יום שבת, 28 בפברואר 2015

צ'ארלס דארווין - הילד שאהב חיפושיות, מתוך 'אגדות אמתיות 2'

כשצ'ארלס דארווין היה ילד קטן, אף אחד לא חשב שהוא יגדל להיזכר כאחד האנשים החשובים בהיסטוריה של המדע. הוא היה ילד חביב ומנומס שלא ממש התעניין בלימודים והעדיף, בכל הזדמנות שהייתה לכך, לטייל בחוץ ולהתבונן בטבע.
יותר מכל צ'ארלס הקטן אהב לאסוף חיפושיות. הוא היה עוקב אחריהם בסקרנות מתחת לאבנים או בנקיקים צרים בשביל. וכשהיה מוצא חיפושית מיוחדת מיהר לקחת אותה איתו לביתו, שם הוא צירף אותה לאוסף הקטן שלו.
פעם אחת, במהלך אחד הטיולים האלה, צארלס הצעיר התפלא לגלות לא אחת, אלא שתי חיפושיות מיוחדות ויפהפיות – לאחת היו כנפיים בצבע ארד ומחושים ארוכים ולשנייה היו מחושים קצרים יותר וצבע ירוק מתכתי. חיש מהר, הוא לקח כל אחת מהחיפושיות האלה בידו ופנה לשוב לביתו במהרה.
אבל אז הוא נדהם לגלות, הולכת לה על גזע עץ זקן, חיפושית שלישית, יפה ומיוחדת יותר משתי האחרות. צ'ארלס התכופף לבחון אותה; היו לה כנפיים סגולות עמוקות ועל המחושים שלה אפשר היה להבחין בשערות קטנטנות. חיפושיות מיוחדת כל כך – הוא מעולם לא דמיין שאפשר למצוא.
שתי ידיו היו כבר תפוסות על ידי החיפושיות האחרות, והוא לא ידע מה לעשות. אבל לא היה זמן לבזבז – החיפושית הסגולה החליטה שזה זמן מצוין לחזור הביתה והתחילה להתרחק. מבלי לחשוב על כך, צ'ארלס הכניס את אחת החיפושיות לפיו ומיהר לתפוש את החיפושית החדשה.
אך אבוי! מסתבר חיפושיות בכלל לא אוהבות להיות בתוך פיות של אנשים, והחיפושית הזו החליטה לשחרר נוזל מר ומגעיל היישר בתוך הפה של צ'ארלס הצעיר.
בלית ברירה הוא ירק את החיפושית מפיו, ידיו נפתחו בזעזוע ולפני שהשיב לעצמו את עשתונותיו, הבין צ'ארלס הצעיר שמכיוון שלא יכול היה להסתפק בשתי חיפושיות,  הוא איבד עכשיו את כולן.
אבל הטבע הוא עשיר כל כך, שאם רק תחקור אותו מספיק זמן, תמצא בדיוק את מה שחיפשת. ואכן, כעבור מספר שבועות ארוכים של חיפושים,  דארווין הצעיר מצא סוף סוף חיפושית סגולה עם מחושים מיוחדים – בדיוק כמו זו שאבדה.
הוא כל כך התרגש מהמציאה שלו, שבמקום לקחת את החיפושית לביתו, החליט לקחת אותה אל האוניברסיטה, ולהראות אותה למדענים שם.
חודש לאחר מכן, הגיעה לביתו של דארווין חבילה קטנה בדואר. היה זה פרסום מדעי בנושא סוגים של חרקים שונים. באחד העמודים בתוך הספר, הוא מצא רישום של החיפושית שמצא ולידה היה כתוב באותיות קטנות בפינה: התגלתה על-ידי צ. דארווין.
מלא שמחה צ'ארלס הצעיר רץ לאביו והכריז בגאווה – "אבא, כשאהיה גדול אני רוצה להיות חוקר טבע!"
היום, תפקידו של המדען הוא מוכר ומכובד בכל העולם והורים בדרך שמחים שבנם מחליט שהוא רוצה להיות מדען. אבל אז, בראשית המאה ה19, חוקרי טבע נחשבו סוג מוזר של פילוסופים, שבמקום להתעניין בחיים - התעניינו בבעלי-חיים.
אביו של דארווין החזיק בדעה כזאת, וכששמע שבנו רוצה להצטרף לאנשים המוזרים האלה, השיב באופן חד משמעי – "מה פתאום 'חוקר טבע'? אתה תהיה רופא, בדיוק כמו אבא שלך וכמו סבא שלך."
אביו של צ'ארלס לא רצה לפגוע בבנו, הוא אהב אותו מאוד. הוא ידע שחייו של חוקר הטבע הם חיים קשים מאוד, ושהסיכוי שהוא יוכל למצוא פרנסה בטוחה מעבודה כזו הוא קלוש. רופא, לעומת זאת, זה גם מקצוע מכובד על ידי כולם וגם שכרו בצדו.
צ'ארלס ידע שאביו רוצה רק את מה שטוב בשבילו וכשגדל, למרות שעדיין רצה להיות חוקר טבע, ולמרות שבילה את כל זמנו הפנוי בקריאה על מדעי הטבע ובשיחות עם חוקרים מהתקופה, בכל זאת נרשם לאוניברסיטת אדינבורו ללימודי רפואה.
למרבה המזל, דארווין לא הצליח כל כך בלימודי הרפואה שלו. בהתחלה הוא נהנה מאוד מהלימודים, במיוחד מלימודי הכימיה ומחברתו של ג'ון אדמונדסטון, עבד שחור מגיאנה שבדרום אמריקה, שמילא את ראשו בתיאורים מופלאים על יערות הגשם העשירים של מולדתו.
עם הזמן לימודי הרפואה עברו מהצד התיאורטי שלהם לצד המעשי. כאן דארווין כבר מצא עצמו מתקשה מאוד בלימודים.
היו לכך שתי סיבות עיקריות. הראשונה – דארווין פשוט לא היה מסוגל לחזות בדם, ולכן לא יכול היה לעזור לחולים ולטפל בפצועים. הסיבה השנייה הייתה שדארווין פשוט לא בא לשיעורים. במקום זאת הוא העדיף ללכת אל מוזיאון הטבע של האוניברסיטה ולהתבונן בכל החיות והצמחים שהוצבו שם לתצוגה.
מיותר להגיד שדארווין נכשל בלימודים וכעבור פחות משנתיים חזר אל אביו.
אבא של צ'רלס דאג מאוד שהעלם יגדל להיות חסר השכלה ועצל, אז הוא החליט שאם צ'ארלס לא יכול ללמוד רפואה, עליו ללמוד את הדבר החשוב הבא.
"מדעי הטבע?" שאל דארווין בעיניים נוצצות מהתרגשות?
"מה פתאום!" השיב האב, "עליך ללמוד דבר מעשי יותר. לכן אני שולח אותך ללימודי כמורה. אם אינך יכול לעזור לגוף של האנשים, תעזור לנשמתם."
לא עברה שנה ודארווין מצא את עצמו שוב על ספסל הלימודים, הפעם במחלקה ללימודי דת בקיימבריג'.
גם כאן דארווין לא מצא כל עניין בלימודים: במקום לקרוא את כתבי הקודש הוא העדיף לקרוא ספרי שירה וזואולוגיה; במקום לבלות עם הלימודים – הוא העדיף לבלות עם חברים; במקום ללכת להרצאות שלו – הוא העדיף ללכת להרצאות על בוטניקה בבניין מדעי הטבע הסמוך; במקום להגיש עבודות לכיתה – הוא העדיף להתכתב עם מדענים, ובמקום להיות עם שאר פרחי הכמורה – הוא העדיף לצאת אל חברת פרחי הבר שבטבע ולאסוף חיפושיות.
זה היה בהחלט מצב ביש, בדרך הזו לא היה סיכוי שדארווין יהיה כומר מוסמך. מצד שני, הוא לא יכול היה שלא להרגיש שהוא מאכזב את אביו.
החיים הם ללא ספק דבר מופלא, בדיוק כשאדם מוצף בשאלות הם מגיעים עם התשובה. במקרה של דארווין, התשובה הזאת הייתה בצורת מכתב שחיכה לו על השולחן בחדרו.
במכתב הייתה הזמנה רשמית לצ'ארלס דארווין, להשתתף במסע בן חמש שנים מסביב לעולם, על גבי הספינה המלכותית ה"ביגל". הקברניט של הספינה התעקש שעל הסיפון יהיה גם חוקר טבע ומכל המועמדים צ'ארלס דארווין היה המועמד המתאים ביותר.
אי אפשר לתאר את התרגשותו של צ'ארלס הצעיר מהמכתב הזה - להיות חוקר טבע במסע סביב העולם! הרי זו התגשמות כל המשאלות שלו. אבל מה יהיה עם אביו? כשצ'ארלס סיפר לאביו על המכתב, זה סירב בכל תוקף. "הרי כבר בזבזת מספיק זמן מחייך צ'ארלס" אמר לו אביו "ועכשיו אתה מתכוון לבזבז עוד חמש שנים נוספות?".
צ'ארלס היה מיואש מאוד, אבל הוא לא התכוון לוותר על ההזדמנות הזו. הוא החליט שאם אבא שלו לא מוכן להקשיב לו, הוא ינסה לדבר אל דודו, אחיו הגדול של אביו. בתקווה שזה יצליח לשכנע את אחיו הקטן.
אין מה לעשות - יש סדר בעולם. וכמו שילדים מקשיבים להוריהם – כך גם אחים מקשיבים לאחיהם הגדול. אביו של צ'ארלס השתכנע ובתוך חודש ימים דארווין מצא את עצמו על ספינת הוד מעלתה ה"ביגל".
ה"ביגל" שטה מהנמל בבריטניה אל יבשת דרום אמריקה. משם, דרך מיצרי מגלן, היא הקיפה את היבשת והמשיכה מערבה לניו זילנד ולאוסטרליה. משם, דרך האיים השונים של האוקיאנוס ההודי, היא המשיכה להקיף גם את חופיה של יבשת אפריקה ורק אחרי עצירה נוספת בדרום אמריקה, שבה אל חופי בריטניה.
דארווין, למרות שלקה פעמים רבות במחלת ים, לא נתן להזדמנות הזו להתבזבז. בכל פעם שהספינה עצרה בחוף מבטחים, הוא היה יורד מהספינה ויוצא במהרה לחקור את המקום. הוא היה אוסף רישומים ודגימות של כל הצמחים ובעלי החיים שהוא פגש, עוקב אחרי ההתנהגויות וההרגלים של בעלי החיים השונים ומתעד כל רסיס של מידע שנדמה היה לו שהוא יכול להיות בעל ערך מדעי.
דארווין, שמאז ומעולם אהב לחקור את הטבע, נדהם מהעושר המופלא שהמסע הזה גילה לו – לכל אזור בכל יבשת היו צמחים, חרקים, ציפורים וטורפים שונים. ואפילו חיות שהכיר כל חייו, נתגלו לו פתאום בגוונים וצורות חדשות.  צב היבשה לדוגמא, היה ביבשת אפריקה קטן כמו קיפוד ובאיי גלפאגוס גדול כמו כבשה.
העובדה שישנם זנים שונים של בעלי חיים הייתה כמובן ידועה לדארווין, הוא הכיר את הספרים שמחלקים את החיות למשפחות, זנים ומינים שונים ומסמנים את ההבדלים הרבים שיכולים להיות בכל קבוצה. אבל דרך המסע הזה, דארווין התחיל לראות שיש בעיה מהותית עם החלוקה הזאת.
כשהיה באיי דלפאגוס, הוא בחן את ציפורי הפרושים השונות שחיו באיים ונדהם לגלות שאפילו בתוך קבוצת איים כזו קטנה, אפשר למצוא באי אחד פרושים עם מקור קטן ובאי אחר פרושים עם מקור גדול. הוא המשיך לחקור ומצא שבאי הזה הפירות הצומחים היו גדולים וקשים, ובאי ההוא הן היו קטנים ורכים והבין שהמקור השונה של כל ציפור מותאם בדיוק לסוגים השונים של פירות.
"איך זה קרה?", הוא שאל את עצמו והוסיף, "האם אלה זנים שונים של פרושים, או צורות שונות של אותו הזן? איך אפשר להבין את ההבדלים האלה?"
דארווין הכיר את התיאוריה המדעית שכל החיות התפתחו עם השנים בתהליך הנקרא אבולוציה, אבל עד אז אף אחד לא ידע להסביר כיצד זה קורה.
היו כאלה שניסו להסביר זאת, כמו המדען הצרפתי המכובד ז'אן בפטיסט למארק. הוא טען שהחיות משתנות בכוח הרצון שלהם – שחיה כמו הג'ירפה התאמצה מאוד להגיע לעלים הגבוהים של העץ עד שלאט לאט הצוואר שלה התארך. דארווין לא היה מוכן לקבל את התיאוריה הזאת – שכן, אם היא הייתה נכונה, כל מי שהרגיש נמוך מדי היה יכול פשוט למתוח את עצמו ועם הזמן להפוך לגבוה.
הייתה חייבת להיות תשובה טובה יותר לבעיה הזו ודארווין החליט להיות האיש שיגלה אותה. אבל לשם כך צריך היה לבצע עוד מחקר. המון מחקר.
כשדארווין שב לביתו, הוא שיתף מספר חברים מהאקדמיה בשאלות שלו ואלה עודדו אותו להתחיל את המחקר הגדול שעתיד להציב אותו בשורה הראשונה של חוקרי העולם.
דארווין אסף את כל רשימותיו והתיישב לערוך אותן ולסדר אותן. בהתחלה לא הייתה לו תיאוריה בכלל, אלא רק אוסף של עובדות שלא ידע כיצד הן מתיישבות זו עם זו. הוא החזיק בטבלאות ענקיות שמיינו סוגים שונים של בעלי חיים למשפחות, מינים, זנים, תתי קבוצות, ותתי קבוצות של תתי קבוצות. הוא קרא כל ספר שפורסם בתקופתו על ביולוגיה, זואולוגיה, גיאולוגיה. וכל כתב-עת עדכני בנושא מדעי הטבע. הוא התכתב עם חקלאים, רועי צאן, רפתנים וכוורנים בתקווה להבין את האופן שבו ההחלטות שלהם משפיעות על החיות שברשותם.
כעבור שנתיים ארוכות של מחקר, דארווין התחיל לנסח את התשובה שלו לבעיה, אבל כאן לא נגמר המחקר. שכן לכל תיאוריה ישנן השלכות, ואי אפשר לאמץ תיאוריה רק בגלל שהיא נראית הגיונית - צריך לבדוק עם היא עקבית, אם היא מתקיימת בכל מקום אפשרי, האם יש עדויות ששוללות אותה והאם ישנן עדויות שמוכיחות אותה.
כך צ'ארלס דארווין המשיך לחקור ולחקור את הנושא, עד שחלפו להן כמעט שלושים שנה. בסופו של דבר היו בידיו רשימות לספר ענק שאמור להכיל 6000 עמודים על תורת האבולוציה. אבל אז קרה דבר ששינה את כל תכניותיו של דארווין – הוא קיבל מכתב בדואר.
המכתב היה מאדם בשם אלפרד ראסל וואלאס, שרצה את חוות דעתו של דארווין על תיאוריה שהוא מפתח בנושא האבולוציה של הזנים השונים שבטבע.
עיניו של דוארווין רעדו כשהם חלפו מעל המילים של וואלאס. התיאוריה של וואלאס הייתה ממש דומה לתיאוריה שלו, יותר מדי דומה. דארווין החל לחשוש - את כל חייו הבוגרים הוא הקדיש לחקר הטבע והנה חוקר צעיר יגנוב מתחתיו את כל התהילה על התגלית!
לא הייתה לו ברירה. למרות שצ'ארלס דארווין מאוד רצה להמשיך את המחקר שלו עוד איזה עשור או שניים ובסופם לפרסם את ספרו הענק. הוא החליט לפרסם תקציר של הספר כמה שיותר מהר.
בשנת 1859, דארווין פרסם את ה"תקציר" של המחקר שלו. היה זה ספר בן 500 עמודים שכותרתו "מוצא המינים". בו דארווין ניסח את התשובה שלו לשאלה הגדולה: איך נוצרו כל המינים השונים של החיות בטבע?
התשובה של דארווין הייתה זו: בין הפרטים של זן בטבע ישנם הבדלים שונים. לאורך זמן, בסביבה המשתנה חלק מההבדלים האלו נותנים למי שמחזיק בהם יתרון על פני חבריו בקרב ההישרדות של הטבע. התכונות המתאימות יותר לסביבה משתמרות לאורך זמן, בעוד שהפרטים שתכונותיהם אינן מתאימות לסביבה נכחדים. עם הזמן השינויים האלה הופכים להיות כל כך גדולים שמין חדש של בעלי חיים נוצר. לתהליך זה קרא דארווין "הברירה הטבעית".
עם התיאוריה הזו של אבולוציה באמצעות תהליך של ברירה טבעית, דארווין הסביר כיצד החיים על פני כדור הארץ התפתחו במשך מיליוני שנים מיצורים חד-תאיים שחיו באוקיאנוס ועד לחרקים, הדגים, הזוחלים, העופות והיונקים שאנו מכירים כיום.
המהדורה הראשונה נמכרה במהירות גדולה. כולם רצו לשמוע את התיאוריה החדשה הזו שמתיימרת להוכיח שכל החיים על פני כדור מחוברים למשפחה אחת גדולה. לא עבר זמן רב ובקהילה המדעית הספר התקבל כאחד מהספרים החשובים במדעי הטבע, ודארווין זכה למעמד של אחד מחוקרי הטבע החשובים בהיסטוריה.
אבל לא כולם אהבו את הספר והוא נתקל גם בהתנגדות רבה. היו כאלה שאפילו שגו לחשוב שדארווין טוען שמוצא האדם הוא מהקוף, בעוד שהוא טען שגם הקופים עצמם הם תוצאה של תהליך אבולוציוני, ושהקרבה שלנו אל הקופים היא רק בכך שלגזעים השונים האלה – לגזע האדם,  לשימפנזים, לגורילות ולכל שאר סוגי הקופים השונים היה בעבר, אי שם לפני מיליוני שנים, אותו האב קדמון שממנו הם התפצלו לסוגים השונים הקיימים כיום. 
הוויכוחים האלה בעד ונגד תורתו של דארווין נמשים עד עצם היום הזה. זאת למרות שעד היום נמצאו מאות אלפי הוכחות חדשות לתורת האבולוציה, בזמן שלא נמצאה אף לא הוכחה אחד הסותרת אותה.
מסיבה זו, היום הקהילה המדעית כולה מאמצת את תורתו של דארווין כבסיס החשוב של כל מדעי החיים על פני הכוכב הקטן שלנו.