יום רביעי, 4 ביוני 2014

מון בלאן, חלק שני, פרק 12. רצ'יטטיב

12. רצ'יטטיב

השבועות הבאים חלפו תחת הכותרת 'שיקום'. לא רק גופו של דניאל היה זקוק לשיקום, גם נפשו הייתה עודנה מרחפת בין אז לעכשיו, בין הבית להר ל... מקום הזה שבו הוא נמצא. הגוף, למרות שהיה חלש במיוחד בתחילת התקופה, הראה סימנים של התחדשות מהירה והגיע, בתוך פחות משלושה שבועות, למצב שהתעלה על המצב בו היה לפני שכל הסיפור הזה עם ההר והמוות וההתעוררות התרחש.
הוא הרבה ללכת לטיולים ארוכים אך אף פעם לא לצאת משטח המרכז הרפואי, דומה היה שמטפליו דאגו לכך יותר מכל. הוא לא התחבב על מטפליו, הם ראו בו מפונק וילדותי ולמרות שהם היו מחויבים לספק את כל צרכיו של המטופל שלהם, הם לא היו מחויבים להראות כאילו הם נהנים מכך.  שלא יהיה ספק, הם תמיד חייכו אליו, אבל חיוכם היה קר מדי, קורקטי מדי, כמו חיוך חטוף למצלמה בזמן שיחה רצינית. נדמה היה כי, במקביל לעבודתם הרפואית, הם שיחקו באיזו הצגה של טיפול רפואי ולא בכישרון.
בכל יום הייתה לו שיחה עם אדם זה או אחר אשר, בהתאם להסמכתו ולהשכלתו, השתדל ככל יכולתו להשביע את הרעב הגדול של דניאל לתשובות.
על השאלה 'איפה אנחנו נמצאים?' השיב לו אחד הרופאים שאת שמו - קלמפפופר או קלפומפר - הוא לא יכול היה לבטא, שהוא נמצא בעיר נריק החדשה ושזו אחת מארבעת אלפים ערי המדינה החדשות המפוזרות בעולם. דניאל למד שערים אלה לא היו אלא בניינים רבי קומות אשר נבנו במקור כפתרון לבעיית האוכלוסייה, וגם כאוטרקיות אוטונומיות היכולות לכלכל את כל תושביהן ללא צורך בתלות הישנה ביבוא וייצוא.
ביום אחר, דניאל למד מגברת בעלת חזות הודית שלא מצאה לנכון לשתף אותו בשמה, השעיר הזו הייתה במקור צורה של שיכונים שנועדו לספק לאוכלוסייה החלשה מגורים בעלות מינימלית ושבמהרה, מה שהתחיל כחלופה לדיור זול, הפך לפתרון המחייה המועדף על כלל האוכלוסייה וכולם נהרו פנימה אל תוך הערים, משאירים מאחוריהם את בתיהם הישנים ואת חייהם הקודמים בשביל הביטחון של עתיד טוב יותר. עתיד בו החיים הפשוטים, היומיומיים משוללים מדאגת הקיום המתמדת ששלטה באורך חייהם הקודם. הרהיטות שבה הגברת הסבירה לדניאל את השתלשלות האירועים הפתיעה אותו מאוד. לא בגלל החזות שלה, דניאל פגש מספיק בני אדם בחייו כדי לא ליפול לטעות כזו, אלא בגלל שכל הזמן הזה היא רכנה על ברכיה, בזמן שהוא ישב על המיטה אם רגליים מורמות, וניקתה לו את הציפורניים.
דניאל שאל אותה היכן ממוקמת העיר הזו שבה הוא נמצא והוא למד שהיא אחת משלוש הערים אשר נבנו במדבריות צפון אפריקה. הוא למד שהרבה מערי המדינה האלה נבנו ביבשת זו מהסיבה הפשוטה שכאן היה די שטח "מת" עליו ניתן היה לבנות. על השאלה מה נמצא מחוץ לעיר, הוא נענה בחריצות "שום דבר מיוחד, מה שהיה שם תמיד, פחות או יותר, מלחמת הישרדות יומיומית של טורפים ונטרפים ובאופן כללי ששם נמשך מעגל האלימות שהוא הטבע, אותו מרחב שהאדם התרבותי ניסה כל-חייו להשתחרר ממנו ועכשיו בימינו אנו – הצליח", היא התמהמה מעט ואז הוסיפה ברצינות תהומית "אנחנו גרים במקום נפלא. מעולם לא היו לאנושות תנאים טובים מתנאי החיים שלנו. העיר והמקיף הם ההבטחה של כולנו לחיים של אושר ושלווה".
דניאל מצא את עצמו מבולבל מהדברים האלה. מצד אחד, הוא הבין בדיוק למה היא מתכוונת – חייו שלו לא החלו בהצלחה שלה הוא זכה בסופם, ועם זאת הזיהוי הזה של מאבק ההישרדות עם המצב הטבעי, עם עולם הטבע כולו, נראה לו פגום. הוא אהב את הטבע, בזכות פראותו אפילו אחרי שהטבע הביא למותו. הוא תמיד ראה את החלק הנלחם להישרדותו כחלקם של בני האדם – לא של כלל בעלי החיים. הוא רצה לברר יותר על היחס הזה אל הטבע, אבל אז הגברת בדיוק סיימה את עבודתה, אספה את הלכלוך שהיא ניקתה מציפורני רגליו לתוך שקית קטנה ושקופה ויצאה מהחדר מבלי לומר שלום. כמו הרוב המוחלט של האנשים אותם דניאל פגש בזמן שיקומו, גם אותה הוא לא יראה עוד לעולם.
ביום אחר הייתה לו ההזדמנות לשבת לשיחה עם ההיסטוריון גיא מונטאג שהגיע כדי לשאול שאלות אך מהר מאוד מצא את עצמו משיב יותר משואל. מונטאג ענה לדניאל ארוכות על השאלה 'מתי?'. דניאל למד ממנו שהם נמצאים בעשור השני של המאה העשרים ושתיים, בעידן הקרוי "עידן המגנט". הוא למד ממנו גם שבמהלך חמישים השנים האחרונות שני תהליכים גדולים התרחשו; הראשון היה הבנייה של הערים החדשות והנהירה לתוכם, והשני היה קרוי 'הטיהור' ובו נמחק מעל פני הארץ כל זכר לתרבות המאה העשרים שהייתה קרויה המאה הלבנה ע"ש הסיד השפוך מעל קברי אחים פתוחים – הסמל הלא רשמי של התקופה. בנוסף, מונטאג סיפר לדניאל שבעשור האחרון החל תהליך מרגש במיוחד שנקרא 'המקיף'. המקיף היה למעשה רישות כולל של אחוזים גדולים של הסביבה, על-ידי מכשירים קטנים שהיו מעין שילוב של מצלמות ומשדרים אשר כיסו כל שטח בתוך העיר וחלקים נרחבים מהעולם מחוץ לה. אל המידע הנאסף ממשדרים אלו ניתן היה לגשת אליהם מכל מקום והוא היה פתוח לכולם.
ברגע הזה דניאל אמר משפט שאת ההשלכות של הגייתו הוא לא יכול היה לדמיין; הוא אמר "בטח מי שהמציא את המכונות האלה הוא היום האדם העשיר בעולם".  פניו של ההיסטוריון הרפואי החווירו בשנייה שבה הוא שמע את המילים האלה ולאחר דקה של דממה הוא שאל את דניאל בזהירות, בורר בקפידה כל מילה שיוצאת מגרונו; "אתה... מאמין שהאדם שהמציא את המקיף צריך להיות... עשיר?".
דניאל הבין ממבטו החוקר של מונטאג שגם עליו לשקול את מילותיו עכשיו. הוא לא ידע עדיין את האופן שבו התרחש ה'טיהור' והוא חשש שמא, אם יגלו שהוא מהמאה העשרים בעצמו, הוא יחווה את ה'טיהור' הזה על בשרו. "אני מאמין..." החל דניאל לדבר, בזמן שההיסטוריון הרפואי עקב אחריו בדריכות "... שלכל אדם מגיע שכר על מעשיו."
ההיסטוריון הרפואי נשם לרווחה מעט אבל מיד אחרי כן חזר לתשאל את דניאל בנושא. דניאל חש לפתע כאילו הוא בחקירה ושעליו עכשיו להוכיח את חפותו או לשאת באשמה. "אבל האם..." ההיסטוריון הרפואי המשיך "... אתה חושב שהאיש שהמציא את המכשיר צריך לקבל יותר מהאנשים שבנו אותו, או מהמשלחות שהתקינו אותו, או מהאנשים הרבים המתחזקים את המכשירים האלה בכל יום?"
"זה תלוי". ענה דניאל בחטף בלי לחשוב על ההשלכות של תשובה לא חד-משמעית.
"תלוי... במה?" ההיסטוריון הרפואי שאל על קצה כסאו  עיניו לא מצמצו עד אחרי שקיבל את התשובה.
"תלוי בהכנסות של המוצר, כלומר, כמובן שצריך להיות שכר נאה גם לאנשים הנמצאים בתהליך הפיתוח וגם לאנשים הנמצאים בתהליך הייצור וגם לאלה ה... מתקינים ומתחזקים... אבל האופן שבו יש לחלק את השכר תלוי באופן ישיר בהכנסות מהמוצר..." דניאל היסס, הוא ראה שהתשובה הזו לא מצאה חן בעיני חוקרו וכדי להפיג את החשש הוא מיהר לסייג: "אולי אני טועה, זה מאוד תלוי באופן שבו החברה שלכם מנהלת את כלכלתה"
מונטאג חייך בגאווה "אז בוא נניח, לצורך הדיון..." וכאן הוא הכניס הפוגה מאולצת "...שאין הכנסות".
"מה זאת אומרת אין הכנסות?" שאל דניאל בחטף, מבלי לחשוב שייתכן שתמיהתו חושפת משהו שלא חכם יהיה לחשוף.
"זאת אומרת..." המשיך מונטאג, מדושן מהעליונות המוסרית של דורו, "מה אם אין שום הכנסות מהפרויקט הענקי זה, מה עם ההכנסות אינם באים בצורה של רווחים... אלא בצורה של..."
דני פרץ לדבריו, "אם אין רווחים, כיצד מגייסים משקיעים לכזה פרויקט? אם אי אפשר להבטיח למשקיעים שהם יראו תשואה עבור השקעתם?" הוא לא חשב שדבריו מפלילים אותו וחושפים אותו כמחזיק בתודעה שבימים ההם הייתה פסולה מכל וכל. "למה להתחיל בכלל פרויקט כזה ענקי אם לא לשם רווחים?"
"לשם רווחה!" קרא ההיסטוריון בקול רם "אין רווחים אבל יש רווחה – אתה מבין את זה? הנוכחות של המקיף, אשר בנייתה והתקנתה של כל יחידה ממנו עולה משאבים רבים, אינו מביא רווחים כלל וכלל לאנשים הפועלים לבנות, להתקין ולתחזק אותו, אבל הוא מביא רווחה רבה לכלל, בזכות המקיף, אין פשע שלא נלכד בעיני אחת מהיחידות, אין סוד שלא נחשף, אין שקר שלא מוכח..."
דניאל שתק. התשובה הזו רק העלתה בליבו שאלות נוספות, אך החשש להישמע טיפש או מגוחך, חשש שליווה אותו כל ימי נעוריו ועתה שב כאילו הוא עצמו היה שוב נער בעולם של מבוגרים, מנע ממנו מלדבר.
מונטאג המשיך לדבר בשקט, "אנחנו נמצאים בתקופה טובה, דניאל היקר, תקופה שבה אין לנו הוצאות מיותרות בשביל רווחים מיותרים, בתקופה שבה אתה חיית, היו עדיין עבדים ועבדוֹת, היו עדיין אדונים ומשרתים, היה עדיין הון ושלטון. אבל היום כל אדם הוא אדון לחייו ולמדינתו, אין עבדים ואין עבדוֹת ואין הון ואין שלטון. כולנו שליטים בעיר שלנו, כולנו משקיעים במקיף כי בזאת אנחנו משקיעים בעצמנו. אין לנו משטרה, אין לנו חברות אבטחה וכמו שהיה בימיה הגדולים של הרפובליקה הרומית – אין צבא בתוך עירינו."
דניאל המשיך את שתיקתו הנבוכה. לא רק בגלל שהוא התבייש בעצמו, לא רק בגלל שהוא הוכח על-ידי חוקרו שהוא אכן הגיע מעולם פרימיטיבי יותר וחשוך יותר מהעולם הזה, אלא בעיקר בגלל שהוא לא רצה לחשוף את עצמו. בגלל שהוא חשב ששתיקה כנועה תהייה התשובה הטובה ביותר בשיחה הזו. לא שאלה ולא תשובה, שתיקה. פרופסור מונטאג פנה לצאת, כאשר משהו בליבו עצר אותו. הוא ידע מה ההשלכות של השיחה הזו שלו עם דניאל והוא ידע שדניאל לו מודע להן. לפני שהוא יצא הוא הסתובב אל דניאל, רכן לעברו ובמבט חמור סבר ונעול לתוך עיניו של דניאל, אמר "אנחנו גרים במקום נפלא. מעולם לא היו לאנושות תנאים טובים מתנאי החיים שלנו. העיר והמקיף הם ההבטחה של כולנו לחיים של אושר ושלווה". לא היה דבר בפניו שרמז על אושר ושלווה. דניאל ראה בפניו אזהרה, חרדה קיומית, משל שפתיו אמרו – 'תקשיב למילים האלה. הם יצילו את חייך'.
ביום למחרת הגיעה האפיסטמולוגית, היא הייתה אחת הדמויות היחידות שדניאל פגש יותר מפעם אחת. לא היה לדניאל ספק שהיא ידעה את תוכן השיחה של יום האתמול ולכן הוא חשש מלשאול אותה שאלות נוספות, שמא שוב ייפול בפח.
"היום לא נערוך שיחה כבכול יום" היא אמרה ודניאל, המאושר מדבריה, נאנח בהקלה. "היום נשחק משחק קטן – אני אוהבת לקרוא לו 'המילון שלי' - אני אציג לך מילים ואתה תגיד לי מה עבורך היא המשמעות של המילים האלה" דניאל הנהן לאישור. "ברצוני להדגיש, דניאל, שזה אינו משחק אסוציאציות – לכל מושג יש הגדרה ואני רוצה לדעת מה ההגדרה שלך למושגים אלה. אנחנו נתחיל במושגים פשוטים יחסית ואז נמשיך למושגים מורכבים יותר, בסדר?"
"כן".
"נתחיל?"
דניאל הזדקף על מיטתו והנהן בהסכמה. 'זה מבחן' הוא חשב והוא ידע שלמבחן זה יכולות להיות השלכות הרות גורל. הוא ידע שלדבריו עכשיו יש משקל כבד הוא רק לא ידע מדוע המשקל הזה מונח עליו.
"מה זה תפוח?"
"פרי עץ"
"בית?"
"מקום מגורים"
"טוב מאוד, אתה מתחיל מצוין"
דניאל חייך במבוכה, הוא הרגיש כמו ילד קטן שהוריו גאים בו שהוא מצליח לבצע פעולות פשוטות.
"מה זה שרימפס?"
"סרטן ים קטן"
"נכון"
"טוב מאוד עם חמאה, שום ויין לבן" הוא הוסיף, חושש מעט שכאן הוא חורג ממסגרת האפשרויות של הצלחה במבחן.
"מה זה בוכנה?"
"מה שיש בתוך מנוע של מכונית"
"מה היא עושה?"
"אף פעם לא הייתי טוב בדברים האלה"
"אף פעם לא היית טוב במתן תשובות?"
"לא... בעניינים של מכונות ודברים כאלה"
"הייתה לך מכונית?"
"היו לי כמה"
"ומה הייתה עושה עם המכונית הייתה מתקלקלת?"
"לא הייתי עושה כלום, הייתי מחכה שמישהו יבוא שמבין בזה טוב ממני והוא היה עושה מה שצריך לעשות"
"בסדר"
"נמשיך?" דניאל חש שהוא משתחרר קצת.
"מה זה אוכל?"
"את בטח רוצה שאני אענה לך 'האופן שבו אנו מזינים את עצמנו' או משהו כזה אבל אני רוצה להגיד לך שזה לא נכון בכלל - אוכל הוא אומנות".
האפיסטמולוגית הביטה בו בפנים חתומות ושאלה "אם כך - מה זה אוכל?"
"אומנות"
"זו התשובה שלך?"
"כן. זו התשובה שלי, אתם צריכים לדעת את זה, במיוחד נוכח העובדה שמאז שהגעתי לכאן לא אכלתי כלום."
"אני יכולה להבטיח לך שאנו מטפלים בכל הצרכים הגופניים שלך"
"אני יודע – בעזרת הגלולות האלה שאתה נותנים לי, אני יודע את זה גם בגלל שאני לא אכלתי כבר מספר שבועות ובכל זאת אני לא חש רעב, או צמא או חולשה"
"אז מה הבעיה?"
"געגועים"
"למה?"
"לטעם"
האפסיטמולוגית הגניבה לפתע מבט לרצפה, לרגע קטן דניאל הבין שלא רק הוא נמצא במבחן. "נמשיך?" היא שאלה.
"נמשיך."
"מה זה פילוסופיה?"
"בזבוז זמן טרחני של אנשים זקנים שחושבים שבגלל שהם לא יכולים להסתפק במה שיש אז הם צריכים להסביר לכולם שמה שיש זה לא מה שיש אלא משהו אחר שהוא יש יותר ממה שיש"
"מה זה אנושי?"
"לטעות" הוא חייך.
"מה זו האמת?"
"אני עדיין לא יודע מה היא האמת שלי. מה היא האמת שלך?"
"אני לא מדברת על אמת של כל אחד, אני מדברת על האמת"
"מה את רוצה שאענה?"
"תענה את האמת"
"אין דבר כזה ה-אמת"
"אם אין אמת אז אתה לא יכול לטעות, אם אתה לא יכול לטעות, מדוע את מסרב לענות?"
"כי לענות על השאלה הזו זה יהיה השקר האמתי"
"אז האמת היא שקר"
"אם את רוצה"
"אתה בטוח שזו התשובה שאתה רוצה לתת לי?"
"לא. אני בטוח אני לא רוצה לתת לך תשובה, תתייחסי לשאלה הזו כמו השאלה עם הבוכנות, אני לא עונה עליה כי אני לא יודע מה התשובה וזהו."
"אתה לא משרת את האינטרסים שלך"
"מעולם לא הייתי אדם שנוהג לשרת את האינטרסים שלו, תמיד העדפתי שאינטרסים שלי ישרתו אותי"
"מה זה ספר"
"איזה ספר?"
"כל ספר"
"אני לא יכול לענות לך מה זה כל ספר"
"כי ספרים זה גם שקר?"
"לא..." הוא התאפק ורגע ואז המשיך "אבל אני כן יכול לענות לך מה זה רוב הספרים"
"מה?"
"רוב הספרים הם בזבוז זמן"
"זבוזמן?"
"מה שתגידי."
"מאיפה אתה מכיר את הביטוי הזה?"
"איזה ביטוי?"
"זבוזמן"
"אני לא מכיר את הביטוי הזה"
"או-קיי... מה זה 'מיותר'?"
"מיותר זה משהו סתמי שעושים אותו... בלי סיבה?"
"לא... לא לזה התכוונתי"
"אז למה התכוונת?"
"זה לא משנה. אנחנו לא בודקים את המילון שלי עכשיו"
"למה לא? זה נשמע לי הרבה יותר מעניין"
"מה אתה רוצה לדעת?"
התפקידים התחלפו.
"מה זה תפוח?" דניאל שאל.
"פרי-עץ" היא ענתה.
"מה זה פילוסופיה"
"התשתית הקונספטואלית אשר על-פיה האדם עורך את בחירותיו ואת פעולותיו"
"נו זה מה שאני אמרתי"
"לא זה לא"
"בסדר, מה זה האמת?"
"התאמה בין נושא לפרדיקט"
"מה זה אומר?"
"זה אומר שהמשפט 'אני אפיסטמולוגית' אמתי אם ורק אם אני אפיסטמולוגית"
"ותפוח הוא תפוח אם ורק אם הוא תפוח?"
"לא זאת לא הכוונה שלי, הדוגמא שלי לא הייתה טובה, נגיד המשפט 'דניאל הוא גבר' אם אתה זכר בוגר, אז אתה גבר והמשפט 'דניאל הוא גבר' הוא אמתי כשהוא מתייחס אליך"
"את לא יודעת כמה פעמים אמרו עלי – 'זה גבר זה'?"
הוא צחק קצת עד שהוא הבין שהוא היחיד שצוחק ואז הוא אמר "טוב, אני עייף, אולי נמשיך ביום אחר?"
"בסדר גמור" אמרה האפיסטמולוגית "ביום אחר" היא פנתה ויצאה מהחדר במכאניות כזו שחשפה את רוגזה, היא לא אמרה שלום ולא פנתה לאחור, משהו אחר היה בראשה, דאגות אחרות שהכאן והעכשיו נעלמו בנוכחותן.
הוא לא דיבר עם הרבה אנשים, אבל, בכל יום נכנס מישהו אחר. זה לוקח בדיקת דם וזה מזריק חומר זה או אחר. לפעמים השכיבו אותו וערכו לו סריקות ובדיקות גופניות, לפעמים הושיבו אותו וסרקו את מוחו במילים.
דניאל לא להתנגד, הוא היה עייף מלהתנגד וחוץ מזה, כשהוא ניסה להתנגד בהתחלה, הם פשוט שיתקו אותו בעקיצה של צרעה מכאנית ועשו בו כרצונם. לפעמים הוא ניסה לשאול את האנשים השונים מה תוצאות הבדיקות, או עד מתי הם ישאירו אותו כאן. אבל איש לא ענה לו. הם רק הביטו בו במבט של הורה מאוכזב שאיבד עצות. אם רק הייתי יודע מה הם מחפשים, הוא חשב, הייתי נותן להם את זה.
לא היה חלון בחדר הבדיקות ולאף אחד מהאנשים שנכנסו לא היה שעון, הזמן נשאר מחוץ לדלת. השעות התחלפו מעצמן. אחת לשלוש ארבע שעות, מישהו היה נכנס בשתיקה. אם דניאל היה ישן באותו הזמן הם היו עושים את ניסוייהם בעודו ישן, לפעמים הוא התעורר מזה, לפעמים בכאב, כך או כך, לא נראה שהכאב שלו משנה להם.
יום אחר ראן הגיעה, למרות הכול, הוא שמח לראות אותה. בעולם שבו כולם זרים, מי שפגשת בעברך הוא חברך הטוב ביותר. ברגעים הראשונים שהיא נכנסה לחדר הוא שתק וחיכה שהיא תשב. היו לו הרבה שאלות והוא לא ידע במה להתחיל, לכן הוא חיכה בסבלנות שהיא תפנה אליו.
היא התיישבה בשקט, הביטה בו בחמלה של אחות רחמנייה, וחיכתה.
"למה?..." הוא התחיל.
היא מיהרה להגיד "כן?" עיניה נעורות בניצוץ כאילו תקווה התעוררה בליבה עם קולו.
"למה את לובשת משקפיים?" הניצוץ דעך. חיוך שכמו משלים עם היומיומיות הבלתי נמנעת של השיח תפש את מקומו.
"אני מפחדת מניתוחים"
"זה לא נורא כל-כך" הוא רצה לשתף אותה שגם הוא עבר ניתוח להסרת משקפיים אבל אז הוא נזכר שהוא אמור להיות מהמאה ה-19, והוא היה די בטוח שלא היו ניתוחי לייזר בתקופה הזו.
"זה לא נורא?" ראן שאלה בהתרסה "שמשתילים לך סיבים אופטיים לתוך עצב הראייה זה לא נורא?"
"מה?!" דניאל נבהל "לא. לא לזה התכוונתי. זה נשמע באמת נורא"
"כל האחרים בגילי עושים את הניתוח הזה"
"למה?"
"אני לא יודעת למה... זה מה שעושים?"
"משתילים סיבים אופטיים בשביל לראות יותר טוב?"
"בשביל לראות יותר טוב?"
"כן, בשביל זה יש משקפיים לא?"
"לא." ראן הסתכלה עליו בראש מוטה. היא הסתכלה עליו כמו שמסתכלים על גור איילים שמנסה לקום, או על ילד מפגר. לא ברחמים מהולים בהתנשאות, אלא בעצב מהול ברצון לעזור, כשיודעים שלעזור לא ניתן.
"אז בשביל מה?"
"בשביל המקיף, אלא מה?"
"אני לא מבין." דניאל חש מבולבל ונבוך, הוא חש כמו ילד קטן שכל המבוגרים מסביבו מתייחסים לכול כמובן מאליו ואילו הוא, שאינו מבין דבר, מתקשה להבחין בין מה שבאמת מובן מאליו ומה שרק נראה כך.
ראן התיישבה מולו ולאחר נשימה ארוכה היא החלה לדבר, "סליחריך, בכול מקום מסביבנו, עוברות כמויות אדירות של מידע כל הזמן..."
"מה זה?" דניאל קטע אותה.
"מה זה מידע?"
"לא. לא זה. מה שאמרת לפני כן."
"מה אמרתי?" ראן הסתכלה עליו בחשדנות.
"סליחליח, או משהו כזה"
"סליחריך?"
"כן זה"
"מה זאת אומרת מה זה סליחריך? זה כמו לשאול מה זה 'בבקשה'?"
"לא זה לא" התסכול של דניאל החל גואה בתוכו, הוא אף פעם לא ידע להתמודד טוב עם תסכול, תמיד היה חותך את השיחות האלה ברגע שבו הוא חש מתוסכל. אבל זו הייתה השיחה הראשונה שלו עם ראן, ומשום-מה הוא חש אליה קרבה שהוא הרגיש לאף אחד.
דניאל נשם נשימה ארוכה ואז המשיך, "אני יודע מה 'בבקשה', אבל את המילה הזו – סליחליך, לא שמעתי מעולם"
ראן ראתה את תסכולו של בן שיחהּ, היא לא הבינה אותו, לא הבינה איך הוא שם כל-כך הרבה משקל על מילים, היא חייכה אליו ואמרה, "סליחריך, כשרוצים הגיד משהו מצריך הרבה מילים כדי להגיד אותו, או כשרוצים להגיד משהו שצריך בשבילו יותר מאויר של נשימה אחת, מנומס להגיד 'סליחריך' לפני כן כדי שהאנשים שאתה מדבר איתם יידעו שאתה רוצה את הריכוז שלהם ליותר מכמה שניות. זו מילת נימוס, כמו 'תודה'..." היא לא הייתה מרוצה מההסבר שלה, היה חסר לה משהו, "חכה רגע" היא אמרה והחלה לצייר באוויר עם אצבעה. "פונטיקה" היא אמרה ולאחר שסימנה עוד מספר סימונים באוויר היא אמרה בקול צלול ואחיד, מדגישה בנפרד את ההברות "סליח-ריך". לאחר מכן היא שתקה ובהתה בחלל כאילו שהיה משהו, מדי פעם מחווה באצבעה ימינה, שמאלה, למטה.
"הנה!" היא הכריזה לבן שיחה שאיבד את הרצון להקשיב לה אחרי מופע הפנטומימה שהוצג לפניו. "מקורו של הביטוי 'סליחריך' הוא במשפט 'סלחו לי על שברצוני להאריך'" היא הייתה מרוצה מאוד מעצמה על התשובה המלאה שהיא הצליחה לספק. דניאל לעומת זאת לא נראה מתרגש, 'סליחריך' הוא חשב 'סליחה-שאאריך'. הייתי צריך לדעת את זה.
ליבו נפל בקרבו. לא בגלל שהוא לא ידע את המילה, אי-ידיעה מעולם לא היווה עבורו בעיה, יש הרבה דברים לדעת – ומעט דברים מעניינים, תמיד הוא היה אומר. אבל מה שכאב לו במיוחד היה נושא הנימוסים. דווקא כאן, במרחב הבין-אישי הזה, הוא אהב להיות תמיד בשליטה ואילו עכשיו, במקום הזה, בזמן הזה, הוא הבין שהוא לא רק מחזיק בערכים ודעות מיושנות, אלא בנוסף הוא לא יודע דבר על נימוסין והליכות. כל חייו הבוגרים הוא החזיק ביכולותיו החברתיות כפי שאביר בחרבו, רוחו שליווה מהידיעה שבכל מקרה שעלול להתרחש, הוא חמוש ומוכן להגן על עצמו. ואילו עכשיו הוא חש כבן שבט אפריקאי המנסה לחסום את פלישת הבריטים, עם מכונות הירייה שלהם, עם חנית.
"יש עוד... דברים כאלה שמנומס להגיד?" דניאל הרגיש מושפל לשאול שאלה כזו.
"מנומס להגיד תודה כשנותנים לך משהו ובבקשה שאתה נותן משהו" ראן ענתה לו במלוא הרצינות אבל בקולה היה משהו מתיילד והוא לא תרם להשפלה הכוללת שחווה דניאל.
"לא - תודה ובבקשה. בבקשה ממך, לא גדלתי ביער עם זאבים. תודה, בבקשה, סליחה – אלה דברים שכל אחד מכיר, אני מנסה להבין מה מנומס להגיד כאן.
"יש דברים..." ראן חיפשה את המילים "שלא מנומס להגיד" היא הסמיקה.
"כמו מה?" דניאל חייך בתקווה שהנה השיחה תהפוך למעניינת.
"לא מנומס לשאול אנשים על... מי שהם..."
"לא מנומס לשאול אנשים מי הם?"
"לא, אני מצטערת, אני לא מסבירה את עצמי נכון" ראן חייכה "לא מנומס לשאול אנשים... על הרקע הגנטי שלהם"
"מאיזה גזע הם?"
"לא, לא גזע, כולם אנשים, יותר על ה... שושלת הגנטית שלהם... מבחינה גיאוגרפית... אתה מבין"
דניאל שתק. הוא הבין.
"וגם לא מנומס לשאול אנשים על ה... מבנה אמונה שלהם"
"על הדת שלהם"
"כן, גם על הדת שלהם"
"אני מבין"
"וגם"
דניאל כאב בתוך עצמו.
"וגם לא מנומס לשאול אנשים על ה... אהבה שלהם"
"על האהבה?"
"נו... לא רגשות... על מה שהם... עושים בבית..."
"על הנטייה שלהם"
"למה אתה מתכוון"
"על הנטייה המינית שלהם?"
"לא... כן... בערך"
"למה לא?" דניאל תהה בקול "אנשים צריכים להתבייש בעצמם? במוצא שלהם? באמונות שלהם? במיניות שלהם? לאיזו תקופה חשוכה הגעתי?"
ראן התקרבה אליו פתאום ואחזה בכתפיו. היא החזיקה את פניה קרוב לפניו ואמרה לאט וברור בקול סמכותי "אנחנו גרים במקום נפלא. מעולם לא היו לאנושות תנאים טובים מתנאי החיים שלנו. העיר והמקיף הם ההבטחה של כולנו לחיים של אושר ושלווה".
דניאל הביט בעיניה, הלחיצה שלה על כתפיו הבהירה לו שהמילים שהיא עכשיו אומרת חשובות יותר מכל. הם שתקו כך, במבט קפוא, כמה רגעים ודניאל הנהן בהסכמה שקטה. ראן הרפתה מכתפיו בליטוף והמשיכה את השיחה שלהם, כאילו ההפוגה הזו מעולם לא התקיימה.
"לא חשוכה" היא דיברה בשקט ובמטרוניות "פשוט, כל ידיעה היא... צמצום של האחר, צמצום של החופש שלו. אנחנו לא שואלים אחד את השני שאלות כאלה בשביל לא להגביל אחד את השני בדעות הקדומות שלנו. אם אתה... נגיד... בלגי ואני גיבשתי דעה על העם הבלגי, הדעה שלי תשפיע על האופן שבו אני אתייחס אליך..."
"אני עדיין חושב שלא צריך להתבייש ב... אהבה שלך, צריך להיות גאה בזה"
"מי מתבייש?"
"מה זאת אומרת"
"אתה מתבייש ב... יציאות שלך?"
"מה?"
"אבל אתה לא מראה אותם בגאווה לכל אורח שבא אליך" ראן שתקה אחר-כן.
דניאל השפיל את מבטו. הדוגמא שלה הייתה גרועה במובנים רבים, אבל הוא לא ידע מה להגיד, כמה מותר לא להתווכח, או מה העקשנות שלו תוכיח.
בעולם הזה, הוא חשב, אסור לדבר על דת גזע ומין, ואילו אני, המילים הראשונות שאמרתי לאנשים האלה, היו בדיוק המילים שאסור להגיד. מה הפלא שהם שונאים אותי? הם ציפו למושיע נאור מהמאה ה-19, לגיבור רומנטי של חירות ואילו אני מפונק, טיפש וחסר נימוסים. ילד קטן בן מאה וארבעים. תוצר מנוול של המאה העשרים.

לילה אחד, אם אכן היה זה לילה, הוא נעור לקול שריקת הדלת שמאחורי מיטתו. למרות שהוא התעורר הוא בחר להישאר בתנוחתו, בזמן ששני זרים נכנסו אל חדרו.
"אני אומרך, זה זבוזמן אחד גדול" אמר אחד בזמן שהוא אחז בברכיו של דניאל וסובב אותו באלימות על צדו.
"אל תגיד את זה, מה אתה יודע?" ענה השני ומשך מעל דניאל את החלוק שלו, חושף את ישבנו.
"הם לא מוצאים כלום! אני אומר לך זה סתם זבוזמן" אמר הראשון. "ראית את השיחה שלו עם האפיסטמולוגית? אוכל זה אומנות. אמת זה שקר. הם יודעים שיש לו את המחלה והם עדיין לא מוצאים אותה."
"הם לא מוצאים כלום בגלל שהם לא יודעים מה לחפש" ענה השני והעיר "תביא לי מס' שלוש" רעש מתכות מחליפות ידיים נשמע בחלל החדר, "הם לא מוצאים כלום כי אין מה למצוא. אין מה למצוא כי אין לו את המחלה, כי הוא נולד לפני זה"
"אתה בטוח שלא כדאי להתחיל בשתיים?" שאל הראשון.
"תביא שלוש אני יודע מה אני עושה." אמר השני בחוסר סבלנות "אתה מסכים איתי שהם יודעים יותר מאתנו?"
"נו"
"אז תן להם לעשות את הבדיקות שלהם ותן לנו..." הוא עצר את דיבורו בזמן שהוא ניסה להחדיר משהו קר וארוך לתוך פי הטבעת של החולה הישן על המיטה. לאחר שהצליח הוא המשיך "לעשות מה שאומרים לנו בשקט, לקבל את התוספת של חמש נקודות שלנו בכיף, ולא להעביר ת'זמן בזבוזמן של שאלות שאנחנו לא יכולים לענות עליהן".
המכשיר בעכוזו של דניאל שיחרר נוזל חם וכעבור כמה שניות שאב אותו בחזרה.
"אתה מקבל חמש?" שאל הראשון.
"למה כמה אתה?"
"ארבע ושליש"
"כנראה הם חישבו את זה לפי באיזה צד כל אחד עומד" ענה השני בחיוך וינק החוצה את המכשיר הקר.
"אני עדיין אומר שיש לו את המחלה והם לא מוצאים אותה" אמר הראשון בזמן שהשניים יצאו מהחדר. אף אחד מהם לא שם לב לדמעה הקטנה שזלגה מעינו של דניאל.