי, היווני, ההודי והמצרי, אלה הן שלוחות של נפש האדם. נפש האדם אינה יכולה לנוע אל מעבר למתת האל, רוח הקודש. להניח שהאומנות יכולה לנוע אל מעבר למייצגיה הטובים ביותר הנמצאים עכשיו בעולם, משמע לא לדעת מה היא האומנות; פירושו להיות עיוור למתנות הרוח.
יהיה זה הכרחי כי הצייר יאמר דבר מה הנוגע לתפישותיו את היופי, הכוח והכיעור.
היופי המצורף ומסופח לטיפשות, הוא תאונה וטעות למצער של החיים ברי-התמותה בני הכיליון; זה קורה רק לעיתיםרחוקות; אך בערוב הלא טבעי הזה לאמן הנשגב אין מה לעשות; זה מתאים לבורלסקה ולא לאצילות היסטורית היופי המתאים לאמנות נשגבת מאופיין, או הצורות וקווי הקלסתר היכולים להיות כלי הקיבול לתבונה; בהתאם לכך הצייר נתן באדם היפה שלו, את רעיונותיו שלו ליופי התבוני. הפנים והגפיים הסוטים ומשתנים מעט מאוד, מהינקות לזיקנה, אלה הפנים והגפיים בעלי היופי והשלימות הגדולים ביותר.
המכוער, באופן דומה, כאשר הוא מסופח ומצורף לטמטום ומחלה, הוא נושא לבורלסקה ולא לאצילות היסטורית; האמן דמיין את האגם המכוער שלו, אחד המתקרב לחיה בתווים וצורה; מצחו קטן, חסר חזות; לסתו גדולה; אפו גבוה בגשרו וצר; חזו, והכוח אשר הוא יוצרו, הינו קטן בהשוואה, ומפרקיו וקצותיו גדולים; עיניו, כמעט וחסרי לובן, צרות ועירומות, והכול נוטה אל עבר מה שהוא באמת המכוער, חוסר היכולת של התבונה.
האמן התייחס לאדם החזק שלו ככלי קיבול לתבונה, מנשא אנרגיה נשגב; תוויו וגפיו אינם נעות על ציר האורך בלי עוצמה, כמו כן אין הם גדולים מדי ובלתי מרוסנים בהשוואה למוחו וחזו. העוצמה מורכבת מצבירת כוח למושב העיקרי, הדרגה רגילה וכפיפות למנהיג; כוח אינו דחיסות, אינו הגזמה ואינו נפח.
האדם החזק פועל מעליונות מודעת, והוא צועד הלאה בתלות חסרת פחד בצווים המקודשים. רועם בהשראה של נפש נבואית. האדם היפה פועל מחובה ודאגה חרדה לגורל אלה בהם הוא נאבק. האדם המכוער פועל מאהבת הטבח, ומוצא תענוגות בפראיות הברברית של המלחמה, אץ בנחישות ספורטיווית היישר אל שיניו של האוייב מוכה החרדה.
החיילים הרומאים התגלגלו יחדיו בערימה לפניהם; "וכגלגל לפני סופה":[5] כל אחד מראה אופי שונה, וביטוי שונה של פחד, או נקם, או קנאה, או אימה ריקה, או התפעלות, או פליאה כנה ויראה בלתי נשלטת.
הבריטונים המתים והגוססים, עירומים, מתבוססים ברומאים החמושים כיסו את השדות מטה. ביניהם אחרון הפייטנים אשר היה מסוגך ךעסוק במעשים כמלחמה נראה נופל, אי שם בין המתים והנוטים למות, הוא שר לנבלו בכאב המוות.
רחוק, בין ההרים, מקדשי דרואידים, דומים לסטונהנג'. השמש שוקעת מאחורי ההרים, אדומה ומדממת מיום הקרב.
סומק הבריאות של הבשר החשוף לאוויר הפתוח, מוזן על-ידי רוחות היערות והשטפונות של התקופה הקדומה המאושרת ההיא, אשר ההסטוריה תיעדה, לא יכול להיות כמריחות החולות של טיציאן או רובנס. היכן המשכפל של הטבע, כפי שהוא היום, ימצא אדם מתורבת, אשר הורגל להלך עירום? הדמיון לבדו יכול לצייד אותנו בצבעים מתאימים. כפי שניתן למצוא בפרסקוים של רפאל ומיכאלאנג'לו; המזג של הצורות תמיד מנחה את הצביעה בעבודות של אומנות אמת. כלאדם מורני, מופשט ממטען בגדיו, הוא כגופת המת, מכאן רובנס, טיציאן, קרוואג'יו  וכל המעמד הזה, הינם כיעור וגיר; אנשיהם כיעור ונשותיהם גיר, היות והמזג של צורותיהם לא יותירו צביעה כבירה; בבריטונים של מר ב' הדם נראה כזורם בגפיהם; הוא מתריס לתחרות בצביעה.



[1] בשנת 1807, בגיל 52, ערך בלייק תערוכה של יצירותיו בטייט בריטניה, בין היצירות המוצגות, יצירה אחת, הייתה מרשימה במיוחד, נאמר שזה הוא הציור הגדול ביותר שבלייק השלים בגודל של 3 מטרים X 4.2 מטרים. שם היצירה היה "הבריטונים העתיקים" והיא מתארת את הקרב האחרון של המלך ארתור נגד הרומאים, במאה החמישית. היצירה הייתה עשירה מאוד בפרטים, סמלים מן המיתולוגיות הקלאסיות, מן הנבואות היהודיות והנוצריות והכילה אף אלמנטים של אמנות דרואידית. לצערנו היצירה לא שרדה.  
[2] בלייק ככל הנראה מתכוון לשיריו הנבואיים שלו עצמו, עליהם טען כי הם הוכתבו לו להבדיל מתוצר של פרי דמיונו.
[3] זו התייחסות לשירו של תומס גריי "הפייטן" (1757) אשר עבורו הכין בלייק ציור.
[4] יעקב בריאנט (1715-1804), חוקר ומיתוגרף אשר עבודתו החשובה ביותר הייתה ניתוח של המערכות המיתולוגיות. לבריאנט הייתה השפעה עמוקה על עבודותיו של בלייק אשר עבד תחתיו כחרט לציור האיורים ליצירתו "שיטה חדשה או ניתוח של המיתולוגיה הקדומה" (1774). 
[5] ישעיהו, יז, יג.

אין תגובות:

הוסף רשומת תגובה