יום שני, 16 בפברואר 2015

מון בלאן, חלק שני, פרק 17. אינטרמצו


17. אינטרמצו

אין חוץ,
זה רק הפנים שמסרב להפנים שאין חוץ.
אין זמן,
ועם הזמן גם זה מתחיל להיות מובן.
מעיים של חתול פרוסות על כביש מהיר, לא,
זו רק שקית.
בתוך סחרחורת של תמונות שטוחות יש רק מימד אחד,
אתה לבד.
לחיות בלי חלומות זה כמו למות,
וכל אשר נגוז הוא מציאות.
יד מושטת לחלון שמתרחק לתוך פיהוק.
ניתוק.
הלב דוהר וזה מתחיל לכאוב,
זה טוב.
עיניים שרוצות יותר ממה שרק אפשר לראות,
נעצמות.
צורות ללא גבולות נאספות בשכבות,
וזה כבר לא הגוף שמכביד על החלל.
עם כל נשימה זה הופך להיות יותר סביר שהכול שביר,
גם האוויר.
אם רק היה ניתן להשתחרר מזה מהר,
הייתי ממהר להשתחרר.
בעולם של מספרים אתה דבר בין הדברים,
זה לא אתה רק השלכות של אחרים.
כל אתה זה רק פרוטה שמתגלגלת ברחוב,
וכל אני זה סוג של ספר בדיוני.
אם היה אפשר להלחין את זה
זה היה נשמע כמו רעש.
אם אפשר היה להזמין את זה,
זה היה מסרב בנימוס.
הלב עדיין סוס אך אין מושכות,
רק דורבנות שבועטות בהכרה.
מאה שנים חיכית בקריצה,
והנה יום שלא נראה שיגמר.
היית נהנה, אולי צוחק מהבדיחה,
אם לא היה לך ברור שהיא עליך.
כאן כל מה שנשאר זה עכשיו,
וכל מחשבה זה לשווא.
תפקח עיניים.
תחייך.

זה יגמר כשתתעורר מעצמך.